כשהזמן שאמא נרקומנית צריכה כדי לעשות טעויות יקר מדי - אנחת רווחה - הבלוג של רעות בן עמי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהזמן שאמא נרקומנית צריכה כדי לעשות טעויות יקר מדי

עם איריס ברור לי שהיא אינה יכולה לסרב לקחת אחריות על התינוק שלה. אנרכיה ותרפיה לא הולכים יד ביד. אך יש גם מקרים אחרים של הזנחה, מובחנים פחות, המחייבים גבולות אחרים

תגובות
ארכיון
ניר כפרי

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

אני אמא טובה. או לפחות חושבת לפעמים שאני כזאת. לעתים יושבת אצלי בסלון עובדת סוציאלית דמיונית ומחזיקה קלסר. הרגליים שלה, שגרביונים דקים מתוחים עליהן, משוכלות. לפעמים היא אומרת משהו. לפעמים היא לא אומרת שום דבר ובכל זאת אני מתכווצת.

כך או כך, יש עכשיו אשה זרה בסלון שלי שמחברת נקודות ומשרטטת יריעה שאת הרוחב שלה אני יכולה רק לנחש. אולי היה היום יום רע? הבן שלי נזרק בטנטרום על הספה ולא מפסיק לצעוק כבר חצי שעה. הקטנה הורגת בריכוז מופתי נמלים במרפסת. הגדולה רואה טלוויזיה ואם הייתם שואלים אותה "ממתי?", היתה עונה "משלשום". מזל שאבא שלהם תיכף מגיע. "קח אותם לפני שאני משתגעת", אגיד לו, "אני חייבת לצאת מפה קצת".

ולפעמים אני היא העובדת הסוציאלית הזאת. בבוקר אני לובשת משהו שהוא לא גרביונים והולכת ללשכה. לפעמים יחכה לי דיווח בפקס עם סמל של בית חולים כלשהו. מחלקת יולדות. "לכבוד עו"ס רעות... הנדון: יולדת שמספר הזהות שלה הוא... במהלך האשפוז שלאחר הלידה גילתה תוקפנות ועוינות כלפי הצוות, מיעטה לטפל בתינוק וסירבה לקום להאכלות... השתמשה בתחליפי סם בתחילת ההריון ויש רקע של שימוש בסמים. אבא של התינוק נמצא בחלופת מאסר בכפר שיקומי לנפגעי סמים על רקע אלימות כלפי היולדת". 

"היי איריס. קוראים לי רעות. אני עובדת סוציאלית ואני מתקשרת אליך כי קיבלתי דיווח מבית החולים שהיה לך קצת קשה אחרי הלידה" - לא קל להגיד את המשפט הזה. הוא מיד מעורר חשדנות, אבל אין לי דרך אחרת לשכנע את האשה הזאת שאני בצד שלה, שתכניס אותי לבית שלה לבדוק מה שלומה ומה שלום התינוק. בסוף היא מתרצה ואומרת "אם את רוצה לבוא, את מוזמנת. אין לי מה להסתיר. לתינוק שלי יש כל מה שהוא צריך".

אני יוצאת אליה לביקור בית ובדרך אני מקבלת טלפון ממילכה, היועצת של בית ספר "שריד": "שלחתי לך דיווח על אח ואחות מכיתה א' ו-ב' שמגיעים כל בוקר ב-06:30 עוד לפני שמגיע השומר ומחכים בגינה עד שפותחים את השער. לא משנה שזה מסוכן, אבל יש שם בנוסף גם אוסף שלם של מוזרויות, במשפחה הזאת. את חייבת לפגוש אותם". סבבה מילכה, אני על זה.

איריס פותחת לי את הדלת בחלוק שחושף גוף צנום מכוסה קעקועים. בבית מסתובבים כלבה זקנה ותוכי ענק שעף מצד לצד, תוך שהוא מטיל את ההפרשות שלו ברחבי הסלון. התריסים מוגפים וריח כבד של סיגריות באוויר. איריס מחזיקה את התינוק באופן מוזר, כמו שמחזיקים חפץ שעלול לתקוף אותך בכל רגע. הוא פשוט איברים, ראשו שמוט אחורנית ומקפלי הצוואר שלו עולה צחנה של חלב חמוץ עם אדמומיות מדאיגה סביבם. "תחזיקי אותו רגע, אני מתה לסיגריה", היא אומרת ומדליקה סיגריה בסלון, או במלים אחרות - עושה את מה שהיא עושה תמיד, סוחטת את החמצן מהחדר.

איריס תמשיך להעסיק אותי עוד שנים רבות. היא והילדים שעוד יוולדו לה, שיוזנחו, שיימצאו על ידי הירקן השכונתי משוטטים ברחוב, שיחזרו בגילאים רכים באוטובוס מאילת עם החבר המפוקפק של אמא שלהם אחרי שאמא ואבא נעצרו כי הלכו מכות בלובי של מלון, שבמהלך ביקורי בית יימצאו צורחים, מטונפים, בתוך לול מטונף עוד יותר, ללא מצעים, ב-12:00 בצהריים, כשאמא עדיין לא התעוררה.

היא סוחבת פוסט טראומה מפגיעות מיניות ומעיסוק בחשפנות וליווי, הפרעת אישיות גבולית, דיכאון וחרדה. היא לא מבינה את התפקיד שלה בתוך הסיטואציה החדשה של האימהות והיא תופשת אותי כדמות שתוכל לקחת עליה חסות ולהסיר מעליה את העול שלופת אותה עכשיו בתובענות בלתי נסבלת. היא לא רוצה שאכעס עליה או אשפוט אותה. אחרי הכל, האבא של התינוק לא ייכנס עכשיו בדלת עם חיוך ותלוש משכורת, אמא שלה לא תבוא אף פעם ואף אחד לא יקח ממנה את הילדים לשעה-שעתיים לפני שהיא משתגעת.

האם אני יכולה לעמוד בצפייה שלה? הפער הזה בין החובה שלי להגן על הילד לבין הרצון להיענות לה ולתת לה תחושה שאני שומרת גם עליה ולא אדישה לשאלה אם היא מאושרת או אומללה, טובעת או נאחזת בשברי חייה - הוא פער מייסר. כשאני משקפת לה שמעבר לצרכים ולקשיים שלה, ובד בבד עם הטיפול בעצמה, יש צורך שתתגייס לאימהות הזאת - היא שונאת אותי. באחת אני הופכת להיות בעיניה כל מה שרע בעולמנו האלים, העיוור והאדיש לגורלה.

אבל אין לי זמן בלתי מוגבל לאפשר לאיריס לעשות את כל הטעויות שבספר, לסרב לקחת אחריות ולנקות אחריה את הבלאגן. התהליך הזה יקר מדי במונחים של "זמן ילד", מנותק מהמציאות. אנרכיה ותרפיה לא הולכים יד ביד. אני חייבת להתוות תוכנית טיפול ולעמוד על זה שנוציא אותה יחד לפועל. גם אם אני יודעת בבירור שזה לא יקרה מאחר שאין מסוגלות הורית. ככה זה. לפעמים אין. ובכל מקרה, חובת ההוכחה היא עליי. ולכן, תכניות הטיפול ייכתבו וייחתמו, שורה של אנשי מקצוע מתוך המערכת המוגבלת אבל המאד משתדלת שלנו תושיט יד ארוכה, שתמתח ותנסה לגעת ולבסוף תוטל חזרה מטה ברפיסות.

תו תקן להורות

בינתיים, אני מתקשרת לתאם פגישה עם משפחת שוורץ. זאת שהילדים שלה מחכים בגינה ליד השער. מילכה עדכנה אותי שלאחד מהם יש לקות חמורה בדיבור, הילדים בכיתה לא מבינים אותו וצוחקים עליו, והיא עומדת בסירוב שלה לא לקחת אותו לקלינאית תקשורת. הילדים לא מגיעים לשום אירוע חברתי שקשור לביה"ס כי המשפחה מנחה אותם להימנע מכך. כל איש צוות בביה"ס, כולל השומר בכניסה, מנדב עוד חתיכת אינפורמציה לתמונה מהפנטת שהולכת ונצבעת בצבעים סוריאליסטיים מרגע לרגע: אוסף ענק של חיות אקזוטיות בבית, כלב נדיר שעלה עשרות אלפי שקלים ומקבל כל שבוע תספורת עם צבע לשיער בדוגמאות של דגלי העולם.

האמא ושני הילדים מגיעים לישיבה שנערכת בביה"ס בהשתתפות היועצת, המנהלת, המחנכת ואני. הילדים מתוקים להפליא, מנומסים ורהוטים אך המראה שלהם מעורר פליאה: לא בכל יום אני פוגשת ילדים קטנים עם צבעי שיער, פירסינג ועקבים. האם לחוצה ומכווצת. בטח כבר מרגישה את אווירת הפגישה שמתהווה בחדר. אווירה של אמבוש שגם אני מוצאת את עצמי שותפה לה פתאום.

בהדרגה היא נפתחת ופורשת את משנתה ההורית המבולבלת, אך התקיפה: "אני יודעת מה אני עושה ואני יודעת מה הכי טוב בשביל הילדים שלי. הילדים שלי לא צריכים חברים בשביל להיות מאושרים. הם יבואו אלינו הביתה, יריחו את החיות, יצחקו עליהם ואחר כך יספרו לכל הכיתה שהבית שלנו מסריח. ילדים היום זה חרא. חוץ מזה, הנה, תראי אותי, לי אין חברים ויצאתי בסדר גמור. אני מלמדת את הילדים שלי שמשפחה זה הכל. ולפני שאת מציעה לי הדרכת הורים וכל מיני שטויות כאלה, תרשמי לעצמך - אני לא בעניין".

אני מאמינה גדולה בלתת לאנשים חופש לגדל את הילדים שלהם בהתאם לצו מצפונם, לאופיים ולאמונותיהם, איזוטריות ככל שיהיו. אחד הקשיים שלי כעובדת סוציאלית הוא ההשתהות והרתיעה האוטומטית שלי מול הצורך להיות גורם שמחלק תווי תקן להורות, או אל מול התפישה של המטופלים שלי אותי - כגורם הזה. קו דק עובר לפעמים בין הזנחה הורית ובין טיפול נאות גם אם כזה שיכול לגרום לאדם הממוצע להרים גבה. אבל בעבודה הזאת צריך לפתח חושים חדים שיעזרו לך לשים בצד את אי הנחת שאתה חווה לפעמים במפגש עם אנשים ואורחות חייהם המשונים, ויעזרו לך לנתב את החשש הרחק מנטיות הלב הפרטיות ולהתמקד בקריטריונים ברורים.

וכך, חשפנית מכורה לסמים לשעבר יכולה להיות הורה מצוין עם אינסטינקטים מעולים, ויכולה גם להיות לכודה כל כך בדפוסים ההרסניים שלה ובהישרדות שלה שלא תוכל לטפל בילדים שלה. אך אמא אחרת, יציבה פחות או יותר מבחינה רגשית, משפחתית וכלכלית, נוכחת ופעילה בחיי ילדיה, אוהבת אותם אהבה ללא תנאי ולא מחסירה מהם דבר, אבל מופעלת מתוך דרמת הדחייה שמלווה את חייה ומנתבת את חיי ילדיה ביד חזקה, הרחק מאינטראקציות אנושיות בריאות כדי שלא יחטפו כווייה דומה - אין לי אלא להניח מה יעלה בגורל ילדיה ולשאול את עצמי מהם גבולות הגזרה שלי כעובדת סוציאלית.

השאלה הזו תישאר פתוחה, כמו הרבה שאלות אחרות, אבל הפעולה הראשונה המתבקשת היא להציב כמה גבולות ברורים בנוגע להשארת הילדים מחוץ לשער ביה"ס והטיפול בלקות הדיבור. בנוגע לכל השאר - כמו שאמרה, היא לא בעניין, אבל אני מנסה, כי כמו שכתב יהודה עמיחי: 

"אולי נס של דיבור שקט ומשכנע 

שיוציא מים מסלע, לא

להכות, רק לדבר"

הניסיונות האלה יכולים להתארך לחודשים ושנים. אבל אם התנאים יאפשרו, ייצאו מספיק מים בשביל לשחוק קצת את הסלע. היום הזה נגמר. אני צריכה לחזור הביתה אל הילדים שלי. חבורה אקסצנטרית בפני עצמה. ילדים שינקו ממני, חוץ מחלב, את הזכות להיות מוזרים ועושים בה שימוש יתר: רוקדים ברחוב, מדברים עם עצמם ומשתמשים בגוף שלהם בתור כלי להפקת קולות מבהילים. הם חופשיים לחשוב את מחשבותיהם המשונות ולהתעסק בענייניהם המשונים, אבל תכל'ס... רק שלא תעבור לי פה עכשיו איזו עובדת סוציאלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#