'אויב האויב הוא ידיד?' – מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בתימן - הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

'אויב האויב הוא ידיד?' – מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בתימן

אין זו הפעם הראשונה שמלחמת-אזרחים בתימן הופכת מוקד לעימות רחב. לפני כיובל גרם סכסוך דמים שכזה לשינויים מהותיים במאזן הכוח האזורי והוביל, בעקיפין, למלחמת ששת-הימים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הסדנה להיסטוריה חברתית

מאת: יוגב אלבז

בימים האחרונים אנו עדים להסלמה במלחמה הפנימית בתימן. רק בשבוע שעבר דווח כי קואליציה בין-ערבית רחבה בראשות ערב-הסעודית החלה להפציץ את מעוזי המורדים החות'ים, מתנגדי המשטר התימני המרכזי. הסעודים לא הסתפקו בכך, והכריזו שהם מתכוננים לפלישה קרקעית. צעדים דרמטיים אלו התרחשו בעקבות מסע הכיבושים המסחרר של החות'ים, והימלטותו מהמדינה של הנשיא המכהן, עבד-רבו מנצור האדי. החות'ים – ברית שבטים זיידים (ענף שולי יחסית בשיעה, שמאמיניו מצויים בעיקר בצפון-תימן), הנקראים על-שם מנהיגם לשעבר חוסיין בדר א-דין אל-חות'י, שעמד בראש הפיכה כושלת ב-2004 וחוסל בידי המשטר – נהנים מתמיכת חלק ניכר מצבא תימן (הנאמן לנשיא הקודם, עלי עבדאללה צאלח), ומתמיכה איראנית, שהיקפה ומהותה אינן ברורות.

זו אינה הפעם הראשונה שמלחמת-אזרחים בתימן – מדינת-שוליים מזרח-תיכונית, הנחשבת לאחת המדינות העניות והנחשלות בעולם – הופכת מוקד לעימות רחב יותר. לפני כיובל גרם סכסוך-דמים שכזה לשינויים מרחיקי-לכת במאזן-הכוח האזורי והוביל, בעקיפין, למלחמת ששת-הימים. בשנים האחרונות, עם פתיחת הארכיונים, נחשפה מעורבותה הצבאית של ישראל במלחמת-האזרחים התימנית. מעורבות זו שופכת אור חדש על מה שפרשנים רבים נוטים לרדד לכדי מאבק גנרי ובלתי נמנע בין סונים לשיעים, או בין סעודיה ואיראן.

ב-26 בספטמבר 1962 ביצעה כת צבאית הפיכה נגד משטרו של האימאם הזיידי, מוחמד אל-בדר, שאך שבוע קודם לכן ירש את כס אביו שנפטר. הקושרים הפגיזו את ארמון האימאם, השתלטו על תחנת הרדיו והכריזו על הקמת 'הרפובליקה הערבית של תימן'. אולם, באמצע אוקטובר התברר כי למרות הודעת הקושרים בדבר מותו של האימאם הצעיר – הצליח האחרון להימלט לצפון המדינה, קיבץ סביבו צבא שבטים הנאמנים למרותו, ואיים על קיומה של הרפובליקה הצעירה.

אימאם תימן המודח, מוחמד אל-בדר

המורדים נוכחו לדעת כי לא יוכלו לעמוד בפני המלוכנים בכוחות עצמם ופנו לגמאל עבד אל-נאצר, נשיאה הכריזמטי של מצרים, בבקשה לעזרה. נאצר – שחתר באותן השנים לאיחוד העולם הערבי תחת הנהגת ארצו, ועודד הפיכות צבאיות כנגד משטרים מלוכנים-ערבים – שלח כמה גדודי חי"ר מובחרים לתימן. ההתערבות המצרית בתימן עוררה חששות כבדים במדינות ערביות שמרניות כסעודיה וירדן  ובמדינות מערביות בעלות אינטרסים באזור, בעיקר בריטניה, ששלטה בעדן ובסביבתה. החשש היה כי הנאצריזם יתפשט לכל ארצות ערב. לכן, החליטו השלוש לתמוך באימאם. בעוד סעודיה וירדן סייעו לצבא הזיידי באספקה ובמימון כספי בצורה גלויה יחסית, נקטו הבריטים במדיניות מעורפלת במתכוון. על ארגון הביון הבריטי, ה-MI6, הוטל לעמוד בקשר חשאי עם המלוכנים. זה החליט להשתמש בשירותיה של חברת שכירי-חרב בבעלותו של קולונל דיוויד סטרלינג, מייסד יחידת העילית הבריטית, ה-SAS (Special Air Service), על-מנת שבריטניה הרשמית תוכל להכחיש מעורבות כלשהי. סטרלינג גייס למבצע כמה עשרות מיוצאי יחידתו, שנשלחו לתימן על תקן של יועצים לכוחות האימאם בדר. חבר-הפרלמנט הבריטי, ניל מקלין, בעצמו יוצא המודיעין הבריטי, שימש כ'שר-החוץ' של שכירי-החרב.

המעורבות הבריטית הביאה לשוויון במאזן-הכוחות, שנטה בתחילה לטובת המצרים והמורדים. מצרים הלכה והסתבכה, תגברה שוב ושוב את חיל-המשלוח (שהגיע בשיאו לכ-60,000 חיילים, כשליש מהצבא המצרי דאז), וניסתה להכריע את המערכה – אך לשווא. במרץ 1963 חדלו המצרים החבולים ממתקפתם. אט-אט החל משתרר במדינה קיפאון צבאי, כשכל צד מתבצר בעמדותיו: המצרים החזיקו בחלק הדרומי של תימן, ואילו בחלקה הצפוני שלטו המלוכנים. אולם, למצרים היה יתרון מובהק – תומכי האימאם שהו במובלעת הררית, ללא כל מוצא לים. בתחילת העימות עוד הצליחה ערב-הסעודית לצייד את המלוכנים באמצעות אורחות-גמלים. אך לא היה די בכך. עם התארכות הלחימה והחשש המתמיד לניתוקם, חיפשו המלוכנים דרכים חדשות להבאת האספקה והגדלתה. לבסוף, הגו שכירי-החרב פתרון בדמות אספקה מוצנחת. אולם, חיל-האוויר המלכותי לא יכול היה לבצע זאת ישירות, עקב הצהרת המדינאים הבריטים על אי-מעורבות במלחמה. לאחר גישושים עקרים בדבר הטסה שכזו בקרב מנהיגי מדינות האזור המתונות (שחששו מפעולת-עונשין מצרית) – פנו הבריטים לישראל.

כוחות צבא מצריים מגיעים לסייע למהפכנים בתימן, 1962

מדינת ישראל, שבאותן שנים הייתה מבודדת יחסית ואותגרה תכופות בידי שכנותיה, נענתה בחיוב. שורת התרחשויות לאורך סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים – איחוד מצרים וסוריה לישות אחת הכפופה לנאצר; הפיכה צבאית בעיראק, בה הוצאו להורג נציגי המשטר הפרו-מערבי ושנראתה כי כוּונה מקהיר; ניסיון הפיכה בירדן, בתמיכה מודיעינית מצרית; העסקת מומחים גרמניים, חלקם נאצים לשעבר, במצרים (בעיקר לשם ייצור נשק ארוך-טווח ומטוסי-קרב מקומיים); והמעורבות הצבאית בתימן, במהלכה השתמשו המצרים בגז חרדל כנגד התימנים – מיצבו את נאצר כמנהיג המסוכן ביותר באזור. הפחד הקמאי, שמנהיג ערבי יאחד את מיליוני הערבים כנגד המיעוט היהודי, עלה וצף מחדש. פחד זה חבר לחשש הכבד של ישראל הצעירה בדבר היתכנות שואה שנייה. העסקת המומחים הגרמניים והשימוש המצרי בגז, הביאו לתפישת נאצר כדמון המוחלט, ממשיכו הערבי של אדולף היטלר. מדינת ישראל גמרה אומר לפגוע במצרים ככל שתוכל.

בקיץ 1963 יצר מקלין קשר עם נספח צה"ל בלונדון, אלוף-משנה דן חירם, וגישש אצלו בדבר עזרה ישראלית לאימאם. חירם העביר את הבקשה החריגה בצינורות המקובלים, וימים אחדים לאחר מכן הגיע מקלין לתל-אביב לפגישה עם משה דיין, שלמרות שהיה שר-החקלאות, נחשב לבר-סמכא ובעל מהלכים בתחום הביטחוני, ומאיר עמית, ראש המוסד. ישראל נתנה הסכמה עקרונית, ובמהלך סתיו 1963 התגברו המגעים בין הצדדים והחלה להתגבש התכנית האופרטיבית. המבצע, שכונה בצה"ל 'מבצע רוטב' (ומאוחר יותר 'מבצע דרבן') החל קורם עור וגידים.

ב-31 במרץ 1964, באישון לילה, הגיח מטוס תובלה ישראלי בשמי תימן. צוות האוויר בראשות הטייס סגן-אלוף אריה עוז, ניווט את המטוס לעבר צפון המדינה, בינות למחנות צבא מצריים. לאחר מספר רגעים זיהה עוז תחתיו מקבץ מדורות קטנות, והדליק את האור הירוק בבטן המטוס. ההצנחה החלה. תריסר מכולות עץ עמוסות לעייפה בכלי-נשק, תחמושת וציוד רפואי, ריחפו לאטן אל הקרקע. הצלחת ההצנחה חיזקה את ביטחון שני הצדדים. כתוצאה מכך, במהלך השנתיים הבאות קיימה ישראל עוד 13 טיסות לתימן שנועדו לצייד את המלוכנים. ברם, עקב רגישות העניין, הייתה חובה לשמור על סודיות מרבית: מלבד קומץ בצמרת ההנהגה המלוכנית, לא ידעו שאר האנשים מיהי המדינה המתספקת אותם; אף לסעודים לא נמסרה זהותה של בעלת בריתם, עקב החשש שהם ימשכו ידיהם מהאימאם.

בינואר 1965 פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית. המלוכנים נפגעו קשות ועמדו בפני שבירה. בעקבות זאת, הציעו הבריטים תכנית נועזת: חיל-האוויר הישראלי יפציץ את בסיסי המצרים בצנעא וחודידה, והמלוכנים ידווחו כי היו אלה מטוסים שהוטסו בידי שכירי-חרב אירופיים. עזר ויצמן ואנשי צוות האוויר תמכו ברעיון, אך הרמטכ"ל יצחק רבין וראש-הממשלה לוי אשכול אסרו זאת.

הרמטכ"ל המצרי, פילדמרשל עבד אלחכים עאמר, בתדרוך בצנעא

באוגוסט 1965 נחתם הסכם הפסקת-אש בין מצרים לסעודיה, בהשתתפות נציגים תימנים משני הצדדים. בעקבות זאת, חדלו הסעודים לממן את צבא האימאם, לרבות שכירי-החרב. האחרונים ניסו להתנגד לרוע הגזירה, אך לבסוף הכירו במצב אי-הלוחמה, ובמאי 1966 פנו לישראל על-מנת שתשהה את הרכבת האווירית. למרות ניסיונות לחידוש המעורבות (שכללו רעיונות כשליחת שכירי-חרב אמריקניים לתימן בתמיכה ישראלית, ואימון צבאו של האימאם בחבלה על אדמת איראן), ואף גישוש של מלך סעודיה, פייצל, בדבר הצנחות-ציוד נוספות בפברואר 1967 – הטיסות לא חודשו מעולם.

רק הצלחתה המסחררת של ישראל במלחמת ששת-הימים – שנבעה לא מעט מהיחלשות מצרים בעקבות משבר-תימן – הביאה, באירוניה מזרח-תיכונית אופיינית, להתקרבות סעודית-מצרית ולנסיגת חיל-המשלוח המצרי מתימן. ב-1970 הסתיימה המלחמה באופן סופי, בניצחון המהפכנים.

מלחמת-תימן 2015, כאחותה בשנות השישים, משקפת את מאזני-הכוח הסבוכים במזרח-התיכון. כנגד התיאור הדיכוטומי התקשורתי, לפיו המלחמה בתימן היא מלחמה שיעית-סונית, בה איראן וסעודיה תומכות בבני-מינן, גם הפעם התמונה האזורית מורכבת בהרבה. המרחק בין השיעה התרי-עשרית, הפלג השליט באיראן, לבין הענף הזיידי התימני, קטן רק במעט מהתהום הפעורה בין השיעה לסונה. השבטים התימנים – אז כהיום – נאמנים בעיקר למטרותיהם. יתרה מכך, חלק ניכר מצבא תימן, הנאמן לנשיא לשעבר צאלח, תומך, כאמור, במורדים החות'ים. הפליאה גוברת כאשר מתגלה שצאלח, הנמנה אף הוא על הזיידיה, הצטרף עם ההפיכה ב-1962 לצבא הקושרים והיה במהלך השנים לאחד המפקדים המובילים בו.

מלחמות-תימן השונות מדגימות את נזילות הבריתות הפוליטיות ומאזני-הכוח במזרח-התיכון: ידידים זה מכבר הופכים בן-לילה לאויבים, ואינטרסים קרים מתערבבים עם נאמנויות שבטיות ונקמות-דם עתיקות-יומין.

* יוגב אלבז הוא סטודנט לתואר שני בתכנית אישית בלימודי ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים. כותרת עבודת התזה שלו היא מעורבות ישראל בסכסוכים מזרח-תיכוניים כחלק ממדיניותה במרחב, 1975-1948

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר,אוניברסיטת תל אביב

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ