בלוגים

הסדנה להיסטוריה חברתית / הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית

החרדות מאחורי לידת "מעמד הטפילים" במצרים

בעשור שבין 1983-1973 התרחב מעמד הביניים המצרי באופן חסר תקדים. המצטרפים החדשים תוארו בתקשורת, בקולנוע ובספרות כמעמד טפילי שהצליחו על חשבון אחרים. ספר חדש מראה שדימוי זה היה בעיקר תוצר של חרדותיו של מעמד הביניים המבוסס יותר

רלי שכטר

במשך כעשור, בין השנים 1983-1973 לערך, אפשר בום הנפט שפקד את המזרח התיכון תהליכי ניעות כלכלית מהירים במצרים. מיליוני מצרים היגרו לעבודה בלוב ובמדינות המפרץ ושלחו חזרה הביתה כסף רב. הכלכלה המצרית צמחה בקצב מהיר, וכך גם הכלכלה הלא-פורמאלית—זאת שאיננה נמנית ומדווחת על ידי מוסדות המדינה, אך הכוללת בתוכה את מירב הפעילות שקשורה לבנייה ועסקים קטנים ובינוניים. השינוי הכלכלי המשמעותי ביותר התרחש בכפר המצרי שהמדינה קיפחה באופן שיטתי במשך תקופות ארוכות. הגירה כלכלית עצומה של פלאחים לעבודה מחוץ למצרים וכן ביקוש גובר לידיים עובדות בעיר תרמו לשיפור כלכלי משמעותי בכפר. בכפר ובעיר חלה הצטמצמות בממדי העוני והתרחבות משמעותית של מעמד הביניים.  

טלמיסר
מתוך השבועון "אלמסוַר"
להמשך הפוסט

צלאח אלדין: ממזרח, ממערב, ומכאן

מדוע הפך צלאח אלדין, המצביא שהשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי מידי הצלבנים, לסמל עבור קבוצות ואידאולוגיות נבדלות מן המאה ה-12 ועד ימינו? ומה ניתן ללמוד מכך על מיתוסים היסטוריים?

דניאלה טלמון-הלר

צלאח אלדין אלאיובי, איש צבא ממוצא כורדי, הפך כנראה למוסלמי המפורסם ביותר אחרי הנביא מוחמד והמתאגרף מוחמד עלי, משום שהביס את צבאה של ממלכת ירושלים הצלבנית בקרני חטין ב-1187, והשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי אחרי כתשעים שנות שלטון נוצרי-לטיני. אמנם סילוקם של הצלבנים הסתבר זמני בלבד – ב-1191 הגיע לארץ מסע הצלב השלישי בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי וסלל את הדרך לעוד מאה שנות שלטון צלבני על החוף הארץ-ישראלי – אך כישלונות לא דבקו בדימויו של צלאח אלדין. הוא עוצב בזיכרון הקולקטיבי של קבוצות שונות כגיבור-על על-זמני, והעניק השראה למחזיקים באידיאולוגיות מגוונות: פאן-ערביות ופאן-אסלאם; לאומיות סורית ולאומיות מצרית, כורדית ופלסטינית; אנטי-אימפריאליזם ומאבק בציונות, וגם – אבירות, אצילות ואפילו סובלנות בין-דתית. מדוע בחרו כותבים רבים כל-כך, שהחזיקו בתפיסות עולם שונות כל-כך, להשתמש בדמותו של צלאח אלדין להצדקתן? קשה להסביר זאת רק בכך שנחל ניצחונות חשובים. להלן אנסה להסביר כיצד הדבר קשור לדמות ההיסטורית מחד, ולנסיבות ההיסטוריות בהן נוסחו האידיאולוגיות מאידך, וגם לעיין בשאלת חשיבותן של העובדות ההיסטוריות מאחורי מיתוסים.

פסל
גראהם ואן דר וילן/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

ישראל והעולם הערבי על הספה של ז'אן פול סארטר, מטפל זוגי

בעשורים שקדמו למלחמת 67', נוצר קשר ייחודי בין הוגים ערבים פוסט-קולוניאליים והאקזיסטנציאליזם הצרפתי. ספר חדש בוחן כיצד קשר זה עיצב את המהפכות במחשבה ובתרבות הערבית בתקופה זו וכיצד נקשר לשאלת ישראל-פלסטין

יואב די-קפואה והסדנה להיסטוריה חברתית

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו עושים את הדברים קצת אחרת: במקום להשיב רק לשאלות שלנו, יואב די קפואה, מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין, מראיין את עצמו וצוות הסדנה נותן כתף. שיחה אישית מאוד על ספרו החדש, No Exit: Arab Existentialism, Jean-Paul Sartre, and Decolonization, שיצא בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, העוסק בתולדות המחשבה האקזיסטנציאליסטית בעולם הערבי ובקשרים החמים והאופטימיים שנוצרו בין הוגים ערבים, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר ואחרים, ושהגיעו לסופם עם מלחמת 1967.

סארטר דה בובואר
משה מילנר/אוסף התצלומים הלאומי
להמשך הפוסט

מאוקספורד לקהיר: דברים לזכרו של פרופ' רוג'ר אוון - מגדולי חוקרי המזרח התיכון המודרני

פרופ' רוג'ר אוון (2018-1935), שהקדיש את חייו לחקר המזרח התיכון המודרני, הלך לעולמו בחודש דצמבר. במהלך קריירת מחקר והוראה שנמתחה על פני שישה עשורים וארבע יבשות, איתגר מוסכמות והשיב את החיבור בין הכלכלי לפוליטי למרכז הבמה

רלי שכטר

פרופסור רוג'ר אוון, שנפטר לאחרונה בגיל 83, היה אחד החוקרים המובילים בתחום של לימודי המזרח התיכון המודרני. הוא החל את דרכו האקדמית באוניברסיטת אוקספורד שם למד לתואר הראשון, ושם גם סיים את לימודי הדוקטורט שלו. בשנת 1964 הוא התמנה כמרצה להיסטוריה כלכלית וחברתית של המזרח התיכון בקולג' סנט אנתוניס באוקספורד. מאז, ובמשך שישה עשורים עסק אוון במחקר והוראה, כולל בשנים האחרונות לחייו (על חוויותיו ותובנותיו מן התקופות בהן חי בקהיר כתב אוון גם כאן בסדנה). בשנת 1993, מונה אוון לפרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד שבארה"ב. באותה השנה פגשתי אותו לראשונה, כשהגעתי גם אני לשם והפכתי לתלמידו. לאורך כל הקריירה המרשימה והארוכה שלו, פרופסור אוון הצליח לשלב בצורה ייחודית שלושה מרכיבים של עבודה אקדמית: מחקר פורץ דרך; תמיכה בתחום מחקר שהשתנה והתפתח, למשל דרך כתיבה של ספרי לימוד; וטיפוח דורות רבים של סטודנטים לתארים מתקדמים. הרשימה הנוכחית לא תעשה חסד עם הישגיו המגוונים אך תבקש להעלות על נס את תרומתו הייחודית למחקר.

אוון
Tadween Publishing
להמשך הפוסט

דברים לזכרו של פרופ' בוטרוס אבו-מנה - מחלוצי חקר האימפריה העות'מאנית בישראל

פרופסור אבו-מנה (2018-1932) שנפטר בחודש דצמבר בגיל 86, היה דמות יוצאת דופן בנוף האוניברסיטאי - היסטוריון מקורי ומלומד ואדם נדיב וצנוע. הישגיו האקדמיים ואישיותו זיכו אותו בהוקרתן והערכתן העמוקות של הקהילות אליהן השתייך בארץ ובחו"ל

גד גילבר

פרופ' בוטרוס אבו-מנה נולד ב-1932 ברמלה. הוא התייתם מאביו בגיל 6 ומשפחתו עברה לגור בלוד. במלחמת 1948, על אף הקרבות ברמלה ולוד ("מבצע דני") וגירוש אלפים רבים מתושבי ערים אלה, הצליחה המשפחה להשאר בלוד.
 הוא החל את לימודיו לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים באמצע שנות ה-1950 בחוגים להיסטוריה כללית ופילוסופיה והמשיך לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. להמשך לימודיו יצא ל-St Antony's College באוניברסיטת אוקספורד, שם כתב בהנחייתו של ההיסטוריון הנודע אלברט חוראני את עבודת הדוקטורט שלו על "הפרובינציה העות'מאנית של סוריה בתקופת התנט'ימאת המאוחרת". כמה מהתובנות המקוריות של בוטרוס, אותן גיבש ופיתח במרוצת השנים בעבודותיו החדשניות, נבטו בשנות לימודיו באוקספורד. ב-1971 הצטרף לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה ועד מהרה החל לפרסם את מאמריו המאלפים בתחום ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה.

בוטרוס אבו מנה
באדיבות המשפחה
להמשך הפוסט

חנא נקארה ותרומתו לחופש הביטוי בישראל

מאבקם של הפלסטינים אזרחי המדינה לשוויון נתפש לעתים קרובות בציבור היהודי כמאבק חתרני. אלא שממאבקו ופעילותו של נקארה נהנים באופן ישיר כלל אזרחי המדינה

גל אמיר ונעמה בן זאב

במדינות חסרות חוקה כתובה, כמדינת ישראל, מערכת המשפט היא גורם מרכזי בעיגון זכויות האזרח ובהגבלת כוחם של מנגנוני המדינה. בתוך מערכת זאת ממלאים עורכי דין תפקיד של מתווכים בין חירויות הפרט וסמכויות המדינה. השפעתה של עבודתם עשויה לחרוג הרבה מעבר למקרה של הלקוח היחיד, או לאינטרס של קבוצת ההשתייכות שלו. למעשה, עבודתם של עורכי דין בהגנה על חירויות של יחידים, תאגידים ומוסדות אזרחיים עשויה לשנות את פני החברה.

חנא נקארה
באדיבות נאילה נקארה אבו-מנה
להמשך הפוסט

הטרגדיה של הרר

בניגוד לתפיסה המקובלת, בסוף המאה התשע-עשרה שאיפות ומדיניות קולוניאליות לא היו נחלתן של מדינות אירופה לבדן. ספר חדש המתחקה אחר הכיבוש המצרי של העיר הרר בקרן אפריקה מלמד כי לקולוניאליזם אמנם פנים רבות אך תוצאותיו ההיסטוריות נותרו טרגיות

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את אבישי בן-דרור, מהמחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, שספרו החדש עוסק בתקופת הכיבוש המצרי של אמירות הרר באתיופיה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19. הספר יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת סירקיוז תחת הכותרת Emirate, Egyptian, Ethiopian: Colonial Experiences in Late Nineteenth-Century Harar.

***

השוק
ארתור רמבו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

להוביל את האיסלאם הפונדמנטליסטי מחיק היהדות

סיפורה של מרגרט מרקוס, צעירה יהודיה שהפכה למרים ג'מילה, הוגה איסלאמיסטית אנטי-קולוניאלית, מלמד על המשבר שחוו יהודים אמריקאים רבים בשנות החמישים והשישים. מאמר שלישי בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

אברהם רובין

ההוגה המוסלמית-פקיסטאנית מרים ג'מילה הינה דמות יוצאת דופן לא רק בגלל היותה אחת הנשים היחידות שהתבלטו בעולם הגברי-פטריארכלי של האסלאם הפונדמנטליסטי בדרום אסיה אלא בעיקר בגלל הרקע שלה כיהודייה אמריקאית. ג'מילה, ששמה המקורי היה מרגרט מרקוס, נולדה ב-1934 בווסצ'סטר, ניו יורק, למשפחה אמידה בעלת קשרים רופפים אל הדת. במהלך שנות ההתבגרות מרקוס חשה ניכור מסביבתה הבורגנית ודילגה בין מסגרות דתיות ואידיאולוגית בחיפוש אחר שייכות. חיפושה הוביל לבית כנסת אורתודוכסי, תנועת נוער ציונית, ולהתנסות עם הדת הבהאית. אלא שאף אחת מהאלטרנטיבות הללו לא סיפקו את מרקוס, שכמעט ונואשה מניסיונותיה למצוא את מקומה בחברה.

1965
אברהם רובין/באדיבות הספרייה הציבורית של ניו יורק
להמשך הפוסט

קומוניסט עומד ושר

מאז הקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ שילבה המוזיקה שלה בין שירי ארץ-ישראל עבריים, שירים פלסטינים לאומיים ויצירות המזוהות עם השמאל הבינלאומי. מסגרות כמו מקהלת "רון" ושירי בנק"י, מהוות פרק נשכח בתולדות המוזיקה בארץ

אמיר לוקר-בילצקי וג'סמין חביב

בספרו האוטוביוגרפי למחצה של רון ברקאי "כמו סרט מצרי", יוצא הגיבור לחגיגות יום העצמאות בתל-אביב של שנות החמישים. לנגד עיניו יוצרים חברי תנועות הנוער הציוניות מעגלי הורה. לפתע הוא נמשך למהומה בשולי הקהל. לקול קריאות הזעם של משתתפי החגיגה, קבוצה של בני נוער בחולצות לבנות ועניבות אדומות רוקדים במעגל משלהם. הם שרים את השיר "על בריקדות", שיר מהפכני פולני שהתאזרח בקורפוס השירים שנקרא לימים "שירי ארץ-ישראל", אך באותה תקופה עצם שירתו בפרהסיה על ידי הקומוניסטים הצעירים עוררה עדיין כעס רב. המפגש בין התרבות המוזיקלית הציונית לבין זו הקומוניסטית היתה מלווה, אם כן, במתח. אך על אף האנטי-ציונות המוצהרת של המפלגה הקומוניסטית, לא היה ניגוד מוחלט בין השתיים. חברי התנועה הקומוניסטית לא נמנעו מלשיר שירים ציוניים למהדרין, וטעמם המוזיקלי לא היה שונה מאלו של ישראלים רבים בשנות החמישים והשישים. מה שייחד את תרבות השירה של הקומוניסטים היתה קיומה לצד ובאינטראקציה עם תרבות השירה של קומוניסטים ערבים וזו של השמאל שמחוץ לישראל.

תל אביב
באדיבות יורם גוז'נסקי
להמשך הפוסט

כשהמלה הפכה לבשר: רצח חאשוקג'י והתפשטות הרפואה המשפטית

כלים פורנזיים הופכים מרכזיים יותר ויותר בשנים האחרונות. אולם הצלחתם ההיסטורית והשימושים שנעשים בהם במזרח התיכון, פוגעים באמינותו ובמעמדו של הדיבור האנושי

און ברק

דמותו של צלאח מחמד אל-טובייגי, ראש המועצה המדעית הסעודית לרפואה משפטית וחבר בצוות המחסלים שנשלח לאיסטנבול בעקבות העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, מספקת קריקטורה גרוטסקית, ולפיכך חושפנית, של מדע הפורנזיקה כיום: בעודו חמוש במסור עצמות, הוקלט אל-טובייגי על ידי האפל-ווטש של חאשוקג'י ובמתקני הציטוט הטורקיים שהושתלו בקונסוליה כשהוא מציע לחבריו להאזין למוסיקה באוזניות בכדי להחריש את צרחות העיתונאי בשעה שאצבעותיו מנוסרות. אל-טובייגי לא רק השתמש בכליו המקצועיים כדי להעלים ראיות, הוא אף אטם את אזניו מפני הקול האנושי שהשמיע קורבנו. השלומיאליות הסעודית החושפנית התגלתה גם בהחלטת המתנקשים למנות כפיל-גוף (body-double) שיכנס בנעליו של חאשוקג'י (רעיון שהיה יכול אולי להצליח אילו אכן היה המרצח הסעודי טורח להחליף נעליים) כדי לגלם את העיתונאי עבור המצלמות ביציאה מהקונסוליה. בגרסה הזו, אם כן, פורנזיקה היא פרקטיקה של השתקת קולות, העלמת ראיות וחטיפת גופות.

חוקרים
AFP
להמשך הפוסט

"פרשת הגזזת" - לא רק עניין ישראלי, עניין של עליונות לבנה

הדיון באחת הפרשות הרפואיות הכאובות בהיסטוריה של ישראל מתנהל לרוב תוך התעלמות מן ההקשר היהודי הרחב יותר. תפישותיהם של המוסדות היהודיים הבינלאומיים שיחקו תפקיד מכריע. מאמר שלישי בסדרה "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

בני נוריאלי

מדי כמה שנים שבה ועולה "פרשת הגזזת" ומעוררת מחדש ויכוח טעון. בישראל בשנות החמישים, עשרות אלפי ילדים, רובם יוצאי אפריקה-אסיה, עברו הקרנות רנטגן בראשם כחלק מטיפול במחלת עור פטרייתית הקרויה גזזת. ההקרנות יצרו סיבוכים שונים, מפגיעה בקרקפת וברקמת השיער ועד לגידולים סרטניים שעל-פי תיעוד המיתו מאות מטופלים ומטופלות. הויכוח הטעון מתנהל בין שני צדדים. מצד אחד, פעילות ופעילים חברתיים טוענים שהממסד הציוני-אשכנזי קיבל כסף מגורמים אמריקאים כדי לבצע ניסויים בהקרנות על ילדים מזרחים. מצד שני, המחקר ההיסטורי על הגזזת טוען שההקרנות נעשו באופן שגרתי ומקצועי.

פטינה
Creative Commons
להמשך הפוסט

הפרוטסטנטים אינם כוח חדש באמריקה הלטינית

בחירתו של ז'איר בולסונארו לנשיאות בברזיל האירה זרקור על עליית הימין הנוצרי-אוונגליסטי במדינה ובאמריקה הלטינית בכלל. אך המעורבות הפרוסטנטית בפוליטיקה של היבשת החלה כבר בראשית המאה התשע עשרה. מאמר נוסף בסדרה, "הפראנקים, היאנקים ואנחנו"

יעל מבט

בעימות הטלוויזיוני האחרון בין המועמדים לנשיאות ברזיל, שנערך לפני מספר שבועות, אחד בלט בהעדרו: ז'איר בולסונארו, המתמודד המוביל על פי הסקרים. בשעה שיריביו התקוטטו על דקות שידור בעימות ששודר על ידי רשת "גלובו", בולסונארו התיישב לראיון נינוח ואוהד ברשת מתחרה, "רקורד", שבבעלותו של הבישוף האוונגליסטי אדיר מסדו, מייסד "הכנסייה האוניברסלית של מלכות האל", מגה-כנסייה פנטקוסטלית ברזילאית במקורה, שנעשתה גלובלית. האוונגליסטים נחשבים לכוח פוליטי חדש יחסית באמריקה הלטינית ויש שחושבים שהם אלה אשר, בסופו של דבר, היטו את הכף לטובת "טראמפ הברזילאי". כיצד זה שביבשת קתולית, דווקא האוונגליסטים הם אלה שהשפעתם הפוליטית הפכה להיות מכרעת? האם אכן מדובר בכוח חדש לגמרי שסוחף אחריו מיליוני מאמינים?

מקדש
ויטור מזוקו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

כך הפכה הוליווד את היצירה לתעשייה

לצד כוכבות, כוכבים וסרטים בלתי נשכחים, תור הזהב של האולפנים הגדולים הוריש לעולם גם מנגנונים שהסדירו את יחסי העבודה. ספר חדש סוקר את המורשת הזו ושואל מה קרה כשהפנטזיה ההוליוודית והמציאות נפגשו

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את רוני רגב, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים שספרה החדש עוסק בהיסטוריה של יחסי עבודה בתעשיית הסרטים ההוליוודית. הספר, Working in Hollywood: How the Studio System Turned Creativity into Labor, יצא באוקטובר בהוצאת אוניברסיטת צפון קרוליינה.

***

מר סמית'
אולפני קולומביה/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

בחירות מקומיות, פוליטיקה ארצית

כבר במערכת הבחירות העירוניות הראשונה שהתקיימה בישראל בשנת 1950, היה קשר הדוק בינה לבין הזירה הפוליטית הארצית. מאמר מיוחד לכבוד הבחירות לרשויות המקומיות

נדב היידקר

בימים הקרובים תתקיימנה בחירות לרשויות המקומיות בישראל. בד בבד שבה ועולה בשיח הציבורי אפשרות הקדמת הבחירות לכנסת. סמיכות מקרים זו אינה חדשה, ולמן ראשית המדינה היו הבחירות הארציות והמקומיות שלובות זו בזו. יחסי גומלין אלה השתקפו במערכת הבחירות העירוניות הראשונה שהתקיימה במדינה, ב-14 בנובמבר 1950. בחירות אלה והדרך אליהן שיקפו סוגיות חברתיות ופוליטיות שהעסיקו את הנהגת המדינה יותר מאשר סוגיות עירוניות-מקומיות. בה בעת, תוצאותיהן של הבחירות המקומיות ערערו את הפוליטיקה הארצית ותרמו לנפילת הממשלה. מערכת הבחירות הנוכחית מהווה הזדמנות להתבונן במערכת הבחירות ההיא, ולתהות על קווי הדמיון והשוני, ועל הלקחים שניתן ללמוד ממנה על חשיבותה של הפוליטיקה המקומית בימינו.

קלפי יפו
פריץ כהן/אוסף התצלומים הלאומי
להמשך הפוסט

העבר המהפכני של יהודי אתיופיה

מחקר חדש מערער את דימוי הקהילה היהודית באתיופיה כפסיבית ומנותקת מהפוליטיקה האתיופית בשנות השישים והשבעים. מאמר שני בסדרה "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

דוד רטנר

הקהילה היהודית באתיופיה, אשר נודעה בעבר בכינויים "בתא ישראל" ו"פלאשה", נתפשת בישראל כקהילה מסורתית-דתית אשר בעודה באתיופיה ניהלה את חייה במנותק משכניה העוינים ומהתהליכים שהתרחשו סביבה ואשר כל שאיפותיה התמקדו בעלייה לישראל. מחקר חדש מגלה שבני ובנות הקהילה היו פעילים פוליטיים ולוחמי מחתרות מרקסיסטיות במהלך השנים המהפכניות של אתיופיה ובתקופת מלחמת האזרחים (שנות השבעים עד 1991). תפקידם של יהודי אתיופיה בתנועות אלה עשוי לשנות את הדימוי הנפוץ של קהילה זו בעיני החברה הישראלית.

פוסטר
לא ידוע
להמשך הפוסט

משפט המאה או משפט ראווה?

ספר חדש סוקר את "משפט המאה" שהתקיים באיסטנבול ב-1881 בעקבות מותו המסתורי של הסולטן עבדולעזיז. המשפט, שהפגיש בין גדול הרפורמטורים העות'מאניים לסולטן האחרון שמשל באימפריה בפועל, מעלה שאלות על "שלטון החוק" ועל חוסנן של מערכות משפטיות בפני לחצים פוליטיים

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את אבי רובין, מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שספרו החדש עוסק במוות מסתורי של סולטאן, במשפט מתוקשר ובקשר שלו לתרבות המשפטית באימפריה העות'מאנית. הספר, Ottoman Rule of Law and the Modern Political Trial: The Yıldız Case, יצא בחודש ספטמבר בהוצאת אוניברסיטת סיראקיוז.

***

עבדולעזיז
"מותו של עבדולעזיז," ציור מאת ויקטור מסון, 1876
להמשך הפוסט

למה אנחנו "לא סביבתיים"?

מדוע סוגיות סביבתיות זוכות להתייחסות מזערית בישראל ביחס למדינות המערב? איך זה קשור לתרבות הצבאית? וכיצד עיצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני את היחס שלנו לסביבה?

נטע כהן

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה צמחו באירופה ובצפון אמריקה תנועות עממיות שביקשו לשמר נופים וערכי טבע מקומיים. הדאגה לטבע בשנים אלה, אשר מכונה במערב "הגל הראשון של הסביבתנות", נקשרה בחשש מפני תהליכי התיעוש והעיור המהירים שאפיינו תקופה זו. דאגה זו נשזרה לא פעם בצמיחתן של תנועות רומנטיות ולאומיות, אשר ביקשו להבנות את הקשר התרבותי בין המולדת לסביבתה הטבעית.

כלניות
צחי אבן אור/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

כשהנוער הקובני הפך לצבא חמוש בעפרונות ומחברות

שנתיים בלבד לאחר המהפכה הקובנית של 1959, הכריז פידל קסטרו על מבצע אוריינות חסר תקדים. מעל מאה אלף תלמידים ותלמידות מרחבי האי התנדבו למשימה ששינתה את חיי הלומדים והמלמדים כאחד. מאמר נוסף בסדרה, "הפראנקים, היאנקים ואנחנו"

לֵיליה שטדלר

שנת 1961, "שנת החינוך", הרחיקה המוני צעירים מביתם אל עבר אזוריו המבודדים ביותר של האי, שם בילו חודשים רבים בהוראת קרוא וכתוב לאיכרים ולאיכרות. בבקרים עבדו יחדיו במטעי הקפה ובתום יום העבודה התיישבו הבריגדיסטית והאיכר ללמוד לקרוא ולכתוב. תהליך וחווית ההוראה לאורך חודשי המבצע, במהלכו 702,212 מתוך 979,207 אנאלפביתים למדו לקרוא ולכתוב, תועדו לאורך העשורים האחרונים בספרים, תמונות וסרטים אשר העמידו במרכזם את פעילות הבריגדות על-שם קונרדו בניטס. ואולם חשוב לשאול אילו משמעויות והשלכות נוספות היו למבצע על חיי הנוער הקובני, בני הדור הראשון למהפכה, לאחר שפשטו את מדי הבריגדה?

ריקרדו
ריקרדו וסקס, אוסף פרטי
להמשך הפוסט

מה חשיבותם של לוחמים זרים בשדה הקרב?

מחקר חדש טוען שתרומתם המוראלית והתודעתית של זרים עולה בהרבה על חשיבותם המספרית או על ניסיונם הצבאי

ניר אריאלי

לוחמים זרים נמצאים בחדשות באופן כמעט רציף מאז 2013. למשל, לאחרונה הודיע שר הפנים הבריטי, סג'יד ג'אוויד, לעמיתו בארצות הברית שממשלת בריטניה לא תתנגד במידה שיוטל עונש מוות על שני החברים האחרונים בכנופיית "הביטלס". השניים, אזרחים בריטים שאזרחותם נשללה וצפויים לעמוד למשפט בארצות הברית, הצטרפו לארגון המדינה האסלאמית בסוריה והיו חלק מקבוצה שהתעללה באסירים והוציאה אותם להורג. תופעת הלוחמים הזרים אינה מוגבלת לסוריה. לאחרונה העלו גורמים בקהילה הבינלאומית סברה שלוחמים זרים עשויים להגיע לסייע לארגון בוקו חראם בניגריה, או לחבור לקהילת הרוהינגה המוסלמית ולערער את השלטון במיאנמר.

ספרד
ורה אלקן
להמשך הפוסט

מדוע הצליחה המוזיקה היוונית בישראל?

הצלחתה יוצאת הדופן של המוזיקה היוונית בישראל נבעה בין היתר מכך שהיוותה פתח לעולם תרבותי "ים תיכוני" הרחב מגבולות התרבות הלאומית. לצד זאת, בהצלחתה היה טמון גם "איום מזרחי" אתני ומעמדי שהיה לרסנו. מאמר שני בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

עודד ארז

האהדה למוזיקה יוונית בישראל, הנמשכת בהתמדה זה עשורים רבים, היא תופעה יוצאת דופן. במילים פשוטות: אין עוד מקום בעולם שבו הקהילה היוונית קטנה כל כך והמוזיקה היוונית מצליחה כל כך. הסיבות להצלחה זו, ניתן לקבוע היום, הן היסטוריות. הפופולריות של המוזיקה היוונית היום נובעת מסיפור ההתקבלות של המוזיקה הזאת בישראל, אשר ראשיתו בשנות החמישים. על פי סיפור זה שסופר בקווים כלליים כבר כמה פעמים: המוזיקה היוונית הגיעה לישראל בזכות מהגרים יהודים מסלוניקי, אשר הפעילו בשנות החמישים והשישים בתי קפה, ומי שהפך אותה לאהודה על המונים היה הגיטריסט והזמר אריס סאן, שהיה לכוכב על בישראל של שנות ה-60. אחריו הגיעו טריפונס ניקולאידיס (המוכר בישראל בשמו הפרטי בלבד), יהודה פוליקר, תוכנית הטלוויזיה "בטברנה", ושלומי סרנגה. גם נשמעה כבר הטענה, הנכונה בעיקרה, שסיבה מרכזית להצלחה של המוזיקה היוונית בישראל הייתה בכך שהציעה תחליף "לגיטימי" (כלומר, לא ערבי ולא מוסלמי) לצלילים המזרחיים שהכירו ואהבו המהגרים היהודים מארצות המזרח.

יוונים
ארכיון פרטי, משה סילבס
להמשך הפוסט

פרשת "בעל התרבוש": כיצד נתפס השיגעון האנושי בימי המנדט?

פרשיית רצח היסטורית מעוררת שאלות בדבר הגדרת השיגעון בתקופה של תמורות חברתיות ופוליטיות

אור פיטוסי

בצהרי יום שישי, 28 באוגוסט 1929, נרצחו בשכונת הג'ורג'ים הסמוכה לעיר העתיקה בירושלים שלושה יהודים. בדיעבד, היה האירוע לסנונית המבשרת על פרוץ מאורעות תרפ"ט. שוטרים בריטים שהיו בסביבה התערבו, מתוקף תפקידם כאחראים על הביטחון, על מנת למנוע את המשך שפיכות הדמים וחלקם נותרו בזירה במטרה לשמור על הסדר. זמן מה לאחר מכן שב לזירת הרצח כמאל סלים אל-נבולסי על מנת לאתר את תרבושו ונעליו שנותרו במקום (ומכאן כינויו בעיתונות העברית, "בעל התרבוש"). שוטר בריטי ששהה במקום הובילו לקצין הממונה בשטח, מתוך מחשבה כי אל-נבולסי יכול היה להעיד על שהתחולל בבית, וזה האחרון פקד לאסרו בחשד להשתתפות במעשה הרצח.

מפת רוממה
תמר הירדני / ארכיון עיריית ירושלים
להמשך הפוסט

איך ולמה לקרוא מפה מלפני 120 שנה

משמעויותיהן של מפות ומטרות המיפוי משתנות ממקום למקום ומתקופה לתקופה. הבנה זו מאפשרת לקרוא מפות היסטוריות בצורה ביקורתית וללמוד מהן מה שעדויות היסטוריות אחרות אינן מספקות. מאמר שני בסדרה, "היסטוריה במבט חטוף: הסדרה הויזואלית"

יובל בן בסט ויוסי בן-ארצי

המפה המובאת כאן, ששורטטה ב-1897, מייצגת לכאורה ידע גיאוגרפי באופן פשוט, שקוף ובלתי אמצעי. היא מציגה את גבולות המחוזות העות'מאניים בסוריה הגדולה ובמצרים, ידע שסייע ללא ספק לניהול השוטף שלהם. ואולם, אפילו מבט שטחי מגלה שהמפה משקפת למעשה שורה של הנחות אידיאולוגיות: למשל, כל מחוז מוצג בצבע אחר לפי מפתח הניתן בצד. הצבע הסגול מסמן "אזורים שנלקחו מהאימפריה העות'מאנית רודפת הצדק" דבר המלמד על תפיסת העות'מאנים את עצמם ואת האימפריה שלהם.

חקלאים ממרכז הודו בוחנים את מפת ההכנסות של חוותיהם
Editor Gol Monitor
להמשך הפוסט

חלוצה בייצוג: קבוצה צ'יליאנית מתמודדת כמאה שנה על ייצוג הכדורגל הפלסטיני

כבר קרוב למאה שנים משקף סיפורה של "דפורטיבו פלסטינו", קבוצת הכדורגל הפלסטינית של צ'ילה, את התהפוכות ההיסטוריות שפלסטינים עברו במהלך המאה העשרים. עתה הקבוצה מבקשת גם לקחת חלק פעיל יותר בעיצוב ההיסטוריה הזו. מאמר מיוחד לרגל גמר גביע העולם

חגאי רובינשטיין

בעשרים השנים האחרונות קיימות שתי קבוצות כדורגל פלסטיניות: הנבחרת הלאומית הרשמית של הרשות הפלסטינית, שהוכרה על ידי פיפ"א בשנת 1998, וקבוצת הכדורגל "דפורטיבו פלסטינו" מצ'ילה, שהוקמה בסנטיאגו בשנת 1920 על ידי פלסטינים שהיגרו למדינה המרוחקת. במאה שנותיו, המועדון זכה בשתי אליפויות, שני גביעים לאומיים והשתתף כמה פעמים בקופה ליברטדורס. במהלך השנה האחרונה הנהלת הקבוצה פועלת להציב את המועדון בשורה אחת עם הנבחרת הלאומית כמייצגת הלאום הפלסטיני בעולם. ההיסטוריה של המועדון מדגימה את האופן שבו הקהילה הפלסטינית בצ'ילה--שהיא הריכוז הפלסטיני הגדול ביותר מחוץ למזה"ת--פעלה, ועודנה פועלת, לשימור זהותה האתנית המקורית. בשנים האחרונות, ולראשונה בהיסטוריה שלה, קבוצת הכדורגל מבקשת להיות נוכחת בשיח הלאומי-פלסטיני, ולגייס את תמיכת הפלסטינים שנשארו במזרח התיכון.

לוגו
קרלוס יו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

האנשים והמכונות ששינו את המזרח התיכון הערבי

כניסת הדפוס למזרח התיכון הערבי במאה ה-19 הייתה מהירה ודרמטית. ספר חדש, בעברית ולקהל הרחב, מספר את סיפור מהפכת הדפוס הערבי, מציב במרכזו שחקנים שנותרו עלומים לרוב, ומציע לקוראי וקוראות העברית שיחה קצת אחרת על אזורנו

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את עמי איילון, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב שספרו מהפכת הדפוס הערבי תורגם זה עתה לעברית ויצא לאור בהוצאת מאגנס במסגרת סדרה חדשה, בלשון עבר, פרי יוזמתה של החברה ההיסטורית הישראלית. הסדרה נועדה להביא לקורא בישראל מבחר ממיטב הספרים בהיסטוריה עולמית, שנכתבו בידי היסטוריונים ישראלים ופורסמו תחילה בשפות לועזיות בהוצאות אקדמיות מובילות וזכו בשבחי המבקרים. המהדורה העברית מותאמת לקורא הישראלי ומעניקה לו הזדמנות לערוך היכרות עם פירותיו של המחקר העדכני בסוגיות מרכזיות בתולדות העמים – מקצה מזרח עד קצה מערב – ברמה אקדמית גבוהה ובסגנון רהוט ונהיר בשפה העברית.

הספר השני בסדרה, שייצא לאור לקראת סוף שנת 2018, הוא "רישומים של כאב: דת, משפט ורפואה בימי-הביניים המאוחרים", פרי עטה של פרופסור אסתר כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

חנות הספרים "אלמתג'ר" בחיפה
רמי שלוש רמי שלוש
להמשך הפוסט

"כל עמיתיהם העורכים מסוממים": המאיירים שיצאו מהקווים במצרים של תחילת המאה ה-20

הקריקטורה העיתונאית החלה את דרכה במצרים של מפנה המאה ה-20 כסוגה אמנותית ותרבותית פורצת דרך. המאיירים המצרים הבולטים, רובם מהגרים וזרים, נאבקו להגדיר את תפקיד הקריקטורה ואת מקומם שלהם בחברה הנלחמת על עצמאותה. מאמר ראשון בסדרה, "היסטוריה במבט חטוף: הסדרה הויזואלית"

קרן צדפי

בינואר 1935 פרסם כתב-העת המצרי המאויר "אל-אִתְ'נַיְן" (השניים) קריקטורה של מערכת כתב-העת – מעין פורטרט קבוצתי של העורכים והמאיירים הבולטים שלו. מונולוג קצר ליווה את היצירה:

המערכת
"אל-אִתְ'נַיְן", 21 בינואר, 1935
להמשך הפוסט

עיריית דמשק נגד חברת החשמל

ניתוח ההיסטוריה של תאורה בדמשק חושף כיצד מאבקי שליטה בתשתיות גדולות עומדים בבסיס מאבקי כוח פוליטיים. מאמר שלישי בסדרה "היסטוריה לילית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת"

עמרי אילת

בזכרונותיהם של כמה מאנשי דמשק מסופר על צאלח ביי אל-עט׳ם, מגיבורי העיר, שבנעוריו היה מאוהב ביהודייה. לילה אחד, בו בילה איתה, התלווה אליו חברו סלים אל-מידאני, ובדרכם לבתיהם בשעה שתיים או שלוש לאחר חצות נעצרו יחדיו על ידי מפקד המשטרה של דמשק, שפנה אל צאלח ביי כך: ״אדוני, אתה איש השלטון [משפחת אל-עט׳ם היתה אחת המשפחות הוותיקות והחזקות בדמשק, ובניה החזיקו משרות רבות], ואתם יודעים את החוקים. מדוע אתם עוברים עליהם?״ ענה לו צאלח ביי: ״כיצד אני עובר על החוק?״

חשמלית אחד
ג'יי לינדן
להמשך הפוסט

רצח בצור, שתדלנות בקהיר

מכתב מגניזת קהיר מספר על מקרה רצח של יהודי בעיר צור בתחילת המאה השתים עשרה וכיצד יהודי אחר פעל מאחורי הקלעים של מוסדות משפטיים מוסלמיים כדי לנסות לגבות חוב שהנרצח היה חייב לו. מאמר ראשון בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

עודד זינגר

בתחילת המאה השתים עשרה, בחודש הרמדאן, נמשתה מהים גופתו של היהודי, אבו מנצור אל-בגדאדי, מאחורי סלע סמוך לחורבה מבודדת בעיר צור. ידיו היו כבולות בחבל קנבוס ובבגדיו נמצאו אבנים. מיד החלו להתפשט שמועות. יש שאמרו שהתאבד, ויש שטענו שניסה לברוח מהעיר עם שודדים, ואלה רצחו אותו. אנחנו לומדים על המקרה הזה ממכתב בערבית יהודית מגניזת קהיר. המכתב המקורי נקרע לשני חצאים כנראה לפני שהושלך לגניזה. הקטע העליון מצא את דרכו לספריה הבריטית בלונדון ואילו החלק התחתון הגיע לספריית אוניברסיטת קיימברידג. הקשר בין שני הקטעים הוצע על ידי אלגוריתם ממוחשב המנתח מאפיינים גרפיים שפותח על ידי פרויקט הגניזה הקהירית של פרידברג, פרויקט הדיגיטציה פורץ הדרך שמאגד בתוכו את מסמכי הגניזה ומאפשר לגשת אליהם מכל מקום בעולם. רק כשמצרפים את שני הקטעים יחדיו (בתמונה למטה) אפשר למקם את המקרה במקום ובזמן ולהבין את השתלשלות העניינים.

צור
ליתוגרפיה של האמן הסקוטי דיוויד רוברטס, 1839
להמשך הפוסט

האם ברנרד לואיס היה היסטוריון חשוב או מזרחן שמרן?

ברנרד לואיס, מסמליה של המזרחנות במאה ה-20, הלך לעולמו בשבוע שעבר. לצד ההספדים, חשוב לזכור כי פועלו האקדמי, ובעיקר קשריו עם ממשלים שונים וגורמי בטחון ומודיעין, נותרו שנויים במחלוקת

יורם מיטל

ערב יום הולדתו ה-102, הלך לעולמו פרופ' ברנרד לואיס, אחד ההיסטוריונים המפורסמים ביותר של המזרח התיכון. כתיבתו האקדמית, השקפתו הפוליטית והשפעתו הציבורית עברו תהפוכות בתקופה הארוכה בה פעל. מבלי לגרוע מתרומתו החשובה לשיח האקדמי והציבורי על המזרח התיכון המודרני, חלק ניכר מכתביו ופועלו כאינטלקטואל ציבורי היו ונותרו שנויים במחלוקת, ובצדק.

ברנרד לואיס (משמאל) עם הפוליטיקאי האפגני עבדאללה עבדאללה ב-2002
כארים אוקטן / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

היסטוריה עיוורת

החושך אילץ את תושבי הערים באזורנו להתמצא בסביבה ולפקח על שכניהם בעזרת האוזניים. מה יכול ללמד אותנו הניסיון להאזין בעצמנו לעיר האפלה? מאמר שני בסדרה "היסטוריה לילית של המזרח התיכון העות'מאני"

אבנר וישניצר

האסוציאציה המיידית שלנו כשאנחנו חושבים על לילה היא חושך, אולם במשך אלפי השנים היה הלילה מזוהה גם עם שקט וגם אותו, כמו את החושך, קשה מאוד למצוא בערים הגדולות של המאה ה-21. ניסיון להאזין לפסקול הלילי של המזרח התיכון בעת החדשה המוקדמת מגלה שדווקא על רקע הדממה שהיתה יורדת על העיר, ובשל המגבלות שכפתה החשכה על הראייה, הפכה השמיעה לחשובה יותר מבמשך היום, הן לאלה המבקשים לאכוף סדר, והן לאלה המבקשים לחמוק מבעד לסדקיו.

ארמנים
וויקיפדיה
להמשך הפוסט

ההיסטוריה של החרדה מפני יחסי מין בין-גזעיים

מסע התעמולה סביב הצבת חיילים אפריקאים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה חושף ממשקים בין מיזוגניה וגזענות שקדמו לעליית הנאציזם. מאמר ראשון בסדרה, "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

רות ג'יניאו

יחסים אינטימיים בין גברים שחורים לנשים לבנות נתפסו בתרבות האירופית כתופעה מסוכנת עוד לפני מאות שנים. יצירתו המפורסמת של וויליאם שייקספיר אותלו, לא סיפקה, למשל, לקורא ואף יותר מכך לקוראת, זווית מעודדת במיוחד לגבי גורלם של יחסים בין-גזעיים. עם עליית תורות הגזע הפסאודו-מדעיות במהלך המאה ה-19, גברה גם ההתעניינות ביחסים הבין גזעיים. ויכוחים מרים בין אנשי מדע, אנתרופולוגים ואף פילוסופים ניטשו בנוגע למידת הסכנה שביחסי מין בין בני גזעים שונים. לעתים קרובות, נתפסו בני תערובת כנחותים יותר גם מההורה הלא-אירופי שלהם ובוודאי כמסוכנים יותר משום שקראו תיגר על הגבולות שהאירופים ניסו להציב בין שתי הקבוצות אותן הם כינו "גזעים". בני התערובת ייצגו פחד גדול של אירופים רבים באותה תקופה – הפחד מפני הידרדרות ודגנרציה של הגזע הלבן.

Herald
להמשך הפוסט

"שיזדעזעו הקוראים": שיחה עם הסופר עלא חליחל

לכבוד צאת ספרו "להתראות עכו" בעברית, ראיון מיוחד עם עלא חליחל, מאת מתרגם הספר, יוני מנדל. על כתיבה, היסטוריה, הזכות לספר את הסיפור של המקום הזה, וגם על המסר הפמיניסטי של ספר שכל גיבוריו גברים

יוני מנדל

הרומן הפנטסטי "להתראות עכו" מחייה מחדש את ימי המצור הצרפתי על עכו של שנת 1799, ומשאיר את הקוראים לתהות מה באמת השתנה מאז בפוליטיקה המקומית והאזורית. מחבר הספר, עלא חליחל, מאנשי הרוח הפלסטינים החשובים הפועלים בארץ, שוזר את העלילה הספרותית בתוך הסיפור ההיסטורי וכותב על כל מה שהיסטוריונים רק יכולים לחלום עליו: התקפי החרדה של המושל אל-ג'זאר, על מפגשיו ההזויים עם נפוליאון בונפרטה, על הסטיות המיניות של עוזרו אבו-מוות ועל תחושות הבטן של איש הכספים היהודי חיים פרחי. הספר ראה אור בערבית ב-2014 (הוצאת "ספרי קדיתא" בעכו והוצאת "אל-אהליה" בעמאן) ובימים אלו הושק בעברית (הוצאת עם עובד, 2018). 

עלא
אמיר דיב
להמשך הפוסט

תעמולה או חדשות? על הרדיו בתקופת המנדט

ממשלות קולוניאליות ופשיסטיות ביקשו להשתמש בתקשורת ההמונים ככלי נשק. היסטוריה של האזנה ביקורתית לרדיו בתקופת המנדט חושפת שהמאזינים היו מתוחכמים יותר

סהר בוסטוק

הקמפיין של דובר צה"ל בערבית שעלה לאחרונה לכותרות, ממחיש כיצד צה"ל מרחיב את המערכה הצבאית אל מעבר לשדה הקרב, ומשתמש ברשתות החברתיות כדי להעביר מסרים לקהל הערבי. ההתייחסות לאמצעי התקשורת כאל כלי נשק מזכירה תפיסות מדיה שרווחו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אז האמינו כי הרדיו והקולנוע מסוגלים להשפיע באופן ישיר על המאזינים והצופים, כמו מחט תת-עורית המזריקה תעמולה ישירות לווריד.

מאזינים לרדיו בשנות ה-40
תצלומי פוטו שוורץ / אוסף ביתמונה
להמשך הפוסט

היסטוריה בחסות החשכה ופוליטיקה לאור נרות

המחצית החשוכה של תולדות האנושות זכתה לתשומת לב פחותה בהרבה מזו של אור היום. אולם ההיסטוריה של הלילה מראה כי החשכה השפיעה על תהליכים היסטוריים בדרכים שונות ולעתים בלתי צפויות. מאמר ראשון בסדרה "היסטוריה לילית של המזרח התיכון העות'מאני"

אבנר וישניצר

"הצבעוני הזמין עם נר את השמחה ואת העונג
להתארח במסיבה של הסולטאן אהמד, הלילה".

מרחבא
TSAK43
להמשך הפוסט

החיים באסדוד: זכרונותיו של המשורר חנא אבו חנא לראשונה בעברית

הצבעים, הצלילים, הריחות והטעמים של מציאות שאינה עוד, ממלאים את זכרונותיו של חנא אבו חנא, המשורר, הסופר והמחנך הפלסטיני. לצידם עולים גם הקשיים והמורכבויות של חיי היום יום. קטעים מזכרונותיו, המופיעים כאן לראשונה בעברית, מאסדוד שלפני 1948

חנא אבו חנא

הקדים: תאופיק דעאדלה

משפחה בבית "טיפוסי" באסדוד, 1945 לערך
Matson Photo Service / Library of Congress
להמשך הפוסט

כשיהודים וערבים נלחמו במחרימים

לקריאות לחרם כלכלי, העולות מפעם לפעם במסגרת היחסים בין יהודים לערבים בארץ, היסטוריה ארוכה. היסטוריה שבעל פה ועיתונות התקופה מצביעות על כך שאל מול חרמות כאלו התייצבה תדיר גם התנגדות נחרצת

גיא ברק

למי שנסמכים על הזיכרון הקולקטיבי, קשה לזכור שחיי היומיום של התל-אביבים והיפואים היו שזורים אלה באלה עשרות שנים טרם האיחוד הכפוי עליו החליטה ממשלת ישראל באוקטובר 1949. למעשה, בעוד שבשיח הציבורי עדיין שולטת ההנחה שתחת השלטון הבריטי בארץ עיקר נקודות הממשק בין היהודים לערבים היו של מאבק, אלימות ומתיחות ששיאם ב-48', זיכרונותיו של תל-אביבי ותיק בצירוף עדויות מעיתונות התקופה מספרים על קשרים כלכליים יומיומיים ודו-כיווניים שהתקיימו בין הקהילות גם בתקופות המתוחות ביותר וחרף יוזמות חרם משני הצדדים. יחסי מסחר אלה התפתחו לא אחת לקשרי ידידות וסולידריות שהיו יותר מאשר כלכליים בלבד.

קול
ארכיון עיתונות יהודית היסטורית
להמשך הפוסט

החרדות מאחורי לידת "מעמד הטפילים" במצרים

בעשור שבין 1983-1973 התרחב מעמד הביניים המצרי באופן חסר תקדים. המצטרפים החדשים תוארו בתקשורת, בקולנוע ובספרות כמעמד טפילי שהצליחו על חשבון אחרים. ספר חדש מראה שדימוי זה היה בעיקר תוצר של חרדותיו של מעמד הביניים המבוסס יותר

רלי שכטר

במשך כעשור, בין השנים 1983-1973 לערך, אפשר בום הנפט שפקד את המזרח התיכון תהליכי ניעות כלכלית מהירים במצרים. מיליוני מצרים היגרו לעבודה בלוב ובמדינות המפרץ ושלחו חזרה הביתה כסף רב. הכלכלה המצרית צמחה בקצב מהיר, וכך גם הכלכלה הלא-פורמאלית—זאת שאיננה נמנית ומדווחת על ידי מוסדות המדינה, אך הכוללת בתוכה את מירב הפעילות שקשורה לבנייה ועסקים קטנים ובינוניים. השינוי הכלכלי המשמעותי ביותר התרחש בכפר המצרי שהמדינה קיפחה באופן שיטתי במשך תקופות ארוכות. הגירה כלכלית עצומה של פלאחים לעבודה מחוץ למצרים וכן ביקוש גובר לידיים עובדות בעיר תרמו לשיפור כלכלי משמעותי בכפר. בכפר ובעיר חלה הצטמצמות בממדי העוני והתרחבות משמעותית של מעמד הביניים.  

טלמיסר
מתוך השבועון "אלמסוַר"
להמשך הפוסט

צלאח אלדין: ממזרח, ממערב, ומכאן

מדוע הפך צלאח אלדין, המצביא שהשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי מידי הצלבנים, לסמל עבור קבוצות ואידאולוגיות נבדלות מן המאה ה-12 ועד ימינו? ומה ניתן ללמוד מכך על מיתוסים היסטוריים?

דניאלה טלמון-הלר

צלאח אלדין אלאיובי, איש צבא ממוצא כורדי, הפך כנראה למוסלמי המפורסם ביותר אחרי הנביא מוחמד והמתאגרף מוחמד עלי, משום שהביס את צבאה של ממלכת ירושלים הצלבנית בקרני חטין ב-1187, והשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי אחרי כתשעים שנות שלטון נוצרי-לטיני. אמנם סילוקם של הצלבנים הסתבר זמני בלבד – ב-1191 הגיע לארץ מסע הצלב השלישי בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי וסלל את הדרך לעוד מאה שנות שלטון צלבני על החוף הארץ-ישראלי – אך כישלונות לא דבקו בדימויו של צלאח אלדין. הוא עוצב בזיכרון הקולקטיבי של קבוצות שונות כגיבור-על על-זמני, והעניק השראה למחזיקים באידיאולוגיות מגוונות: פאן-ערביות ופאן-אסלאם; לאומיות סורית ולאומיות מצרית, כורדית ופלסטינית; אנטי-אימפריאליזם ומאבק בציונות, וגם – אבירות, אצילות ואפילו סובלנות בין-דתית. מדוע בחרו כותבים רבים כל-כך, שהחזיקו בתפיסות עולם שונות כל-כך, להשתמש בדמותו של צלאח אלדין להצדקתן? קשה להסביר זאת רק בכך שנחל ניצחונות חשובים. להלן אנסה להסביר כיצד הדבר קשור לדמות ההיסטורית מחד, ולנסיבות ההיסטוריות בהן נוסחו האידיאולוגיות מאידך, וגם לעיין בשאלת חשיבותן של העובדות ההיסטוריות מאחורי מיתוסים.

פסל
גראהם ואן דר וילן/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

ישראל והעולם הערבי על הספה של ז'אן פול סארטר, מטפל זוגי

בעשורים שקדמו למלחמת 67', נוצר קשר ייחודי בין הוגים ערבים פוסט-קולוניאליים והאקזיסטנציאליזם הצרפתי. ספר חדש בוחן כיצד קשר זה עיצב את המהפכות במחשבה ובתרבות הערבית בתקופה זו וכיצד נקשר לשאלת ישראל-פלסטין

יואב די-קפואה והסדנה להיסטוריה חברתית

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו עושים את הדברים קצת אחרת: במקום להשיב רק לשאלות שלנו, יואב די קפואה, מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין, מראיין את עצמו וצוות הסדנה נותן כתף. שיחה אישית מאוד על ספרו החדש, No Exit: Arab Existentialism, Jean-Paul Sartre, and Decolonization, שיצא בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, העוסק בתולדות המחשבה האקזיסטנציאליסטית בעולם הערבי ובקשרים החמים והאופטימיים שנוצרו בין הוגים ערבים, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר ואחרים, ושהגיעו לסופם עם מלחמת 1967.

סארטר דה בובואר
משה מילנר/אוסף התצלומים הלאומי
להמשך הפוסט

מאוקספורד לקהיר: דברים לזכרו של פרופ' רוג'ר אוון - מגדולי חוקרי המזרח התיכון המודרני

פרופ' רוג'ר אוון (2018-1935), שהקדיש את חייו לחקר המזרח התיכון המודרני, הלך לעולמו בחודש דצמבר. במהלך קריירת מחקר והוראה שנמתחה על פני שישה עשורים וארבע יבשות, איתגר מוסכמות והשיב את החיבור בין הכלכלי לפוליטי למרכז הבמה

רלי שכטר

פרופסור רוג'ר אוון, שנפטר לאחרונה בגיל 83, היה אחד החוקרים המובילים בתחום של לימודי המזרח התיכון המודרני. הוא החל את דרכו האקדמית באוניברסיטת אוקספורד שם למד לתואר הראשון, ושם גם סיים את לימודי הדוקטורט שלו. בשנת 1964 הוא התמנה כמרצה להיסטוריה כלכלית וחברתית של המזרח התיכון בקולג' סנט אנתוניס באוקספורד. מאז, ובמשך שישה עשורים עסק אוון במחקר והוראה, כולל בשנים האחרונות לחייו (על חוויותיו ותובנותיו מן התקופות בהן חי בקהיר כתב אוון גם כאן בסדנה). בשנת 1993, מונה אוון לפרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד שבארה"ב. באותה השנה פגשתי אותו לראשונה, כשהגעתי גם אני לשם והפכתי לתלמידו. לאורך כל הקריירה המרשימה והארוכה שלו, פרופסור אוון הצליח לשלב בצורה ייחודית שלושה מרכיבים של עבודה אקדמית: מחקר פורץ דרך; תמיכה בתחום מחקר שהשתנה והתפתח, למשל דרך כתיבה של ספרי לימוד; וטיפוח דורות רבים של סטודנטים לתארים מתקדמים. הרשימה הנוכחית לא תעשה חסד עם הישגיו המגוונים אך תבקש להעלות על נס את תרומתו הייחודית למחקר.

אוון
Tadween Publishing
להמשך הפוסט

דברים לזכרו של פרופ' בוטרוס אבו-מנה - מחלוצי חקר האימפריה העות'מאנית בישראל

פרופסור אבו-מנה (2018-1932) שנפטר בחודש דצמבר בגיל 86, היה דמות יוצאת דופן בנוף האוניברסיטאי - היסטוריון מקורי ומלומד ואדם נדיב וצנוע. הישגיו האקדמיים ואישיותו זיכו אותו בהוקרתן והערכתן העמוקות של הקהילות אליהן השתייך בארץ ובחו"ל

גד גילבר

פרופ' בוטרוס אבו-מנה נולד ב-1932 ברמלה. הוא התייתם מאביו בגיל 6 ומשפחתו עברה לגור בלוד. במלחמת 1948, על אף הקרבות ברמלה ולוד ("מבצע דני") וגירוש אלפים רבים מתושבי ערים אלה, הצליחה המשפחה להשאר בלוד.
 הוא החל את לימודיו לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים באמצע שנות ה-1950 בחוגים להיסטוריה כללית ופילוסופיה והמשיך לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. להמשך לימודיו יצא ל-St Antony's College באוניברסיטת אוקספורד, שם כתב בהנחייתו של ההיסטוריון הנודע אלברט חוראני את עבודת הדוקטורט שלו על "הפרובינציה העות'מאנית של סוריה בתקופת התנט'ימאת המאוחרת". כמה מהתובנות המקוריות של בוטרוס, אותן גיבש ופיתח במרוצת השנים בעבודותיו החדשניות, נבטו בשנות לימודיו באוקספורד. ב-1971 הצטרף לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה ועד מהרה החל לפרסם את מאמריו המאלפים בתחום ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה.

בוטרוס אבו מנה
באדיבות המשפחה
להמשך הפוסט

חנא נקארה ותרומתו לחופש הביטוי בישראל

מאבקם של הפלסטינים אזרחי המדינה לשוויון נתפש לעתים קרובות בציבור היהודי כמאבק חתרני. אלא שממאבקו ופעילותו של נקארה נהנים באופן ישיר כלל אזרחי המדינה

גל אמיר ונעמה בן זאב

במדינות חסרות חוקה כתובה, כמדינת ישראל, מערכת המשפט היא גורם מרכזי בעיגון זכויות האזרח ובהגבלת כוחם של מנגנוני המדינה. בתוך מערכת זאת ממלאים עורכי דין תפקיד של מתווכים בין חירויות הפרט וסמכויות המדינה. השפעתה של עבודתם עשויה לחרוג הרבה מעבר למקרה של הלקוח היחיד, או לאינטרס של קבוצת ההשתייכות שלו. למעשה, עבודתם של עורכי דין בהגנה על חירויות של יחידים, תאגידים ומוסדות אזרחיים עשויה לשנות את פני החברה.

חנא נקארה
באדיבות נאילה נקארה אבו-מנה
להמשך הפוסט

הטרגדיה של הרר

בניגוד לתפיסה המקובלת, בסוף המאה התשע-עשרה שאיפות ומדיניות קולוניאליות לא היו נחלתן של מדינות אירופה לבדן. ספר חדש המתחקה אחר הכיבוש המצרי של העיר הרר בקרן אפריקה מלמד כי לקולוניאליזם אמנם פנים רבות אך תוצאותיו ההיסטוריות נותרו טרגיות

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את אבישי בן-דרור, מהמחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, שספרו החדש עוסק בתקופת הכיבוש המצרי של אמירות הרר באתיופיה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19. הספר יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת סירקיוז תחת הכותרת Emirate, Egyptian, Ethiopian: Colonial Experiences in Late Nineteenth-Century Harar.

***

השוק
ארתור רמבו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

להוביל את האיסלאם הפונדמנטליסטי מחיק היהדות

סיפורה של מרגרט מרקוס, צעירה יהודיה שהפכה למרים ג'מילה, הוגה איסלאמיסטית אנטי-קולוניאלית, מלמד על המשבר שחוו יהודים אמריקאים רבים בשנות החמישים והשישים. מאמר שלישי בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

אברהם רובין

ההוגה המוסלמית-פקיסטאנית מרים ג'מילה הינה דמות יוצאת דופן לא רק בגלל היותה אחת הנשים היחידות שהתבלטו בעולם הגברי-פטריארכלי של האסלאם הפונדמנטליסטי בדרום אסיה אלא בעיקר בגלל הרקע שלה כיהודייה אמריקאית. ג'מילה, ששמה המקורי היה מרגרט מרקוס, נולדה ב-1934 בווסצ'סטר, ניו יורק, למשפחה אמידה בעלת קשרים רופפים אל הדת. במהלך שנות ההתבגרות מרקוס חשה ניכור מסביבתה הבורגנית ודילגה בין מסגרות דתיות ואידיאולוגית בחיפוש אחר שייכות. חיפושה הוביל לבית כנסת אורתודוכסי, תנועת נוער ציונית, ולהתנסות עם הדת הבהאית. אלא שאף אחת מהאלטרנטיבות הללו לא סיפקו את מרקוס, שכמעט ונואשה מניסיונותיה למצוא את מקומה בחברה.

1965
אברהם רובין/באדיבות הספרייה הציבורית של ניו יורק
להמשך הפוסט

קומוניסט עומד ושר

מאז הקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ שילבה המוזיקה שלה בין שירי ארץ-ישראל עבריים, שירים פלסטינים לאומיים ויצירות המזוהות עם השמאל הבינלאומי. מסגרות כמו מקהלת "רון" ושירי בנק"י, מהוות פרק נשכח בתולדות המוזיקה בארץ

אמיר לוקר-בילצקי וג'סמין חביב

בספרו האוטוביוגרפי למחצה של רון ברקאי "כמו סרט מצרי", יוצא הגיבור לחגיגות יום העצמאות בתל-אביב של שנות החמישים. לנגד עיניו יוצרים חברי תנועות הנוער הציוניות מעגלי הורה. לפתע הוא נמשך למהומה בשולי הקהל. לקול קריאות הזעם של משתתפי החגיגה, קבוצה של בני נוער בחולצות לבנות ועניבות אדומות רוקדים במעגל משלהם. הם שרים את השיר "על בריקדות", שיר מהפכני פולני שהתאזרח בקורפוס השירים שנקרא לימים "שירי ארץ-ישראל", אך באותה תקופה עצם שירתו בפרהסיה על ידי הקומוניסטים הצעירים עוררה עדיין כעס רב. המפגש בין התרבות המוזיקלית הציונית לבין זו הקומוניסטית היתה מלווה, אם כן, במתח. אך על אף האנטי-ציונות המוצהרת של המפלגה הקומוניסטית, לא היה ניגוד מוחלט בין השתיים. חברי התנועה הקומוניסטית לא נמנעו מלשיר שירים ציוניים למהדרין, וטעמם המוזיקלי לא היה שונה מאלו של ישראלים רבים בשנות החמישים והשישים. מה שייחד את תרבות השירה של הקומוניסטים היתה קיומה לצד ובאינטראקציה עם תרבות השירה של קומוניסטים ערבים וזו של השמאל שמחוץ לישראל.

תל אביב
באדיבות יורם גוז'נסקי
להמשך הפוסט

כשהמלה הפכה לבשר: רצח חאשוקג'י והתפשטות הרפואה המשפטית

כלים פורנזיים הופכים מרכזיים יותר ויותר בשנים האחרונות. אולם הצלחתם ההיסטורית והשימושים שנעשים בהם במזרח התיכון, פוגעים באמינותו ובמעמדו של הדיבור האנושי

און ברק

דמותו של צלאח מחמד אל-טובייגי, ראש המועצה המדעית הסעודית לרפואה משפטית וחבר בצוות המחסלים שנשלח לאיסטנבול בעקבות העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, מספקת קריקטורה גרוטסקית, ולפיכך חושפנית, של מדע הפורנזיקה כיום: בעודו חמוש במסור עצמות, הוקלט אל-טובייגי על ידי האפל-ווטש של חאשוקג'י ובמתקני הציטוט הטורקיים שהושתלו בקונסוליה כשהוא מציע לחבריו להאזין למוסיקה באוזניות בכדי להחריש את צרחות העיתונאי בשעה שאצבעותיו מנוסרות. אל-טובייגי לא רק השתמש בכליו המקצועיים כדי להעלים ראיות, הוא אף אטם את אזניו מפני הקול האנושי שהשמיע קורבנו. השלומיאליות הסעודית החושפנית התגלתה גם בהחלטת המתנקשים למנות כפיל-גוף (body-double) שיכנס בנעליו של חאשוקג'י (רעיון שהיה יכול אולי להצליח אילו אכן היה המרצח הסעודי טורח להחליף נעליים) כדי לגלם את העיתונאי עבור המצלמות ביציאה מהקונסוליה. בגרסה הזו, אם כן, פורנזיקה היא פרקטיקה של השתקת קולות, העלמת ראיות וחטיפת גופות.

חוקרים
AFP
להמשך הפוסט

"פרשת הגזזת" - לא רק עניין ישראלי, עניין של עליונות לבנה

הדיון באחת הפרשות הרפואיות הכאובות בהיסטוריה של ישראל מתנהל לרוב תוך התעלמות מן ההקשר היהודי הרחב יותר. תפישותיהם של המוסדות היהודיים הבינלאומיים שיחקו תפקיד מכריע. מאמר שלישי בסדרה "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

בני נוריאלי

מדי כמה שנים שבה ועולה "פרשת הגזזת" ומעוררת מחדש ויכוח טעון. בישראל בשנות החמישים, עשרות אלפי ילדים, רובם יוצאי אפריקה-אסיה, עברו הקרנות רנטגן בראשם כחלק מטיפול במחלת עור פטרייתית הקרויה גזזת. ההקרנות יצרו סיבוכים שונים, מפגיעה בקרקפת וברקמת השיער ועד לגידולים סרטניים שעל-פי תיעוד המיתו מאות מטופלים ומטופלות. הויכוח הטעון מתנהל בין שני צדדים. מצד אחד, פעילות ופעילים חברתיים טוענים שהממסד הציוני-אשכנזי קיבל כסף מגורמים אמריקאים כדי לבצע ניסויים בהקרנות על ילדים מזרחים. מצד שני, המחקר ההיסטורי על הגזזת טוען שההקרנות נעשו באופן שגרתי ומקצועי.

פטינה
Creative Commons
להמשך הפוסט

הפרוטסטנטים אינם כוח חדש באמריקה הלטינית

בחירתו של ז'איר בולסונארו לנשיאות בברזיל האירה זרקור על עליית הימין הנוצרי-אוונגליסטי במדינה ובאמריקה הלטינית בכלל. אך המעורבות הפרוסטנטית בפוליטיקה של היבשת החלה כבר בראשית המאה התשע עשרה. מאמר נוסף בסדרה, "הפראנקים, היאנקים ואנחנו"

יעל מבט

בעימות הטלוויזיוני האחרון בין המועמדים לנשיאות ברזיל, שנערך לפני מספר שבועות, אחד בלט בהעדרו: ז'איר בולסונארו, המתמודד המוביל על פי הסקרים. בשעה שיריביו התקוטטו על דקות שידור בעימות ששודר על ידי רשת "גלובו", בולסונארו התיישב לראיון נינוח ואוהד ברשת מתחרה, "רקורד", שבבעלותו של הבישוף האוונגליסטי אדיר מסדו, מייסד "הכנסייה האוניברסלית של מלכות האל", מגה-כנסייה פנטקוסטלית ברזילאית במקורה, שנעשתה גלובלית. האוונגליסטים נחשבים לכוח פוליטי חדש יחסית באמריקה הלטינית ויש שחושבים שהם אלה אשר, בסופו של דבר, היטו את הכף לטובת "טראמפ הברזילאי". כיצד זה שביבשת קתולית, דווקא האוונגליסטים הם אלה שהשפעתם הפוליטית הפכה להיות מכרעת? האם אכן מדובר בכוח חדש לגמרי שסוחף אחריו מיליוני מאמינים?

מקדש
ויטור מזוקו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

כך הפכה הוליווד את היצירה לתעשייה

לצד כוכבות, כוכבים וסרטים בלתי נשכחים, תור הזהב של האולפנים הגדולים הוריש לעולם גם מנגנונים שהסדירו את יחסי העבודה. ספר חדש סוקר את המורשת הזו ושואל מה קרה כשהפנטזיה ההוליוודית והמציאות נפגשו

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את רוני רגב, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים שספרה החדש עוסק בהיסטוריה של יחסי עבודה בתעשיית הסרטים ההוליוודית. הספר, Working in Hollywood: How the Studio System Turned Creativity into Labor, יצא באוקטובר בהוצאת אוניברסיטת צפון קרוליינה.

***

מר סמית'
אולפני קולומביה/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

בחירות מקומיות, פוליטיקה ארצית

כבר במערכת הבחירות העירוניות הראשונה שהתקיימה בישראל בשנת 1950, היה קשר הדוק בינה לבין הזירה הפוליטית הארצית. מאמר מיוחד לכבוד הבחירות לרשויות המקומיות

נדב היידקר

בימים הקרובים תתקיימנה בחירות לרשויות המקומיות בישראל. בד בבד שבה ועולה בשיח הציבורי אפשרות הקדמת הבחירות לכנסת. סמיכות מקרים זו אינה חדשה, ולמן ראשית המדינה היו הבחירות הארציות והמקומיות שלובות זו בזו. יחסי גומלין אלה השתקפו במערכת הבחירות העירוניות הראשונה שהתקיימה במדינה, ב-14 בנובמבר 1950. בחירות אלה והדרך אליהן שיקפו סוגיות חברתיות ופוליטיות שהעסיקו את הנהגת המדינה יותר מאשר סוגיות עירוניות-מקומיות. בה בעת, תוצאותיהן של הבחירות המקומיות ערערו את הפוליטיקה הארצית ותרמו לנפילת הממשלה. מערכת הבחירות הנוכחית מהווה הזדמנות להתבונן במערכת הבחירות ההיא, ולתהות על קווי הדמיון והשוני, ועל הלקחים שניתן ללמוד ממנה על חשיבותה של הפוליטיקה המקומית בימינו.

קלפי יפו
פריץ כהן/אוסף התצלומים הלאומי
להמשך הפוסט

העבר המהפכני של יהודי אתיופיה

מחקר חדש מערער את דימוי הקהילה היהודית באתיופיה כפסיבית ומנותקת מהפוליטיקה האתיופית בשנות השישים והשבעים. מאמר שני בסדרה "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

דוד רטנר

הקהילה היהודית באתיופיה, אשר נודעה בעבר בכינויים "בתא ישראל" ו"פלאשה", נתפשת בישראל כקהילה מסורתית-דתית אשר בעודה באתיופיה ניהלה את חייה במנותק משכניה העוינים ומהתהליכים שהתרחשו סביבה ואשר כל שאיפותיה התמקדו בעלייה לישראל. מחקר חדש מגלה שבני ובנות הקהילה היו פעילים פוליטיים ולוחמי מחתרות מרקסיסטיות במהלך השנים המהפכניות של אתיופיה ובתקופת מלחמת האזרחים (שנות השבעים עד 1991). תפקידם של יהודי אתיופיה בתנועות אלה עשוי לשנות את הדימוי הנפוץ של קהילה זו בעיני החברה הישראלית.

פוסטר
לא ידוע
להמשך הפוסט

משפט המאה או משפט ראווה?

ספר חדש סוקר את "משפט המאה" שהתקיים באיסטנבול ב-1881 בעקבות מותו המסתורי של הסולטן עבדולעזיז. המשפט, שהפגיש בין גדול הרפורמטורים העות'מאניים לסולטן האחרון שמשל באימפריה בפועל, מעלה שאלות על "שלטון החוק" ועל חוסנן של מערכות משפטיות בפני לחצים פוליטיים

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את אבי רובין, מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שספרו החדש עוסק במוות מסתורי של סולטאן, במשפט מתוקשר ובקשר שלו לתרבות המשפטית באימפריה העות'מאנית. הספר, Ottoman Rule of Law and the Modern Political Trial: The Yıldız Case, יצא בחודש ספטמבר בהוצאת אוניברסיטת סיראקיוז.

***

עבדולעזיז
"מותו של עבדולעזיז," ציור מאת ויקטור מסון, 1876
להמשך הפוסט

למה אנחנו "לא סביבתיים"?

מדוע סוגיות סביבתיות זוכות להתייחסות מזערית בישראל ביחס למדינות המערב? איך זה קשור לתרבות הצבאית? וכיצד עיצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני את היחס שלנו לסביבה?

נטע כהן

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה צמחו באירופה ובצפון אמריקה תנועות עממיות שביקשו לשמר נופים וערכי טבע מקומיים. הדאגה לטבע בשנים אלה, אשר מכונה במערב "הגל הראשון של הסביבתנות", נקשרה בחשש מפני תהליכי התיעוש והעיור המהירים שאפיינו תקופה זו. דאגה זו נשזרה לא פעם בצמיחתן של תנועות רומנטיות ולאומיות, אשר ביקשו להבנות את הקשר התרבותי בין המולדת לסביבתה הטבעית.

כלניות
צחי אבן אור/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

כשהנוער הקובני הפך לצבא חמוש בעפרונות ומחברות

שנתיים בלבד לאחר המהפכה הקובנית של 1959, הכריז פידל קסטרו על מבצע אוריינות חסר תקדים. מעל מאה אלף תלמידים ותלמידות מרחבי האי התנדבו למשימה ששינתה את חיי הלומדים והמלמדים כאחד. מאמר נוסף בסדרה, "הפראנקים, היאנקים ואנחנו"

לֵיליה שטדלר

שנת 1961, "שנת החינוך", הרחיקה המוני צעירים מביתם אל עבר אזוריו המבודדים ביותר של האי, שם בילו חודשים רבים בהוראת קרוא וכתוב לאיכרים ולאיכרות. בבקרים עבדו יחדיו במטעי הקפה ובתום יום העבודה התיישבו הבריגדיסטית והאיכר ללמוד לקרוא ולכתוב. תהליך וחווית ההוראה לאורך חודשי המבצע, במהלכו 702,212 מתוך 979,207 אנאלפביתים למדו לקרוא ולכתוב, תועדו לאורך העשורים האחרונים בספרים, תמונות וסרטים אשר העמידו במרכזם את פעילות הבריגדות על-שם קונרדו בניטס. ואולם חשוב לשאול אילו משמעויות והשלכות נוספות היו למבצע על חיי הנוער הקובני, בני הדור הראשון למהפכה, לאחר שפשטו את מדי הבריגדה?

ריקרדו
ריקרדו וסקס, אוסף פרטי
להמשך הפוסט

מה חשיבותם של לוחמים זרים בשדה הקרב?

מחקר חדש טוען שתרומתם המוראלית והתודעתית של זרים עולה בהרבה על חשיבותם המספרית או על ניסיונם הצבאי

ניר אריאלי

לוחמים זרים נמצאים בחדשות באופן כמעט רציף מאז 2013. למשל, לאחרונה הודיע שר הפנים הבריטי, סג'יד ג'אוויד, לעמיתו בארצות הברית שממשלת בריטניה לא תתנגד במידה שיוטל עונש מוות על שני החברים האחרונים בכנופיית "הביטלס". השניים, אזרחים בריטים שאזרחותם נשללה וצפויים לעמוד למשפט בארצות הברית, הצטרפו לארגון המדינה האסלאמית בסוריה והיו חלק מקבוצה שהתעללה באסירים והוציאה אותם להורג. תופעת הלוחמים הזרים אינה מוגבלת לסוריה. לאחרונה העלו גורמים בקהילה הבינלאומית סברה שלוחמים זרים עשויים להגיע לסייע לארגון בוקו חראם בניגריה, או לחבור לקהילת הרוהינגה המוסלמית ולערער את השלטון במיאנמר.

ספרד
ורה אלקן
להמשך הפוסט

מדוע הצליחה המוזיקה היוונית בישראל?

הצלחתה יוצאת הדופן של המוזיקה היוונית בישראל נבעה בין היתר מכך שהיוותה פתח לעולם תרבותי "ים תיכוני" הרחב מגבולות התרבות הלאומית. לצד זאת, בהצלחתה היה טמון גם "איום מזרחי" אתני ומעמדי שהיה לרסנו. מאמר שני בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

עודד ארז

האהדה למוזיקה יוונית בישראל, הנמשכת בהתמדה זה עשורים רבים, היא תופעה יוצאת דופן. במילים פשוטות: אין עוד מקום בעולם שבו הקהילה היוונית קטנה כל כך והמוזיקה היוונית מצליחה כל כך. הסיבות להצלחה זו, ניתן לקבוע היום, הן היסטוריות. הפופולריות של המוזיקה היוונית היום נובעת מסיפור ההתקבלות של המוזיקה הזאת בישראל, אשר ראשיתו בשנות החמישים. על פי סיפור זה שסופר בקווים כלליים כבר כמה פעמים: המוזיקה היוונית הגיעה לישראל בזכות מהגרים יהודים מסלוניקי, אשר הפעילו בשנות החמישים והשישים בתי קפה, ומי שהפך אותה לאהודה על המונים היה הגיטריסט והזמר אריס סאן, שהיה לכוכב על בישראל של שנות ה-60. אחריו הגיעו טריפונס ניקולאידיס (המוכר בישראל בשמו הפרטי בלבד), יהודה פוליקר, תוכנית הטלוויזיה "בטברנה", ושלומי סרנגה. גם נשמעה כבר הטענה, הנכונה בעיקרה, שסיבה מרכזית להצלחה של המוזיקה היוונית בישראל הייתה בכך שהציעה תחליף "לגיטימי" (כלומר, לא ערבי ולא מוסלמי) לצלילים המזרחיים שהכירו ואהבו המהגרים היהודים מארצות המזרח.

יוונים
ארכיון פרטי, משה סילבס
להמשך הפוסט

פרשת "בעל התרבוש": כיצד נתפס השיגעון האנושי בימי המנדט?

פרשיית רצח היסטורית מעוררת שאלות בדבר הגדרת השיגעון בתקופה של תמורות חברתיות ופוליטיות

אור פיטוסי

בצהרי יום שישי, 28 באוגוסט 1929, נרצחו בשכונת הג'ורג'ים הסמוכה לעיר העתיקה בירושלים שלושה יהודים. בדיעבד, היה האירוע לסנונית המבשרת על פרוץ מאורעות תרפ"ט. שוטרים בריטים שהיו בסביבה התערבו, מתוקף תפקידם כאחראים על הביטחון, על מנת למנוע את המשך שפיכות הדמים וחלקם נותרו בזירה במטרה לשמור על הסדר. זמן מה לאחר מכן שב לזירת הרצח כמאל סלים אל-נבולסי על מנת לאתר את תרבושו ונעליו שנותרו במקום (ומכאן כינויו בעיתונות העברית, "בעל התרבוש"). שוטר בריטי ששהה במקום הובילו לקצין הממונה בשטח, מתוך מחשבה כי אל-נבולסי יכול היה להעיד על שהתחולל בבית, וזה האחרון פקד לאסרו בחשד להשתתפות במעשה הרצח.

מפת רוממה
תמר הירדני / ארכיון עיריית ירושלים
להמשך הפוסט

איך ולמה לקרוא מפה מלפני 120 שנה

משמעויותיהן של מפות ומטרות המיפוי משתנות ממקום למקום ומתקופה לתקופה. הבנה זו מאפשרת לקרוא מפות היסטוריות בצורה ביקורתית וללמוד מהן מה שעדויות היסטוריות אחרות אינן מספקות. מאמר שני בסדרה, "היסטוריה במבט חטוף: הסדרה הויזואלית"

יובל בן בסט ויוסי בן-ארצי

המפה המובאת כאן, ששורטטה ב-1897, מייצגת לכאורה ידע גיאוגרפי באופן פשוט, שקוף ובלתי אמצעי. היא מציגה את גבולות המחוזות העות'מאניים בסוריה הגדולה ובמצרים, ידע שסייע ללא ספק לניהול השוטף שלהם. ואולם, אפילו מבט שטחי מגלה שהמפה משקפת למעשה שורה של הנחות אידיאולוגיות: למשל, כל מחוז מוצג בצבע אחר לפי מפתח הניתן בצד. הצבע הסגול מסמן "אזורים שנלקחו מהאימפריה העות'מאנית רודפת הצדק" דבר המלמד על תפיסת העות'מאנים את עצמם ואת האימפריה שלהם.

חקלאים ממרכז הודו בוחנים את מפת ההכנסות של חוותיהם
Editor Gol Monitor
להמשך הפוסט

חלוצה בייצוג: קבוצה צ'יליאנית מתמודדת כמאה שנה על ייצוג הכדורגל הפלסטיני

כבר קרוב למאה שנים משקף סיפורה של "דפורטיבו פלסטינו", קבוצת הכדורגל הפלסטינית של צ'ילה, את התהפוכות ההיסטוריות שפלסטינים עברו במהלך המאה העשרים. עתה הקבוצה מבקשת גם לקחת חלק פעיל יותר בעיצוב ההיסטוריה הזו. מאמר מיוחד לרגל גמר גביע העולם

חגאי רובינשטיין

בעשרים השנים האחרונות קיימות שתי קבוצות כדורגל פלסטיניות: הנבחרת הלאומית הרשמית של הרשות הפלסטינית, שהוכרה על ידי פיפ"א בשנת 1998, וקבוצת הכדורגל "דפורטיבו פלסטינו" מצ'ילה, שהוקמה בסנטיאגו בשנת 1920 על ידי פלסטינים שהיגרו למדינה המרוחקת. במאה שנותיו, המועדון זכה בשתי אליפויות, שני גביעים לאומיים והשתתף כמה פעמים בקופה ליברטדורס. במהלך השנה האחרונה הנהלת הקבוצה פועלת להציב את המועדון בשורה אחת עם הנבחרת הלאומית כמייצגת הלאום הפלסטיני בעולם. ההיסטוריה של המועדון מדגימה את האופן שבו הקהילה הפלסטינית בצ'ילה--שהיא הריכוז הפלסטיני הגדול ביותר מחוץ למזה"ת--פעלה, ועודנה פועלת, לשימור זהותה האתנית המקורית. בשנים האחרונות, ולראשונה בהיסטוריה שלה, קבוצת הכדורגל מבקשת להיות נוכחת בשיח הלאומי-פלסטיני, ולגייס את תמיכת הפלסטינים שנשארו במזרח התיכון.

לוגו
קרלוס יו/וויקיפדיה
להמשך הפוסט

האנשים והמכונות ששינו את המזרח התיכון הערבי

כניסת הדפוס למזרח התיכון הערבי במאה ה-19 הייתה מהירה ודרמטית. ספר חדש, בעברית ולקהל הרחב, מספר את סיפור מהפכת הדפוס הערבי, מציב במרכזו שחקנים שנותרו עלומים לרוב, ומציע לקוראי וקוראות העברית שיחה קצת אחרת על אזורנו

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את עמי איילון, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב שספרו מהפכת הדפוס הערבי תורגם זה עתה לעברית ויצא לאור בהוצאת מאגנס במסגרת סדרה חדשה, בלשון עבר, פרי יוזמתה של החברה ההיסטורית הישראלית. הסדרה נועדה להביא לקורא בישראל מבחר ממיטב הספרים בהיסטוריה עולמית, שנכתבו בידי היסטוריונים ישראלים ופורסמו תחילה בשפות לועזיות בהוצאות אקדמיות מובילות וזכו בשבחי המבקרים. המהדורה העברית מותאמת לקורא הישראלי ומעניקה לו הזדמנות לערוך היכרות עם פירותיו של המחקר העדכני בסוגיות מרכזיות בתולדות העמים – מקצה מזרח עד קצה מערב – ברמה אקדמית גבוהה ובסגנון רהוט ונהיר בשפה העברית.

הספר השני בסדרה, שייצא לאור לקראת סוף שנת 2018, הוא "רישומים של כאב: דת, משפט ורפואה בימי-הביניים המאוחרים", פרי עטה של פרופסור אסתר כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

חנות הספרים "אלמתג'ר" בחיפה
רמי שלוש רמי שלוש
להמשך הפוסט

"כל עמיתיהם העורכים מסוממים": המאיירים שיצאו מהקווים במצרים של תחילת המאה ה-20

הקריקטורה העיתונאית החלה את דרכה במצרים של מפנה המאה ה-20 כסוגה אמנותית ותרבותית פורצת דרך. המאיירים המצרים הבולטים, רובם מהגרים וזרים, נאבקו להגדיר את תפקיד הקריקטורה ואת מקומם שלהם בחברה הנלחמת על עצמאותה. מאמר ראשון בסדרה, "היסטוריה במבט חטוף: הסדרה הויזואלית"

קרן צדפי

בינואר 1935 פרסם כתב-העת המצרי המאויר "אל-אִתְ'נַיְן" (השניים) קריקטורה של מערכת כתב-העת – מעין פורטרט קבוצתי של העורכים והמאיירים הבולטים שלו. מונולוג קצר ליווה את היצירה:

המערכת
"אל-אִתְ'נַיְן", 21 בינואר, 1935
להמשך הפוסט

עיריית דמשק נגד חברת החשמל

ניתוח ההיסטוריה של תאורה בדמשק חושף כיצד מאבקי שליטה בתשתיות גדולות עומדים בבסיס מאבקי כוח פוליטיים. מאמר שלישי בסדרה "היסטוריה לילית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת"

עמרי אילת

בזכרונותיהם של כמה מאנשי דמשק מסופר על צאלח ביי אל-עט׳ם, מגיבורי העיר, שבנעוריו היה מאוהב ביהודייה. לילה אחד, בו בילה איתה, התלווה אליו חברו סלים אל-מידאני, ובדרכם לבתיהם בשעה שתיים או שלוש לאחר חצות נעצרו יחדיו על ידי מפקד המשטרה של דמשק, שפנה אל צאלח ביי כך: ״אדוני, אתה איש השלטון [משפחת אל-עט׳ם היתה אחת המשפחות הוותיקות והחזקות בדמשק, ובניה החזיקו משרות רבות], ואתם יודעים את החוקים. מדוע אתם עוברים עליהם?״ ענה לו צאלח ביי: ״כיצד אני עובר על החוק?״

חשמלית אחד
ג'יי לינדן
להמשך הפוסט

רצח בצור, שתדלנות בקהיר

מכתב מגניזת קהיר מספר על מקרה רצח של יהודי בעיר צור בתחילת המאה השתים עשרה וכיצד יהודי אחר פעל מאחורי הקלעים של מוסדות משפטיים מוסלמיים כדי לנסות לגבות חוב שהנרצח היה חייב לו. מאמר ראשון בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

עודד זינגר

בתחילת המאה השתים עשרה, בחודש הרמדאן, נמשתה מהים גופתו של היהודי, אבו מנצור אל-בגדאדי, מאחורי סלע סמוך לחורבה מבודדת בעיר צור. ידיו היו כבולות בחבל קנבוס ובבגדיו נמצאו אבנים. מיד החלו להתפשט שמועות. יש שאמרו שהתאבד, ויש שטענו שניסה לברוח מהעיר עם שודדים, ואלה רצחו אותו. אנחנו לומדים על המקרה הזה ממכתב בערבית יהודית מגניזת קהיר. המכתב המקורי נקרע לשני חצאים כנראה לפני שהושלך לגניזה. הקטע העליון מצא את דרכו לספריה הבריטית בלונדון ואילו החלק התחתון הגיע לספריית אוניברסיטת קיימברידג. הקשר בין שני הקטעים הוצע על ידי אלגוריתם ממוחשב המנתח מאפיינים גרפיים שפותח על ידי פרויקט הגניזה הקהירית של פרידברג, פרויקט הדיגיטציה פורץ הדרך שמאגד בתוכו את מסמכי הגניזה ומאפשר לגשת אליהם מכל מקום בעולם. רק כשמצרפים את שני הקטעים יחדיו (בתמונה למטה) אפשר למקם את המקרה במקום ובזמן ולהבין את השתלשלות העניינים.

צור
ליתוגרפיה של האמן הסקוטי דיוויד רוברטס, 1839
להמשך הפוסט

האם ברנרד לואיס היה היסטוריון חשוב או מזרחן שמרן?

ברנרד לואיס, מסמליה של המזרחנות במאה ה-20, הלך לעולמו בשבוע שעבר. לצד ההספדים, חשוב לזכור כי פועלו האקדמי, ובעיקר קשריו עם ממשלים שונים וגורמי בטחון ומודיעין, נותרו שנויים במחלוקת

יורם מיטל

ערב יום הולדתו ה-102, הלך לעולמו פרופ' ברנרד לואיס, אחד ההיסטוריונים המפורסמים ביותר של המזרח התיכון. כתיבתו האקדמית, השקפתו הפוליטית והשפעתו הציבורית עברו תהפוכות בתקופה הארוכה בה פעל. מבלי לגרוע מתרומתו החשובה לשיח האקדמי והציבורי על המזרח התיכון המודרני, חלק ניכר מכתביו ופועלו כאינטלקטואל ציבורי היו ונותרו שנויים במחלוקת, ובצדק.

ברנרד לואיס (משמאל) עם הפוליטיקאי האפגני עבדאללה עבדאללה ב-2002
כארים אוקטן / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

היסטוריה עיוורת

החושך אילץ את תושבי הערים באזורנו להתמצא בסביבה ולפקח על שכניהם בעזרת האוזניים. מה יכול ללמד אותנו הניסיון להאזין בעצמנו לעיר האפלה? מאמר שני בסדרה "היסטוריה לילית של המזרח התיכון העות'מאני"

אבנר וישניצר

האסוציאציה המיידית שלנו כשאנחנו חושבים על לילה היא חושך, אולם במשך אלפי השנים היה הלילה מזוהה גם עם שקט וגם אותו, כמו את החושך, קשה מאוד למצוא בערים הגדולות של המאה ה-21. ניסיון להאזין לפסקול הלילי של המזרח התיכון בעת החדשה המוקדמת מגלה שדווקא על רקע הדממה שהיתה יורדת על העיר, ובשל המגבלות שכפתה החשכה על הראייה, הפכה השמיעה לחשובה יותר מבמשך היום, הן לאלה המבקשים לאכוף סדר, והן לאלה המבקשים לחמוק מבעד לסדקיו.

ארמנים
וויקיפדיה
להמשך הפוסט

ההיסטוריה של החרדה מפני יחסי מין בין-גזעיים

מסע התעמולה סביב הצבת חיילים אפריקאים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה חושף ממשקים בין מיזוגניה וגזענות שקדמו לעליית הנאציזם. מאמר ראשון בסדרה, "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

רות ג'יניאו

יחסים אינטימיים בין גברים שחורים לנשים לבנות נתפסו בתרבות האירופית כתופעה מסוכנת עוד לפני מאות שנים. יצירתו המפורסמת של וויליאם שייקספיר אותלו, לא סיפקה, למשל, לקורא ואף יותר מכך לקוראת, זווית מעודדת במיוחד לגבי גורלם של יחסים בין-גזעיים. עם עליית תורות הגזע הפסאודו-מדעיות במהלך המאה ה-19, גברה גם ההתעניינות ביחסים הבין גזעיים. ויכוחים מרים בין אנשי מדע, אנתרופולוגים ואף פילוסופים ניטשו בנוגע למידת הסכנה שביחסי מין בין בני גזעים שונים. לעתים קרובות, נתפסו בני תערובת כנחותים יותר גם מההורה הלא-אירופי שלהם ובוודאי כמסוכנים יותר משום שקראו תיגר על הגבולות שהאירופים ניסו להציב בין שתי הקבוצות אותן הם כינו "גזעים". בני התערובת ייצגו פחד גדול של אירופים רבים באותה תקופה – הפחד מפני הידרדרות ודגנרציה של הגזע הלבן.

Herald
להמשך הפוסט