הדרך אל נפשו של "השקוף" עוברת בשקיפות של החש לעזרו - אנחת רווחה - הארץ

הדרך אל נפשו של "השקוף" עוברת בשקיפות של החש לעזרו

סצינה מרגשת של אב המאכיל את בנו העיוור הזכירה לי סצינה בלתי נשכחת מ"סלאח שבתי". בשני המקרים מדובר על עזרה המגיעה מתוך מימד של מצוקה, שעוזרת להבין את הצד הנזקק

אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה
רעות בן עמי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניחוח אישה"
דיאלוג שמבטא ברית של שקופים. מתוך "ניחוח אישה"קרדיט: City Light Films
אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה
רעות בן עמי

יום אחד, בזמן שאספתי צהריים ממסעדת פועלים שממש מצדיקה את השם שלה ומאכילה פועלים, הגיעו אבא בן 70 ובנו העיוור שהיה בערך בן 40, שניהם אנשים גדולים, תפסו שולחן והתיישבו אחד מול השני בשתיקה. בעל הבית (האמת היא שאין שם אף אחד שאפשר לקרוא לו בעל הבית. כולם מבשלים, מגישים, על הקופה ועל הכלים) העמיס צלחות על השולחן שלהם והאבא, שנראה רעב, החזיק שני מזלגות - אחד בשבילו ואחד בשביל הבן שלו.

על כל ביס שהכניס לפה שלו, הכניס בסבלנות אחד לפה של הבן. הבן ישב מולו בשתיקה ובתזמון מושלם פתח את הפה בכל פעם שהיד העבה של אבא שלו התקרבה אליו. בלי דרבון, בלי "תפתח, הביס מגיע" והבן, כאמור, עיוור מוחלט. מילה הם לא החליפו ביניהם בכל הזמן הזה. כשקצת שבעו וקצב המופע המהפנט הזה, שנמתח למימד הנצח, נחלש, הוא הוציא שקית עם בקבוק ויסקי וכמה כוסות חד פעמיות, מזג לעצמו ואז, למרות שלא היה בינינו שום קשר עין ולמרות שנזהרתי לא לעשות בנוכחותם תנועות חדות מדי, הוא שאל אותי "בא לך גם, נכון?"

איך הוא ידע? 

הוא ידע, מתוך יחסים שהתפתחו שם במשך שנים לכדי סינרגיה מושלמת,  להטמיע את קצב ההאכלה הרצוי, לתזמן את הפאוזות, להישאר חיוני, עירני ומדויק. הוא שכלל את הכלי הזה אל תוך ראייה מושלמת של הזולת שהופכת בהדרגה לאורח חיים ולמהות שהוא נשאב אליה בסיפוק יחד עם הבן, מושא ההאכלה, שבשום שלב הוא לא שחקן משני במופע הזה. וככה, שני בני האדם השקופים האלו (כל אחד בפני עצמו), גסי המראה והפשוטים, מקיימים ביניהם איזשהו יקום, מופע נודד של דקויות עדינות ומרהיבות. 

למרות שכבר נזכרתי בו בפעם הקודמת, נזכרתי שוב במערכון "הסוסיאלית החדשה" של אפרים קישון, מתוך אוסף מערכונים שעל חלק מהם התבססה אחר כך הדמות של סלאח בסרט "סלאח שבתי", ובמה שקרה כשבאה לבקר אותו ה"סוסיאלית":

אחרי שהיא מבוססת בבוץ המעברה על מנת למצוא אותו, מבכה את מר גורלה וכמעט מתייאשת, ואחרי שהיא פוגשת אותו לבסוף ומנהלת איתו דו שיח ארוך של חרשים בנסיון לרדת לסוף הבעיה הסוציאלית של המשפחה שבסופו היא פורצת בבכי מרוב ייאוש,  סאלח מבין פתאום כמה קשה עבודתה של הסוסיאלית, כי כסף לעזור אין לה בשבילו ו"פתק" ללשכת עבודה או למשרד השיכון אין לה בשבילו והיא "צריכה לעזור רק בדיבורים וזה קשה מאד" ואז הוא שואל אותה "מה המשכורת?" והיא עונה "145 לירות. תגיד לי אדון שבתי, איך אפשר לחיות מזה?" והוא עונה: "הגברת עכשיו במצב סוסיאלי קשה, אבל אסור להתייאש אף פעם". 

הדיאלוג שנוצר ביניהם הוא מרתק, כי זה דיאלוג שמבטא ברית של שקופים. עובדים סוציאליים, אנשים מצוינים שבאו לעשות עבודה חשובה, מגלים מהר מאד שהמדינה שכחה אותם, כמו ששכחה את האוכלוסיות שהם מטפלים בהן. כמי שנותרו לבדם בחזית, הם מוצאים עצמם מבוססים בבוץ, מחכים לתחמושת שאולי תגיע ואולי לא, מחכים לחילוץ, מחכים לתקציבים, מחכים להעלאה במשכורת, מחכים לשיפוץ חדרי הטיפול העלובים, מחכים לחלב לקפה, ובעיקר מחכים לשינוי בסדרי עדיפויות חברתיים שיכתיב סדר יום שיציב את הדאגה לחלשים ביותר בחברה במקום מרכזי. 

ובתוך ההמתנה הזאת הגבולות מטשטשים. אנחנו, שאחת המהויות העיקריות של העיסוק שלנו היא העצמת אוכלוסיות מוחלשות ונשיאת הדגל של המאבק החברתי לשיוויון, הופכים להיות מוחלשים בעצמנו. המערכת, לעיתים, אינה מציבה אותנו בעמדת יתרון מול הפונים. היחסים בינינו לבין הפונים הם יחסים שיש בבסיס שלהם הרבה הזדהות וכאב משותף. ההזדהות והכאב שואבים ואולי גם מסרסים: חוסר ההפרדה בין המצוקה שהמטופל טובע בה לבין המצוקה שחש המטפל לנוכח קוצר היד שלו, יוצרת לפעמים אוזלת יד משותפת וטובענית. 

בימים סהרוריים במיוחד בלשכה ומחוצה לה, בחירומים הזויים (כל חירום – עולם קטן וכאוטי בפני עצמו, ללא חוקים, מערבולת של חוסר אונים ותושייה, פחד ואומץ), אני מערבבת מציאות טובענית ודמיון וסצנות סוריאליסטיות נטוות סביבי בכל מקום. לפני כמה שבועות, אחרי יום מפרך של טיפול באירוע חירום בעבודה, יום שהסתיים בדשדוש איטי וממושך במסדרונות אברבאנל שפתחו לקראתנו סדק צר בחומת הבירוקרטיה באותו היום, ליוויתי את המטופלת למחלקה יחד עם מכתב שמכיל הערכה פסיכיאטרית עם המלצה לאשפוז כפוי.

מחלקות אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, בדיוק כמו בסרטים, מצוידות בדלת עם זמזם שנפתחת רק כשהאחות בקבלה מחליטה מתי ולמי לפתוח אותה. נכנסנו למחלקה, הצגתי את עצמי ואת המטופלת וקיוויתי שבזאת מסתיים הליווי הצמוד שהענקתי לה מתחילת היום. סימנתי לאחות בנונשלנטיות של אנשים שבטוחים בשפיות שלהם שתפתח לי את הדלת  והיא סמנה לי בחזרה "לא לא", עם האצבע. "מה לא לא?" סימנתי בעצבנות ואז היא נעמדה ואמרה "אני לא פותחת שום דלת עד שאני לא מבררת מי מביניכן זאת מירה". 

זרקתי בעצמי מבט. קיבינימט, אני מדשדשת פה כבר ארבע שעות, קראו לי לחירום הרבה לפני ארוחת הצהריים, הייתי מורעבת והצלחתי להמלט למכולת השכונתית לחמש דקות בזמן ההמתנה לבדיקה וחזרתי משם עם שקית במבה וקולה זירו שהידקתי עכשיו קרוב מאד לחזה. אני חושבת שהיו לי כמה פירורי במבה בשיער, אבל אני נראית לך לא שפויה, אחות? 

יכול להיות שכן. כי ארבע שעות ארוכות בחברת אישה במצב פסיכוטי פעיל, עוד שעה וחצי בנסיונות תיאום הזויים עם המשטרה שאמורה ללוות את האירוע ושעה בשיחות ואסמסים קדחתניים מול גורמים באברבאנל שאמורים לעזור לי להדק את ה"קייס" מול המטופלת שאני יודעת שאסור, ממש אסור ומסוכן, שתלך הביתה היום – לא מקדמות את השפיות שלי. מה לעשות.  

בימים של תורנות שבהם אני אמורה לקבל פניות חדשות, חלקן דחופות, על בסיס הגעה ספונטנית ולא מתואמת ללשכה, אני יושבת במשרד ויורדת לחדרי קבלת הקהל לפי דרישה. הפניות האלה הן תמיד קשות – אבא שאשתו אושפזה באשפוז פסיכיאטרי ארוך, אב לשני ילדים צעירים עם צרכים מיוחדים, שבגלל מעבר עיר לא נמצאה להם מסגרת חינוכית מתאימה והוא נדרש בינתיים להשגיח עליהם בבית ולא יכול לעבוד, עם קריסה כלכלית בפתח. עובדת זרה מאפריקה, עם אישור שהיה, אמא לנער צעיר, שמתפרנסת רק מנקיון, ללא זכאות לקצבאות, ללא משפחה, חולה בסרטן ואינה יכולה להתקיים. אשת אסיר צעירה,  נערה ממש, אמא לשני תינוקות, שחיה אצל קרובי משפחה שאינם רוצים בה יותר, מקורקעת לבית בגלל הטיפול בתינוקות ואינה יכולה לעבוד, ללא אפשרות לשכור דירה באופן עצמאי. 

משעה לשעה, בתוך התורנות הזאת, אני הולכת ונסוגה אל תוך מצב נפשי של ייאוש וחרדה. חלק מהבעיות אני והמערכת לא מסוגלים לפתור וגם אם כן, אין בפתרונות הקלה מיידית של הכאב והקושי של המטופל. לפעמים מתחוללים רגעי קסם בחדר, כמו הרגע הזה שבו המטופל רואה אותי רואה אותו. לרגע מתמוטטת מחיצת הזרות, הכאוס המוחלט שחש המטופל נסוג לרגע ומפנה מקום לתחושה שהוא מובן ומוחזק. אם הרגע הזה מתרחש, קיים סיכוי שהוא יישאר על מנת לבחון את האפשרויות שלו, באמצעותנו, לטווח הארוך. 

אם יישאר, נצלול יחד לתוך מערכת יחסים מאתגרת שבבסיסה עומדים תסכול הדדי אך גם שותפות גורל. לפעמים, הבנת הצרכים ההדדית תהפוך להיות משוכללת ומדויקת עד כאב, כמו בסצנה ממסעדת הפועלים, או מהמערכון על סלאח שבתי. יכול להיות שזו השאיפה המקצועית האולטימטיבית: מערכת יחסים שנרקמת, על כל דקויותיה, לאורך מסע משותף שבמהלכו עיוור מוליך עיוור בתוך מערכת הפכפכה ובוגדנית שעלולה לנעוץ חרב בשניהם, ובהנחה שיצלחו את הדרך - יביאו מזור אחד לפצעיו של השני. 

(מוקדש באהבה לא')

אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה
רעות בן עמי |אנחת רווחה

אובדת סוציאלית. מנסה לנווט בעולם של כאוס בירוקרטי, ייבוש משאבים ומחסור תמידי בחלב לקפה. כותבת תחת שם עט עקב הרגישות הרבה שבעבודת לשכות הרווחה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ