ארבע דילמות בחו"ל שדורשות פיתרון כבר בנתב"ג - הבלוג של רמי לבני - הבלוג של רמי לבני - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבע דילמות בחו"ל שדורשות פיתרון כבר בנתב"ג

האם לבקר במוזיאון שאתה יודע שתסבול בו? האם להתעדכן בחדשות או שחובה להתאפק? האם להצהיר שאתה ישראלי או לנסות להיות אזרח העולם והאם להיכנס לוויכוח על הפלסטינים. כל התשובות כאן

תגובות
איש חרד מטיסה, אילוסטרציה

לכבוד עונת תיירות החגים הנמצאת בעיצומה, בשעה טובה, אספנו למענכם הקוראים ארבע דילמות המעסיקות אותנו, התיירים הישראלים, בחו"ל ואולי מטרידות גם אתכם. קראו, התלבטו וחישבו: מה אתם הייתם עושים?

1. ללכת או ללכת למוזיאון?

מצד אחד, המדריך שבידיכם כמעט יוצא מגדר דפיו בזעקות התמוגגות: "הפראדו במדריד הוא גולת הכותרת החד-פעמית של הביקור בעיר! / מוזיאון הארכיאולוגיה עוצר הנשימה באתונה הוא המוזיאון הכי חשוב של העת העתיקה! / הגוגנהיים הוא מקדש מסחרר לאמנות מודרנית! לא תשכחו אותו".

הסופרלטיבים, ככל ששנותיכם לימדו אתכם להיות ספקנים; מצליחים בערמומיות להישמע מבטיחים בכל פעם מחדש; מדגדגים בכם סקרנות בצד רגשי אשמה נושנים על השכלה בלי מספקת; ובמיוחד בהתחשב בכך שגיסתכם שבדיוק חזרה מספרד/ יוון/ ניו יורק, השביעה אתכם בעיניים נוצצות לא להחמיץ "חוויה של פעם בחיים"; וגם אם כמובן, מתוך היכרות עם הנוגעת בדבר, יש לכם פקפוק עמוק באמינות הגיסה - מעניין שבארץ לא נודע לכם שכף רגלה דרכה אי פעם על בלטת מוזיאון - לא תוכלו להרשות לעצמכם להודות שלא התכוונתם כלל להראות נוכחות במקום, וכך לאשרר את נבערותכם.

מצד שני, עצם הצירופים "מערכת כלי הקבורה האטרוסקית המרשימה", "ציורי השמן של הרנסאנס המפליאים ליצור פרספקטיבה חדשנית" ו"אוסף תכשיטי הזהב ואבני החן של בית המלוכה הדני", מפילים עליכם באופן אפריורי תחושה של כובד פתאומי בראש, צניחה בלתי רצונית של הלסת, היעכרות ממאירה בעיניים, יובש ניחר בגרון, נמנום וגלי חום בזרועות ונימול מעקצץ בכפות הרגליים. המדע חסר אונים בניסיון להסביר זאת.

"עקת מוזיאונים" היא תסמונת המבוססת על שילוב קטלני של מועקה, בדידות קיומית ושיממון, המוכר לכם בעיקר משיעורים מסוימים בבית הספר, והיא אחת מצורות הסבל המציקות ביותר שלא נחקרה דיה. אינכם תמימים. היטב אתם יודעים שאם תיכנסו למוזיאון, משב התנופה המרעננת של ההחלטה לבוא בשעריו תתחלף כעבור דקות ספורות בחזרה רגרסיבית למצב רוח אדולסצנטי, שאינו חדל מלפנטז כיצד היה ניתן להפריע באופן מקורי לאותם מבקרים חמורי סבר שמסביבכם, הבוחנים כל מוצג בארשת מרגיזה. וכל זאת תוך כדי מלחמה מבית: תחרות מתוחה עם בן או בת זוגכם לביקור, מי יכריז מראש שהוא "מיצה" ומשתוקק להסתלק.

בכל אולם, פינה ושעל במוזיאון אתם נדרשים להעמיד פנים של עניין אנין בפרסקאות המרוחים או בכדי החרס הסדוקים שלפניכם, לחכך את הסנטר ולהשמיע הרהורים חקרניים, כדי שלא יוסק חלילה שאתם הראשונים שמתאווים להתקפל. לא תשכח את הרגע ההוא ברומא, שבו מיהרת להצהיר בלבך על ניצחון, כשאשתך זחלה אליך בפרצוף מובס כביכול, רק כדי לשאול אותך בתרגיל מבריק איך קרה שלא שמת לב לחדות הכמו-נטורליסטית של פני המלאכים בתמונת העלייה השמיימה של ג'וטו.

ללכת או ללכת למוזיאון? בכל מקרה, תסבול.

בית מלון באנטליה
משה גלעד

2. לעיין או לא לעיין בעיתון מהארץ?

"נו, יופי. עד לפריז באת כדי לקרוא על התקיפות בסוריה?"; "אתה לא יכול לחכות טיפה עם האירוויזיון או עם גל גדות? זה מוכרח להיות עם המרק בצל מול הנוטרדאם?". בתחילה אתה מכחיש, כמובן. כי זה באמת לא הגיוני לא להתגבר על הדחף לצרוך חדשות מישראל בעודך בחו"ל. זוהי הודאה ברורה בכך שאתה אחד שלא מסוגל להתנתק, שאתה מכור, לוזר. מצד שני, מה לעשות? זה לא אתה, זו העין שנמשכת לה מאליה אל צג הטלפון, אל האותיות המרצדות ושורות העדכונים הטריים, כבחבלי קסם.

זו בכלל תופעה סוציולוגית! אנחנו דור מוסח! ובעצם, האם חובה עליך להיאבק ביצר? להיות בחופשה, זה לנוח, לא? ואם לנוח, אז לנוח! ולנוח זה גם להיכנע לרצון ולקרוא חדשות! מה גם שזה מעביר את הזמן בתורים בלתי נגמרים, או כשמי שמטייל איתך מודד בגדים בזארה, או אפילו במקום שתיקות מעיקות בארוחת הצהריים.

אז לקרוא או לא לקרוא? כך או כך, מוסר הכליות לא ירפה ממך. אם תפתח את החדשות - תרגיש כישלון, ואם תנסה להיות אדיש - תצטרך להתמודד עם החיים עצמם, שבכלל לא בטוח שיש לך כלים להתמודד עימם. בהצלחה.

3. להיחשף או לא להיחשף בתור ישראלי, כשאתה בין ישראלים אחרים?

התחבטות קשה ביותר! מצד אחד, כמו כל ישראלי, נפשך יוצאת להתוודות ולחשוף את זהותך, כשאתה רואה את בני עמך תופסים מקום בשולחן ארוחת הבוקר במלון, או מתיישבים מולך ברכבת. להוריד את זה מהלב. מדובר באינסטינקט שבטי. רגש השתייכות טבעי דוחק בך להצהיר על היותך אחד משלהם, שותף לשמחותיהם ומצוקותיהם, ואולי לפרוק מעל חזך רשמים שהצטברו על המחירים הזולים שניתן להשיג בקניון פלוני או בשוק אלמוני בבודפשט, או באיזה חוף בקופנגאן ניתן להשיג ספת שיזוף וצילייה בלא תשלום.

מצד שני, יש בך גם כמיהה מפליגה, אותנטית לא פחות, ובלתי מניחה, להתנכר לאחיך למולדת. אתה הלוא מבלה לא מעט זמן בלסלוד מהם עד זרא, להתבייש בהתנהגותם ולשאוף להיעלם כשהם בסביבה. אם כשהם עוקפים את התור בשדה התעופה, או כשהם נעמדים במטוס לסגור ולפתוח כאחוזי אמוק את התאים שמעל למושב, או מציקים למלצרים אם בקרקר יש שאריות חלב בלתי כשרות או לא. כמה נחמד לשכוח שאתה ישראלי, לפרוש, להחליט חד צדדית להיות אזרח העולם, ואז להתחיל להתנהל בסביבתך באצילות ובתנועות קלאסיות, לדבר בנימוס ובקול שקט, כאילו שיש בך פתאום משהו ברבורי.

להסתיר את זהותך הישראלית או שאין במה להתבייש?

הבעיה היא שכמה דקות אחר כך יוצא שגם אתה, עם כל האירופאיות המעודנת החדשה שלך, חייב לצעוק בקול רם בטלפון על רואה החשבון שלך גם כשזה בתוך כנסייה גותית, קורה, או חייב להעמיס גם עיקריות וגם סלטים וגם קינוחים בבופה כי לא בטוח שיישאר. חזרת להיות ישראלי. ובמקרה כזה, לא היה מזיק שיהיה עוד ישראלי קרוב כדי להחליף חוויות. ובכל מקרה, בינינו, אין לך באמת סיכוי להסוות שאתה ישראלי. הקמטים בחולצה הירוקה הזרוקה שלך ונעלי ההתעמלות מסגירים את זה תוך שתי שניות, ויותר מכול אותו ניסיון שקוף, שניכר מיד על הפרצוף שלך, לחמוק מישראליותך.

4. לענות או לענות לנהג המונית שטען שישראל מדכאת את הפלסטינים?

מצד אחד, עוד מקטנות, מימי "מגש הכסף" וכ"ט בנובמבר בטקסים בבית הספר והפעולות בצופים ועד מופעי מנהיגינו המרגשים באו"ם - חונכנו שכל אחד מאיתנו מייצג את ישראל, וחייב להוציא את צדקתה לאור בפני אומות העולם. בכל מונית, קרוז ופיקאפ בר - כולנו מגויסים להסביר לנהג שהפלסטינים הם שסירבו לתוכנית החלוקה, ושהחומה היא בעצם גדר, (בה בשעה שרק לפני שבוע נאמנו באוזני חברים לעבודה שהפלסטינים היו מוכרחים לסרב לחלוקה ושהגדר היא בפועל חומה).

מצד שני, כמה אפשר? לא נקבל פעם אחת קצת מנוחה מכל זה? זה לא שמשלמים לנו בעד עבודתנו בתור שגרירים. ולמה אנחנו צריכים לחוש אשמה על מדיניות שלא אנחנו אחראים לה? אם נענה לנהג המונית - ניכנס לוויכוח שעלול להרוס לנו את היום, ונרגיש שלא עזבנו את הארץ, ושאין לנו חיים. אם לא נענה לו - השארנו את הזירה פרוצה לאויבי ישראל ובגדנו במשהו יסודי בזהותנו כישראלים. הו האשמה, האשמה המכלה את ימינו. גם בחו"ל? מתי נדע שקט?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#