אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה
רעות בן עמי
הפגנת עובדים ועובדות סוציאלים בבאר שבע (למצולמים אין קשר לכתבה)
הפגנת עובדים ועובדות סוציאלים בבאר שבע (למצולמים אין קשר לכתבה)קרדיט: אליהו הרשקוביץ
אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה
רעות בן עמי

עובדים סוציאליים מקבלים מכות. אחת לאיזה זמן מישהו מעיף עליהם קומקום עם מים רותחים. לפני עשרים שנה מישהו ירה למוות בשלוש עובדות וגם בפסיכולוגית בתחנה לבריאות הנפש. קללות ואיומים זה עניין שבשגרה. חלק מהגדרת התפקיד היא "יכולת הכלה", אז אני מניחה שזה בסדר.

יש לי את זה אפילו במספרים: בסקר שערך ב-2018 איגוד העובדים הסוציאליים העידו 30% כי ספגו אלימות פיזית, 30% חוו איומים על חייהם או חיי יקיריהם ו-23% הותקפו פיזית יותר מחמש פעמים. מתוך 159 מקרי אלימות נגד עובדים סוציאליים אשתקד, 70 קשורים לאלימות מילולית, 48 להפרעה לסדר, 12 לפגיעה פיזית, חמישה לפגיעה ברכוש פרטי, ארבעה לשיימינג ופרסום פרטים אישיים ברשת, שלושה לפגיעה ברכוש לשכות הרווחה, מקרה אחד הוגדר כהכפשה ועוד מספר מקרים נפלו לקטגוריה "אחר".

אבל יש מדרג. יש איומים וקללות שנשמעים כהדהוד במסדרונות. נגיד כשאני יושבת בחדר עם מטופל והדלת של החדר הסמוך נטרקת פתאום, יש צעקות במסדרון, אחריהן נשמעת גרירת הכיסא של השומר (שקם באיטיות, הוא לא צעיר) ואח"כ כמה פרצופים מודאגים מגיחים מחדרי הטיפול. במקרה כזה השגרה מושבת במהרה: השומר או לפעמים מנהלת האגף מדברים עם הפונה במלים רכות ומפצירים בו להירגע. לעתים רחוקות יגיע שוטר או שהמטופל יורחק מהלשכה ל-30 יום, ואנחנו נשאל אם זה קרה באמת או שזה היה רק אקו. הדהוד לעבודה שמתרחשת בחדרים הסגורים האלה.

אבל יש איומים, השמצות והפחדות שההשפעה שלהן נמשכת שנים, לפחות עד שביהמ"ש מורה לעצור את הפוגעים או להסיר פרסומים מהרשת. לפני ארבע שנים בערך ועד לפני כשנתיים פעלה קבוצת בלוגרים (יש שיגידו "מחתרתית", תואר שניתן בקונוטציה חיובית וללא הבחנה כלפי כל מי שחותר, גם לכאורה, תחת הממסד), בראשות מוטי לייבל ולורי שם טוב, שהכריזה מלחמה על שירותי הרווחה. שיטות הפעולה שלה היו חסרות תקדים, נועזות בעיקר, ולא היה ניתן לפעול נגדה בצורה אפקטיבית ומהירה באמצעות החוק. אחרי ששמו להם למטרה גם שופטים, נעצרו שם טוב, לייבל ועו"ד צבי זר והוגש נגדם כתב אישום. לפני מספר חודשים דרשה הפרקליטות לגזור על שם טוב 12 שנות מאסר, בין היתר בגין פגיעה בפרטיות והעלבת עובדי ציבור באמצעות פרסומים ברשת. 

לורי שם טוב בבית המשפט. שיטות פעולה חסרות תקדים
לורי שם טוב בבית המשפט. שיטות פעולה חסרות תקדיםצילום: ניר קידר

הפרשה עוררה פולמוס ציבורי נרחב לגבי גבולות חופש הביטוי. אפשר לקרוא עליה ברשת, אבל אני רק אכתוב בקצרה שהסיפור היה מקריפ ברמות קשות. מדובר באנשים שהזו ממוחם הקודח מהלכים שלמים שלכאורה מתרחשים בחשכת המרתפים של הרווחה, דברים שאין להם קשר למציאות. סביב נרטיביים שקריים הם ליקטו "כת" מאמינים ודבריהם צברו תפוצה רחבה יותר מיום ליום ברשתות החברתיות ובבלוגים שהפעילו. יותר ויותר אנשים, שאין להם כלים לאמת או להפריך את הסיפורים, נחשפו לפוסטים מבעיתים שכוללים שיימינג ברמות הקשות והמשפילות ביותר, תוך שימוש בשפה שאין לתאר אותה אלא כשילוב בין עילגות, אכזריות, רוע לב וזלזול באינטליגנציה של הקוראים. אחרי השיימינג הגיעו ההפגנות. אנשים עם מגאפון התקבצו מתחת למרפסת של המנהלת שלי, של עו"ס לחוק הנוער מהצוות שלי ושל רבים אחרים, צעקו וחילקו פלאיירים לשכנים "הישמרו מחוטפת הילדים שגרה לידכם בבניין". חוטפת ילדים.

הפרשה הזאת נחתמה בחוויה שלי כפרשת האלימות הכי חמורה נגד עובדים סוציאליים. השיבוש התודעתי שנגרם לפונים, אוזלת היד והשיתוק הזמני שאחז ברשויות הרווחה והחוק בטיפול במקרים, ובמקביל, חוסר היכולת של העובדים הסוציאליים להגיב לגוף ההשמצות בגלל חובת השמירה על סודיות.

מלחמת הצדק

זה לא מפתיע שכל כך הרבה אלימות מופנית כלפי עובדים סוציאליים. אנשים, עד כמה שזה נוגע להם, צודקים כל הזמן. לא רק שחלק מהפונים שלנו אינם טועים, הם באים לדרוש את מה שהם יודעים בוודאות שהוא שלהם – הצדק. כלומר, דורשים מאיתנו התייצבות בלתי מסויגת לצדם.

אם לזקק את העבודה שאנחנו עושים לכדי משפט אחד, הייתי אומרת שזוהי עבודה שבה אתה נאלץ לנפנף בתמרור "עצור" גדול מול אנשים ולומר להם Enough is Enough. אם הגעתם לנקודה הזאת - סימן שאתם צריכים לשבור הגה. או במלים אחרות, לומר להם: "טעיתם". הפירוש המיידי של זה, בעיניהם ואולי גם בעיניכם, הוא שהם טועים ואני צודקת. זה לא נכון. לצערי, אני נמצאת בצומת שבה עליי להסביר לפונים שהדרך שהם הולכים בה גורמת לסבל, או עלולה לגרום לסבל, ולהזמין אותם לנסיעה משותפת בדרך שתגרום להם ולסובבים אותם, פחות ממנו. לא שחלילה קניתי מונופול על הצדק, המוסר או האמת, אלא שתוצאות הבחירות או הפנייה אותה לקחו, מתגלגלות לפתחי. מהבחינה הזאת, שנינו נמצאים במקום שבו אנחנו לא רוצים להיות: אני לא רוצה להיות צודקת יותר ממה שהם רוצים להיות טועים.

מנגנוני הגנה עוצמתיים יכולים לחסום מפנינו את התחושה שאנחנו טועים. טרם פגשתי מישהו שמתהפך על משכבו בלילות ומתייסר על העוול שהוליד לתוך העולם. זה קורה בכביש, בסכסוכי שכנים, בסכסוכים בין מדינות, בכל מקום בעצם.

שולי רנד - "דע בני אהובי"

"נכון שאני אוהב את הצדק, אבל למעלה מזאת אני אוהב את הרחמים" שר שולי רנד. העיסוק בצדק הוא עיסוק של פרשים בודדים. מסע של איש אחד. כשאתה מחפש את הצדק, סופך שתשנא את כל מה שלא צודק. העיסוק ברחמים, או בגרסה המשודרגת שלהם - החמלה, הוא דרך מפותלת ויפה שיוצאים אליה ומסיימים אותה שניים: חמלה ושותפות הן מטרות נשגבות אך הן לא בוקעות בתוך כל אינטראקציה ביחסי פונה-עו"ס, אלא רק בנסיבות של יכולת להתבוננות פנימית, רצון עמוק בשינוי ויכולת להביא אותו כשכל אלו נובטים מול מערכת ועו"ס מגויסים ואמפטיים. כאשר התנאים האלה אינם מתקיימים וכאשר הפונה חש בכל לבו שנעשה עמו חוסר צדק, צדק שכאמור שייך לו באופן בלתי ניתן לערעור, מתעורר זעם עמוק.

מבין ערפילי איבה

רבים מהתיקים הם תיקים של משפחות שסועות ומסוכסכות. לעתים יש צד אחד בסכסוך שמגויס יותר לטובת הילדים והתהליך הטיפולי, מה שמאפשר לעבוד איתו בהצלחה גדולה יותר מאשר עם ההורה האחר, ששקוע בהכפשת ההורה השני ובמלחמה, מה שיגרור האשמות מצדו על "העדפה" של ההורה השני מצדנו. ילד במשפחה שנמצאת כעת בטיפולי הוצא מהבית לפנימייה. שני ההורים הנמצאים במאבק משמורת מעוניינים לגדל אותו. האם מתקשרת כל יום אל הבן, מתעניינת בשלומו, מצויה בכל פרטי חייו והתאקלמותו, מגיעה לביקורים ומשוחחת בקביעות עם הצוות הטיפולי. האב, שמתקשר באותה תדירות, מנצל את השיחות להסתה של הילד נגד האם ולהמרדתו נגד ביקורים אצלה ונגד השתלבות בפנימייה. הוא אינו מעודכן בשום פרט מחיי הילד ואינו קשוב לצורך של הילד בנייטרליות.

לפעמים שני הצדדים מגויסים באותה המידה, אבל שרויים בסכסוך עמוק שאינו מאפשר להם לראות את טובת הילדים. מבעד לערפילי האיבה המטשטשים, הם הופכים עיוורים לתהליך שבו באופן שיטתי נרצחת נפשו של הילד. לעתים ישנו רק הורה אחד, במצב של חוסר תפקוד עמוק שידוע לו ולכל המערכות הסובבות את הילד. במקרים רבים הוא יפנה לעזרה, יקבל התייחסות והתגייסות מרובים, אך לא יידע להשתמש בהם בגלל דלות תפקודית, רגשית, שכלית או הפרעות על רקע נפשי.

הפגנת העובדים הסוציאלים, אשתקד (למצולמים אין קשר לכתבה)
הפגנת העובדים הסוציאלים, אשתקד (למצולמים אין קשר לכתבה)צילום: מוטי מילרוד

דלות או הפרעות כאלה הן מהסוג שיגרום להורה לחפש את האשם מחוץ לעצמו ולתלות אותה במקור חיצוני. הוא יכחיש את החלקים הלא מתפקדים שלו, יחבור לעתים לגורמים שישלהבו אותו נגד מערכת הרווחה ויספקו לו כלי מאבק, תחמושת ופרסום, ויטווה נרטיב אלטרנטיבי, קל יותר לבליעה ולהתמודדות, המספר מחדש את סיפור ההזנחה וההתעללות ומגלגל את האשם לפתחם של שירותי הרווחה העוינים.

אני יכולה לספר שפונה אחת שילדיה הוצאו מרשותה, היתה מגיעה אלינו בקביעות ומבקשת שניקח מרשותה את הילדים. היא לא היתה מסוגלת לגדל אותם והיתה עסוקה בעיקר בלגדל את עצמה. היא קיבלה ליווי מאסיבי שכלל הדרכת הורים, מסגרות חינוכיות עד השעה 19:00, סיוע חומרי ועוד, על מנת לרפד את הקשיים שלה ולאפשר לילדים לגדול אצלה. באחד הימים היא הגיעה עם שלושת הילדים ללשכה והודיעה שהיא משאירה אותם אצלנו. היא רוצה ללמוד, לממש את עצמה, להמציא את עצמה מחדש וכרגע זה עומד בסתירה למחויבות שלה כלפי הילדים. הילדים נלקחו למסגרות חירום ומאוחר יותר נקלטו במסגרות קבע. לא חלפו שבועיים עד שאותה אם יצרה קשר עם ארגונים מהסוג של מוטי לייבל ולורי שם טוב. הוצמד לה עו"ד מטעמם וסיפורה הופץ מיד ברשתות החברתיות כסיפור מזעזע על חטיפת ילדים בידי שירותי הרווחה.

למה שמישהו ינהג בצורה כזאת? הרי אם רצתה שגורם אחר יגדל את הילדים שלה, הרי שמשאלתה התמלאה והיא חופשיה לדרכה. אז למה בכל זאת? התשובה היא שקשה מאד לחיות עם הסיפור שבו פגעת בילדים שלך. מנגנוני ההגנה המשוכללים של האגו הודפים וחוסמים את האפשרות שנחוש אשמה אמיתית על פגיעה ביקרים לנו מכל. ובהיעדר האשמה עצמית, כדאי לזמן מיד אשם אחר לדוכן, והאשם המיידי הוא שירותי הרווחה.

אני רוצה לסיים בכך שידועות לי מראש התגובות שיופיעו כאן. תגובות שיגלגלו, שוב, את האשם לפתחנו. ידועות לי כל הקונספירציות בנושא וידוע לי עד כמה גדול מספר האנשים, רובם אנשים טובים שנחשפו לפיגועי דיס-אינפורמציה קשים, שמשוכנעים בכל לבם החומל באמיתות המידע הזה. כמו כן ידוע לי ששירותי הרווחה מורכבים מעובדים שהינם בני אדם. טעויות נעשות, לקחים נלמדים ועדיין אנחנו רחוקים שנות אור מלהיות מערכת שגוזלת ילדים מחיק הוריהם באופן שיטתי ושרירותי.

אילוסטרציה של יד עם לב במרכזה

רעות בן עמי | |אנחת רווחה

אובדת סוציאלית. מנסה לנווט בעולם של כאוס בירוקרטי, ייבוש משאבים ומחסור תמידי בחלב לקפה. כותבת תחת שם עט עקב הרגישות הרבה שבעבודת לשכות הרווחה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ