עוני הוא סיפור מורכב, שירותי הרווחה אינם צבא קלגסים - אנחת רווחה - הבלוג של רעות בן עמי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוני הוא סיפור מורכב, שירותי הרווחה אינם צבא קלגסים

הרבה חושבים שמשפחה ענייה עלולה לעלות על הכוונת של הרווחה. שאנחנו אגרסיביים, דוגמטיים, חושבים שזו סטייה מנורמה חברתית. תציצו בפייסבוק, אלה דעות קדומות עם שורשים תרבותיים

תגובות
"לא ניתן לנתק את החוט שקושר כל אחד מאיתנו לפחד הקמאי להפוך קורבן רנדומלי של מערכת"
אליהו הרשקוביץ

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

לפני כמה חודשים יצאה ריטה, עובדת שלנו בלשכה, לפנסיה. היא היתה אשה מבוגרת ומתוקה, ללא תואר בעבודה סוציאלית ולכן החזיקה תיקים שעיקר העבודה נוגע לנזקקות חומרית. כפתיל בודד ועיקש היא ישבה בקיוביקל הסמוך אלי והכסא שלה חרק, נאנח ונאנק תחת תחושת קוצר היד שלה. במשך רוב היום היתה מנהלת שיחות טלפון חרישיות שתכליתן הרגעת הרוחות של מטופלים מתוסכלים. התסכול היה מוצדק בדרך כלל ונבע מהתגלית המרעישה שהסיוע החומרי המוגש מטעם הרווחה, איך לומר זאת בלי להעליב את השירות שבו אני עובדת, אינו תואם את ציפיות המשפחות.

כשיצאה ריטה לפנסיה לא חודש התקן שלה ותיקיה פוזרו בין כל העו"סים בצוות. לפני שעזבה, היא העבירה אותנו חפיפה קצרה והרגיעה אותנו שמדובר בתיקים לא מורכבים. אני ירשתי ממנה בין השאר תיק של זוג מבוגר, עולים מרוסיה, הורים לילדה יחידה כבת שש, שהיתה לופתת את הרגל שלי ולא מרפה בכל פעם שהיינו נפגשות. האבא הוא קשיש חולני בן 78 והאמא בת 60. שניהם לא דוברי עברית, לא עובדים ומתקיימים בדוחק מקצבאות.

כשפתחתי את התיק והתחלתי להתעניין במשפחה, להזמין אותם לשיחות ולהתעניין במצבה של הילדה בבית הספר, הרגשתי שהיחסים בינינו עולים בהדרגה על שרטון. לבסוף, הזעם שלהם גם התפרץ: "סליחה! יש פה אי הבנה! אנחנו קיבלנו מריטה את כל הסיוע החומרי שרצינו. ביקשנו מיטה - קיבלנו מיטה! ביקשנו תלושים לפסח - קיבלנו תלושים לפסח! לריטה היו רק מחמאות על הצורה שבה אנחנו מגדלים את הילדה". או במלים אחרות: אנחנו בסדר גמור, למה את דוחפת את האף שלך לחיים שלנו, למשפחה שלנו, בזמן שכל מה שאנחנו מבקשים זה השלמת ציוד?

לצערי היה מאוחר מדי לסגת. המצב של הילדה בבית הספר ובכלל, היה קטסטרופלי. זמן קצר לאחר מכן גם אושפז האב לפרק זמן ארוך, והאם, במקום להשאיר את הילדה בבית הספר, בילתה עמה שעות ארוכות בבית החולים. במקביל, התפתחה עוינות גדולה מצד האם כלפינו וכלפי צוות בית הספר, על כך שבבואנו להלין על תפקוד הילדה ומשפחתה, גרמנו לכאורה להחמרה במצבו של האב שקרס תחת הצער.

איך אנשים מגיעים לעוני?

אין לי ספק שההורים חוו צער עמוק כתוצאה מכך שהופנה זרקור לעבר חוסר התפקוד של הילדה, ההתפתחות הרגשית המעוכבת שלה, גוננות היתר שלהם וחוסר היכולת שלהם להבין שהורים מבוגרים מאד שאינם דוברים את השפה, חייבים לאפשר לבת שלהם להתחבר לילדים אחרים, לבלות בצהרון ובחוגים, לרכוש עצמאות וחיברות. ישיבות רב-מקצועיות נערכו בבית הספר, דברים נאמרו והאשמות דו-כיווניות הוטחו. ההורים ראו עצמם, בצדק, כמסורים ללא גבול, ובית הספר ראה מצדו ילדה מנותקת, מוזרה, מבודדת, שאינה מצליחה לרכוש את השפה, מאחרת ומחסירה באופן שפוגע בתפקוד שלה. כל ניסיון לשקף להם את זה נענה בהדיפת ההאשמות ובטענה לכך שאנו מנסים לטפול עליהם קנוניה ולהיטפל אליהם בגלל נזקקותם החומרית.

אין סוף להשמצות

אני שומעת על הרבה אנשים שסבורים שמשפחה ענייה עלולה לעלות על הכוונת של הרווחה, ושהעוני עצמו הוא סיבה למעורבות אגרסיבית שלנו ולהוצאת ילדים מהבית; שמשרד הרווחה הוא מקום שבו נקבעות נורמות חברתיות לפי קריטריונים דוגמטיים ושמרניים ושהוא עוסק בהעלאה על המוקד של מי שאינו מיישר איתן קו; שעוני הוא סטייה מהנורמות החברתיות, כמו שהתנגדות לחיסונים, הורות בגיל מבוגר או חינוך ביתי הם סטייה מהנורמה. איך הם תופשים שאנחנו תופשים עוני? האם יכול להיות שדווקא לנו יש את התשובה לשאלה "מהם חיים ראויים?" שלפי סוקרטס ניצבת בבסיס כל החקירות הפילוסופיות האפשריות? ומה התפקיד שלי, בתור עו"סית משפחות, בכל תמונה הזאת? השלמה ללא סייג עם "הדוֹגמה" הממוסדת? קצת מעליב.

אני מכורה לפייסבוק. בעלי טוען שאני מבלה שם יותר משלוש שעות ביום. אני מסבירה לו שזה בגלל שאני צריכה לפנות תועפות של זמן כדי לענות לפוסטים שמשמיצים עובדים סוציאליים. (שקר וכזב כמובן, אני מכורה למציצנות לחיים של אחרים. בכל זאת עובדת סוציאלית). פוסטים בסגנון: "דחוף!!! צריכים את עזרתכם בתרומות ליולדת שאין לה ציוד עבור התינוק. יש חשש שהרווחה תוציא את הילד מהבית אם היא לא תצטייד בזמן!!!". סיריאסלי??? קלגסי הרווחה יגיעו לקחת את התינוק כי לאמא שלו אין מספיק כסף כדי לקנות מיטה?

בואו נדבר על זה רגע באמצעות מספר דוגמאות:

1. בואו נדבר למשל על אשה ענייה שנסיבות חייה הובילו אותו להרות לבדה וללדת תינוק אל תוך מציאות של עוני (בד"כ היא תהיה מושא הפוסטים האלו). מי זאת האשה הזאת? האם היא אשה עצמאית, עובדת, יציבה, שצריכה דחיפה קטנה ואז כשהתינוק ייכנס למעון היא תוכל לשוב ולהתארגן? האם היא מסוגלת למצות את הזכויות שלה בסיוע לשכר דירה? למזונות? בקבלת קצבת הבטחת הכנסה?

2. ואם לא, והמצב הזה תפס אותה לא מוכנה, אבל היא היתה רוצה ללמוד את כל הכישורים הנדרשים בעזרת הדרכה הורית, ליווי של סומכת והשתתפות בתוכנית לליווי משפחות אל מחוץ למעגל העוני. ובהנחה שתבחר לא להיעזר בכל אלה, האם תוכל לגדל את התינוק ולקיים עבורו סביבה בריאה?

3. מה אם זו אשה צעירה מאד, עם עורף משפחתי חלש עד לא קיים, עם רקע של חוסר תפקוד או תפקוד גבולי, פוסט טראומה, הפרעה נפשית או לקות קוגניטיבית? אלו הן סיבות שיכולות לדחוף אדם אל מעבר לקו העוני, רק שבמקרה הזה, העוני הוא סימפטום לרקע מורכב יותר. כלומר, אם המעורבות של הרווחה תהיה רק בסיוע כלכלי - עזרה ברכישת כל הציוד הדרוש, סיוע בתשלום למעונות וכו' - האם היא תוכל להיות אמא טובה מספיק?

מתנדבים של קבוצת "שורשים" מכינים מאות ארגזי מצרכים לפסח עבור נזקקים, השנה
מוטי מילרוד

רבות מהמשפחות המטופלות ברווחה הן משפחות שבאו מרקע של עוני. בנוסף, הרבה מהמשפחות הללו הן בעלות רקע רב-דורי של עוני ותלות בשירותי הרווחה. ברור שמשפחות רבות פונות או מופנות אלינו על רקע אחר לגמרי, ורבות מהן אינן מוגדרות כמשפחות עניות כלל. העוני לבדו לרוב אינו מהווה סיבה לפנייה ואם כן, יופנה לרוב הטיפול בתיקים האלו ל"עוצמה" ו"נושמים לרווחה", שהן תכניות ייעודיות וקצובות בזמן לליווי משפחות אל מחוץ למעגל העוני באמצעות העצמה תעסוקתית ומקצועית, מיצוי זכויות וכו'.

גם גורם וגם סימפטום

מהו בכלל עוני? אנחנו יודעים שהעוני הוא לא מחלה, אנחנו אפילו מזדהים איתו. לא ניתן לנתק את החוט שקושר כל אחד מאיתנו לפחד הקמאי להפוך קורבן רנדומלי של מערכת שיכולה להשליך אותנו בנסיבות מפתיעות, אפילו בין לילה, אל מחוץ למשחק. אבל לרוב המקרים יש מאפיינים של עוני רב-דורי. כלומר, משפחות שלאורך דורות לא צולחות את סף דרישות החיים. הן מתקשות בתכנון המשפחה, בתכנון כלכלי, ברכישת השכלה, בעמידה באתגרים תעסוקתיים ובפיתוח הרגלי עבודה סבירים. העוני הוא גם הגורם וגם הסימפטום במעגל קסמים של קושי, אי יציבות, חרדה קיומית ומצוקה. חיים תחת נסיבות כאלה דוחקים משפחות לעבר הסתבכות בחובות, הזנחה של בעיות בריאותיות, התפתחותיות ונפשיות, אלימות, עבריינות, התמכרויות ועוד. כלומר, מכלול של מורכבויות שדורשות טיפול שורש מערכתי.

לעוני רב-דורי יש מאפיינים מובהקים. גישת תרבות העוני שפותחה בארה"ב בשנות השישים טוענת כי "ההכנסה הנמוכה לא מגדירה אולי השתייכות חברתית, אבל ההשלכות של המצב הכלכלי יחד עם ההסתגלות לתנאי מחסור, יכולות לגבש קבוצה חברתית מובחנת וייחודית בעלת תרבות או תת-תרבות משלה. תרבות זו כוללת, בין השאר, מערכת משפחתית לא נורמטיבית הכוללת ריבוי לידות מחוץ לנישואין, הסתמכות יתר על מערכת הרווחה ופעילות עבריינית גבוהה".

לתחושתי, מכיוון שהחברה הישראלית היא חברה של מהגרים ופליטים, יש בה רגישות רבה לנושא העוני. אנשים שהגיעו ארצה בנסיבות של פליטות - שואה, רדיפה על רקע אנטישמי, מלחמה או על רקע של מימוש החלום הציוני - ייתכן שהשאירו מאחוריהם ממונות. הבדיחה הידועה על המרוקאי שהיה היועץ הקרוב/החייט האישי של המלך או על הרוסי שהיה מהנדס יערות או מסילות ובארץ עובד בניקיון - היא בדיחה עצובה שמתאימה לעולים מכל התפוצות כי לפעמים היא מדויקת עד כאב. יהודים שגשגו בארצות המוצא שלהם - תרבותית, כלכלית ואינטלקטואלית - ואז קרה משהו שטרף את הקלפים.

רחוב ברמלה, 2018. כיוון שהחברה הישראלית היא חברה של מהגרים ופליטים, יש בה רגישות רבה לעוני
אייל טואג

העוני ששרר בשנות העלייה היה עוני שנעטף בהילה של ייסורים והקרבה למען האידאל הציוני, וככזה - הוא עורר התגייסות חברתית ואמפתיה. בשנות המדינה המאוחרות יותר התקבעו מעמדות כלכליים שבמידה רבה נקבעו לפי מידת צליחת משבר ההגירה. דבר התלוי במידת החוסן האישי, היכולת והפוטנציאל וגם בהתאמת תוכניות הקליטה של המדינה לאוכלוסייה העולה ולמאפייניה.

נקח למשל את סלאח שבתי - יהודי מזרחי גאה, אבא לשבעה, שחלם על ארץ זבת חלב ודבש וקיבל במקומה מעברה דולפת. העוני והמחסור משמשים לו מקור למלחמות קיום בלתי פוסקות, למאבק בממסד האטום ובדעות קדומות. אני חושבת שהסרט הזה, יחד עם הקשרים תקופתיים נוספים, קיבע דימוי רומנטי של המשפחה הענייה: סלאח, האיש הגדול, הגאה, עם הקול הרועם והלב הענק, רועה את ילדיו ומנווט את דרכם להצלחה (יחסית) באמצעות חינוך קפדני, צניעות, חמלה, חום, הומור וגם קצת קומבינה. דמותו הרב-גונית, הבעיות שהוא מתמודד איתן, יחסיו עם אשתו וילדיו, הפערים במנטליות, ריסוק הסמכות האבהית (חומרים מצוינים לטיפול סוציאלי) - כל אלה מובאים בסרט אבל נשארים עמומים ורחוקים מעבר לעננת האבק המכסה את המעברה.

הפתרון לכל מצוקותיו של סלאח נראה פשוט הרבה יותר: "עוזרת סוסיאלית". אך העזרה, אם כבר תצליח להגיע אליו, לא תצטרך לשלוח את ידיה הארוכות לענייניו הפרטיים, אלא די שתושיט לו איזה "פתק" ללשכת תעסוקה או לסיוע חומרי נקודתי. את השאר, הוא, התושייה והזמן יפתרו לבד. בגלל התפישה הזאת, בין השאר, מה שנתפש היום כ"היטפלות" של מערכת הרווחה למשפחות עניות, מעורר התנגדות ועמדה אוטומטית, לפיה אם המשפחה היתה מגיעה מרקע של רווחה כלכלית - שירותי הרווחה לא היו נוגעים בה. זוהי תפישה שגויה שנעוצה בדעות קדומות. ובניגוד לסלאח (שאפילו הוא כבר לא נשאר במעברה אלא התקמבן, הפך לקבלן קולות של מפלגת השלטון ועבר לשיכון), ההיא מהפוסט קורע הלב בפייסבוק לא עשתה בוכטות בקמפיין מימון המונים, אלא נשארה בקשר עם העו"סית ושתיהן עבדו קשה מאד כדי לגדל את האמא שהיא הפכה להיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#