"עסקת המאה" - רגרסיה לשנות השבעים

תהליך השלום נולד מהרצון לצרף את העם הפלסטיני לתוך מודל הלאומיות המודרני. תוכנית טראמפ משקפת חזרה לתפישה לפיה הפלסטינים הם אסופת פליטים ומאבקם לחירות הוא לא יותר מניהיליזם

רמי לבני
רמי לבני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיצג של מפגינים נגד תכנית השלום המוצעת של הנשיא טראמפ, מול שגרירות ארה"ב בלונדון
מיצג של מפגינים נגד תכנית השלום המוצעת של הנשיא טראמפ, מול שגרירות ארה"ב בלונדוןצילום: Alberto Pezzali/אי־פי
רמי לבני
רמי לבני

מהו בעצם עקרון היסוד של מחנה השלום הישראלי ביחסו אל התנועה הלאומית הפלסטינית? מהי גישתו לנוכח האתגר הזה, כפי שהוא בא לידי ביטוי מהסכמי אוסלו ועד המו"מ בין אהוד אולמרט למחמוד עבאס, ואותו מבקשת כעת "עסקת המאה" לקעקע? מדובר בתפישה לפיה המפתח לשלום וליציבות הוא צירוף העם הפלסטיני לתוך מודל הלאומיות המודרני והידמות תנועתו לתנועה הלאומית הציונית, כך ששתיהן יוכלו לממש - זו בצד זו - את הגדרתן העצמית.

זה לא תמיד היה כך. עד 1993 השמאל הציוני לא הכיר רשמית בפלסטינים כלאום מן המניין. הוא ראה בהם ערב רב של ילידים ("כנופיות"), ציבור רופף ונטול זהות עצמאית ("אין עם פלסטיני", כדברי גולדה מאיר) או מעין מוטציה בלתי מוגדרת שאינה יכולה להתקיים בלי פטרונות חיצונית (ומכאן הרעיונות להסדרים עם ירדן). רק באוסלו השלימה ישראל תהליך שבו הפנימה בהדרגה שהסכסוך יוכל להיפתר רק עם הפלסטינים כלאום. לא היו פה אלטרואיזם או חמלה. מה שצמח היא ההבנה שהלאומיות הפלסטינית, בגרסה המדינתית והממוסדת שלה, תשרת את האינטרס הישראלי ביישוב הקונפליקט יותר מכל צורת ארגון אחרת של הקיום הפוליטי הפלסטיני. שהלאומיות היא המסגרת היחידה גם עשויה ליהנות מלגיטימציה עממית אותנטית וגם לנתב את האנרגיות הקולקטיביות לערוצים קונסטרוקטיביים של בינוי אומה.

הלאומיות הפלסטינית לא נבנתה "לפי הספר". בדומה ללאומיות היהודית, היא נשארה במובנים מסוימים על סף ההגדרה הקלאסית. היה אפשר ללחוץ עליה כדי להחלישה, אבל השמאל הציוני בחר לעשות ההיפך: לסייע לה להתחזק ולעמוד על רגליה. ההיגיון היה להפוך את היריב לפרטנר באמצעות הדדיות, יצירת סדר לאומי ליברלי מתוקן, "בורגני" אם תרצו, הנשען לא רק על כוחות חמושים, דגל והמנון.

לאומיות היא קודם כל אחריות. אחריות לגורל העם שלך ומתוקף כך גם למערכת הבינלאומית. לאומיות היא מחויבות לנהל יחסים לפי נורמות מקובלות עם שכניך, לכבד את גבולותיך ולרסן מאוויים ופנטזיות. היא ממוקדת בתכליות הקשורות להווה ומתאפיינת ביחס פרגמטי אל העבר (מקור לזיכרון ולא לתביעות בלתי מתפשרות) ובריאליזם בכל הנוגע לעתיד. לפי השקפה זאת, מרכיב הריבונות בלאומיות, על השטח ועל ניהול החיים, הוא תנאי גם בעיצוב ההתנהלות מול האויב משכבר, במקרה זה ישראל.

השלטת פרדיגמה לאומית מתוקנת על המצב הישראלי-פלסטיני, הבין השמאל, מחייבת את הפלסטינים להתנהגות אחראית וריבונית, אך בה בעת מחייבת את ישראל להעניק להם את התנאים הנדרשים לכונן את לאומיותם: הימנעות מצעדים חד-צדדיים, מדינה רציפה על בסיס גבולות 1967, ירושלים כבירה (כולל הר הבית), פתרון בעיית הפליטים בהסכמה, שליטיה ביטחונית בשטח. למרבה הצער, ישראל והפלסטינים לא הספיקו להגיע להסדר קבע ברוח זאת. יש מי שהסיקו מכך שהניסוי הזה בלאומיות נכשל מעיקרו, כחלק משקיעת הלאומיות בתוך האש, האלימות, הכאוס והדיקטטורה של המזרח התיכון.

"עסקת המאה" מסיגה אותנו לאחור, בהקשר זה, אל שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. לימי מנחם בגין, כולדה גולדה ומשה דיין, לזמנים שבהם הפלסטינים לא היו לאום אלא אסופת פליטים ותושבים מקומיים שרצונם המשותף אינו זוכה להכרה. לימים שבהם מאבקם לחירות מתואר כניהיליזם שלא ניתן לכפות עליו דבר. זוהי רגרסיה טראגית. שהרי אין חלופה בת-קיימא ללאומיות הפלסטינית, פרט להתפרקות, לאומנות, הקצנה דתית וחוסר מוצא.

אם ישראל היתה כנה בכוונותיה, היה אפשר לתת לזה שוב הזדמנות. העולם הנאור כולו היה עומד על ערש הלאומיות הפלסטינית כדי להבטיח את כניסתה אל משפחת העמים באורח מדורג ומבוקר. אך טראמפ, ואיתו הימין הישראלי, מעדיפים לחסל את הלאומיות הפלסטינית באשר היא. אם יצליחו, זה יהיה אסון אסטרטגי.

רמי לבני

רמי לבני | |הבלוג של רמי לבני

על פוליטיקה, תרבות וישראליות. רמי לבני הוא פוליטיקאי ופעיל פוליטי מגוון, יוזם ומנהל פרויקטים שונים בתחום שיקום השמאל הישראלי. כותב טורים שנים רבות ב"הארץ" ובכתבי עת, וכן חוקר ומנתח מוסיקה ישראלית ותרבות עברית במאמרים ובספרים, בהם הספר "אני דברים כאלה מחבב"' שכתב על הרוק הישראלי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ