הזאב הרע בקולנוע הישראלי: שמרנות במסווה של תעוזה - מעין/מערבון - הבלוג של מעין/מערבון - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזאב הרע בקולנוע הישראלי: שמרנות במסווה של תעוזה

מאחורי שלל הסרטים הישראליים על גילוי עריות, פדופיליה ומין עלוב מסתתרת הטפה דידקטית למשפחתיות נורמטיבית. יואב טל על השמרנות החדשה. מתוך מערבון 10, שיצא לאחרונה

תגובות
מי מפחד מהזאב הרע
רונן גולדמן

יואב טל

"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית. או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית. לפחות, שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול לפחות. שלא ייהנה מזה"
מתוך מונולוג הפתיחה של "נגוע", עמוס גוטמן, (1983)

מילות התוכחה ששם עמוס גוטמן בפי רובי, גיבור סרטו הראשון "נגוע", רלוונטיות בימינו לא פחות מאשר לפני 30 שנה. והן עדיין מצליחות להגדיר בחדות ובבוטות את המתווים המרכזיים והתמות המרכזיות שילוו את הקולנוע הישראלי נתמך הקרנות לאורך כל שלושת העשורים שיחלפו מאז. בהסתכלות על מגמות עכשוויות בקולנוע הישראלי, נראה לפעמים כי אין נושאים אהובים יותר על היוצרים והלקטורים מאשר פדופיליה, גילוי עריות וניצול מיני.

רשימת הסרטים שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות ועסקו בתופעות האלה היא ארוכה ומגוונת ומכילה סגנונות וז'אנרים שונים: "פרינסס" של טלי שלום עזר, "הרחק מהעדרו", של קרן ידעיה, "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו, "שש פעמים" של יונתן גורפינקל, "הנותנת" של הגר בן אשר, "מעשייה אורבנית" של אליאב לילטי - אלה רק דוגמה חלקית. בהתחשב בכמות הסרטים המצומצמת שמופקת כאן מדי שנה מדובר באחוז נכבד. אפשר להוסיף לרשימה גם סרטים המתארים את החוויה המינית כעלובה, משפילה ומבזה — "אור" של קרן ידעיה, "תיקון" של אבישי סיון, "אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה, "למה עזבתני" של הדר מורג  - שלמרות הבדלי הסגנון והז'אנרים מתחברים לגל אותו הייתי מכנה "השמרנות החדשה".


הקולנוע הוא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה. ביכולתו של הקולנוע לייצר שיח, להגדיר גבולות, להצביע על תופעות ולחשוף דפוסים בחברה. ביכולתו של הקולנוע להביע מחאה, לקרוא לשינוי או לפעול לשמר מצב מסוים. כולנו ראינו נשיקה מצולמת לפני שחווינו אותה במציאות, התרגשנו ממערכת יחסים ערוכה לפני שחווינו אחת כזאת, וכאבנו סיפור פרידה מתוסרט לפני כאבי הפרידה האישיים.

מתוך הסרט שש פעמים
זיו ממון

ניכר כי בדפוסי המיניות והמשפחתיות אותן בחרו לשרטט לצופה יוצרי הקולנוע ומנהלי הקרנות הישראלים בשנים האחרונות ניטל ביתר שאת התפקיד הדידקטי והמחנך, והקריאה היוצאת מאותם סרטים היא חשיבותם של אותם ערכי המשפחה ה"קלאסיים", והמטרה שהם מציבים במרכזם היא החינוך להתנהגות מינית "נאותה". אחד הסרטים הבולטים בגל, "שש פעמים", אף הוקרן בשיעורי חברה, מול הורים למתבגרים, בהקרנות שאורגנו על ידי המשרד לביטחון הפנים, ושם לעצמו כמטרה להיות חלק משיעורי חינוך מיני והכנה לגיל ההתבגרות.

משפחה לדוגמה

סרטי "השמרנות החדשה" מציבים בבסיס סיפורם מבנה משפחתי חריג, והמשפחה הלא מתפקדת/לא קונבנציונאלית שעומדת במרכזם מהווה את הבסיס המרכזי לסיפור, ליחסים בין הדמויות והזרז להתפתחות העלילה. בין אם זו אם חד הורית ("אור", "הנותנת"), העדר דמות אם ("הרחק מהעדרו", "מעשייה אורבנית") גירושים ורומן עם גבר צעיר ("פרינסס") ניכור וחוסר יכולת לתקשר עם בני המשפחה ("שש פעמים", תיקון) או אב שלא מקדיש מספיק זמן לילדיו ("מי מפחד מהזאב הרע"). המשפחות בסרטים הללו רחוקות מהמבנה האידיאלי והרצוי של המשפחה הישראלית: יהודית, חילונית, על דירתה המטופחת, בה שני ההורים מנהלים קריירות ומפרנסים בכבוד את ילדיהם, משפחה שגם מהווה את קהל היעד של אותם הסרטים. השוני, הבעייתיות והחריגות של גיבורי אותם סרטים ביחס לצופיהם ניכרים בהם מהפריים הראשון ומהווים ציר מרכזי בעלילת הסרט, עליו ישלמו גיבוריו מחיר כבד.

אם מבנה המשפחה החריג הוא לרוב בחירה של ההורים, הרי את המחיר בסרטים הללו משלמים פעמים רבות הילדים. ניתן לומר כי בסרטים הללו מצטיירת לה משוואה (או איום) לפיו את המחיר על ההפקרות המינית או הנכות הרגשית של ההורים ישלמו צאצאיהם. הגיבורה של "פרינסס" נאנסת על ידי החבר הצעיר של אמה, הגיבורה של "אור" לא מצליחה להתחמק ממסלול הזנות שהותווה על ידי אמה, הילדות של גיבורת "הנותנת" משלמות בניצול מיני על חיי ההוללות המינית של אימן. אם גיבור "מי מפחד מהזאב הרע" ישכח לאסוף את בתו מחוג הבלט, היא תיאנס ותירצח באכזריות. והאזהרה המצלצלת הזאת אמורה להדהד בראשי הצופים ימים רבים לאחר הצפייה.

לקולנוע יש יכולת להימשך אל החריג, הסנסציוני והאלים. והמיניות והתשוקה על צדדיהם היפים והאפלים מהווים את אחד מהנושאים המרכזים בהם הקולנוע מרבה לעסוק. דווקא בתוך המנעד הרחב של ייצוגים שהקולנוע העמיד לאורך שנותיו בולטים בחד ממדיותם יחסי המין נטולי התשוקה, העלובים, הדוחים והנוראיים שהוצגו בשנים האחרונות על–ידי יוצרי קולנוע ישראליים.

אנשים שהם לא אני
מידן ארמה

אך מעניין כי דווקא סרטי "השמרנות החדשה" מתאפיינים בבוטות סגנונית הכוללת עירום מלא, סצנות מין בוטות, קלוז אפים על איברי מין ואלימות פיזית. הדואליות הזאת שבין התמה האידיאולוגית השמרנית של הנרטיב אותם משרטטים הסרטים לבין הבוטות האסתטית והסגנונית באה להסתיר ולטשטש את היסוד המחנך שניצב בבסיס הסרטים הללו, מלכודת דבש שמטרתה לגרום לצופה לחשוב כי הוא צופה בקולנוע נועז ופורץ גבולות לפי מיטב המסורת האירופאית, כשלמעשה הוא עובר שיעור מזורז בחינוך מיני ובהטפה לחיי משפחה נאותים. הצילום יהיה פעמים רבות מחוספס וכזה שנתפס כריאליסטי ומטרתו להדגיש כי דברים אלו אכן התרחשו. סגנון זה מבקש להדוף כל ניסיון לביקורת כלפי התמה האידיאולוגית של הסרטים. רוצה לומר שהאסתטיקה הריאליסטית של החשיפה היא צורה של הסתתרות איתה דוחים יוצרי הסרט מראש כל ביקורת על המסר השמרני — כי הרי "זה באמת קרה".

מאחר ואין ספק כי במציאות אכן מתרחשים מקרים נוראים של ניצול מיני או גילוי עריות הרי שכל ביקורת היא במקרה הטוב חצופה ובמקרה הרע תומכת באותם מעשים נפשעים. כמובן שלא ניתן לבטל את קיום אותם מעשים נוראים במציאות,  אך המרכזיות שהם קיבלו בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות מעוררת שאלה ותהיות. בסרטים אלה לא מוצגת מסגרת משפחתית מאתגרת (מעניין בהקשר הזה לחשוב על המסגרת שהקיבוץ ניסה ליצור ואיך היא התרסקה לתוך החברה הישראלית). הם לא מציגים העדפות מיניות שאינן "קלאסיות" או "בורגניות" והן עדיין תקינות, חוקיות, לגיטימיות, סקסיות ויפות.

אנשי הבסדר
בסרט הבריטי מציצן )מייקל פאוול, (1960, שוכר עוזר צלם את שירותיהן של כוכבניות מתחילות לשחק בסרטי פורנו רך אותם הוא מצלם בחשאי לאחר שעות העבודה. אלא שברגע השיא של צילומי סרטוני המין נשלפת סכין המוחבאת בעדשת המצלמה ומבתרת למוות את כוכבת הסרט. האורגזמה של הצופה שהוא גם הצלם וגיבור הסרט מושגת באמצעות ביתורה למוות של הכוכבנית שהייתה מוכנה להתמסר לעינו של הצלם והצופה, להתפשט ולהציג את גופה העירום לראווה. באופן מוזר ועקום ניתן לראות איך בסרטי השמרנות החדשה מופיעה טקטיקה דומה שמשלבת אלימות והנאה, ניצול ופוריטניות. מצד אחד הסרטים מאפשרים לצופיהם להתענג במבטם על גופם העירום של גיבוריהם ועל הצצה לחיי המין שלהם, ומצד שני מספקים לצופיהם את רשת ההגנה שמאפשרת את אותה התענגות קולקטיבית בכך שהם מבתרים את אותן דמויות ראשיות לעיני הקהל כמחיר על בחירותיהן המיניות.

פרינסס
מתוך הסרט "פרינסס"

כדוגמה לכך ניתן לקחת את גיבורות "אנשים שהם לא אני", "הנותנת" ו"שש פעמים" אשר בוחרות לקיים יחסי מין לא מחייבים עם מספר פרטנרים, דבר המוצג באריכות ופרטנות בסצנות מין ברורות ונועזות, אך יחסי המין כפי שהם מוצגים באותם סרטים הם גם עלובים, דוחים, נצלניים, ובמקרה של שש פעמים והנותנת מובילים לאלימות פלילית כלפי אותן נשים.

המיניות היא תמיד עלובה ופגומה ומוצגת כאיום ישיר על מוסד המשפחה. ככזאת יש ביכולתה לפגוע בו ולפרום אותו, ולכן המחיר אותו ישלמו גיבורי הסרט על בחירותיהם יהיה תמיד גורלי כמו במחזה מוסר. התחושה היא כי סרטים אלה שמו לעצמם למטרה את השילוב בין הנאה מציצנית לצקצוק השפתיים של צופיהם, מאפשרים להם להציץ באקט המיני, להתענג עליו, ולבקר אותו בו–זמנית, לכן חשוב כל כך האישוש של המחיר אותם ישלמו מי שאינם "אנשי בסדר".

הדבר מזכיר את הטקטיקה בה נוקטים פעמים רבות סרטי הניצול ((Exploitation, כאשר לאחר מסע הייסורים הסדיסטי בעשר הדקות האחרונות שלהם מתהפכות היוצרות וגיבורת הסרט שעד עכשיו עברה התעללות נוקמת בנבל. מה שמאפשר לצופיו את אנחת הרווחה אל מול סבל הרשע, ובכך גם את ההצדקה וההיתר להנאה הפרוורטית שקדמה לכך.

אם במאמרו "מגמות מסוימות בקולנוע הישראלי" של יהושע סימון (מערבון 1, 2005), הוא תיאר את המצב העלילתי בו "מאפיין המשפחה הוא כמעט מסגרת הבסיס של הסרט הישראלי המקורנן", ניכר כי אלמנט זה רק הקצין והשתכלל ואולי אף היטיב להסוות את עצמו בסרטים המופקים דרך הקרנות בשנים האחרונות. הקו המנחה נוגע בשאלה מהי משפחה תקינה, מהי מיניות תקינה. אבל עיסוק זה נעשה על דרך השלילה.

הרחק מהעדרו
לורן ברונה

סרטי השמרנות החדשה רק מדגישים את המחיר שישלמו מי שיעזו לערער על מוסד המשפחה הישראלי–בורגני, אין מקום לקריאת תיגר בסרטים הללו — הם מראים את המחיר שמשלמים הלא–תקניים. אין מקום למיניות אחרת שהיא בוגרת, בוטחת ומתענגת, ובטח שאין מקום לגברים או נשים שנהנים מתשוקתם ומעזים לקרוא תיגר כנגד מוסכמות חברתיות או משפחתיות.

סרטי השמרנות החדשה מסמנים גבול לקולנוע שלא מעוניין לישר קו עם השבטיות והלאומניות הקטנונית. מי שיעיז להציע חלופות, לשאול שאלות או לקרוא תיגר — אין לו מקום או תקציב. מי שרוצה ליצור כאן קולנוע מתוקצב מוטב שקודם יפנים את ערכי השמרנות החדשה.

* יואב טל הוא קולנוען. סרטו החדש "פרא האדם" יצא לאקרנים בספטמבר.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#