טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבנאליות של הגטו

על נדידת הגטו, כמושג וכמוסד, מערי אירופה לערים מעורבות בישראל

תגובות

דניאל מונטרסקו 

לאחר כיבוש יפו ב-1948 כתב חבר מועצת עיריית תל-אביב משה ארם לשר המיעוטים, בכור-שלום שטרית, מכתב מרחיק ראות:

״שכונת עג׳מי תהא, מכאן מאילך, מוקפת שיכון יהודי מכל צד. יש להניח שלכל הדעות שוב אין חששות לקיום הבטחון בעיר ובסביבה. אך משום מה לא הסתפקו בכך ועומדים להקיף את שכונת עג׳מי בגדר תיל שיפריד בקפדנות בין השכונה הערבית לשיכון היהודי. סידור זה ישווה מיד לעג׳מי צורה של גטו סגור ומסוגר. קשה להשלים עם הרעיון הזה, המעורר בנו אסוציאציות של זוועה די והותר. לשם מה נחוץ להוסיף חומרות על חומרות ולהעמיק בלב תושבי יפו הערבים הרגשת מרירות, טינה ושנאה מתמדת? גדר תיל אינו מפעל חד-פעמי, הוא תמיד יעמוד לנגד עיניהם וישמש מקור לא-אכזב של רעל מפעפע. אך גם לתושבים היהודים לא יוסיף גדר-תיל זה ״בריאות״ מבחינה חברתית. הוא יגביר הרגשות של עליונות עכורה וינציח פירודים, שאין כלל מרצוננו להצמיח אותם… גטו בגדר-תיל, גטו, מנותק מגישה לים. הכזה יהיה הקו המדיני שלנו?״

הישאם שבאיטה

כמעט שני עשורים לאחר מכן, ב-1965, פורסמה כתבה המתארת את הגטו ברמלה כעובדה מוגמרת:

״בשבילו השכונה היא רמלה. בשביל בני רמלה היהודיים היא – ״גטו". זה הכינוי השגור. לא במובנו השלילי, חלילה, סתם ביטוי שהביאו מארצות מוצאם ונתאזרח ביניהם. ה״גטו הערבי״, על משקל, ״שכונת התימנים״ וכיוצא בזה. אולם לאחר שהייה של שעתיים במחציתו של עלי בן חסן בן הרובע, נוכחנו, כי אמנם כ״גטו״ היא, השכונה הערבית. לא כל כך בשביל היהודים שמחוצה לה כמו בשביל הערבים שבתוכה״ (מעריב, 27.8 1965).

דברי משה ארם מבטאים את יחסו האמביוולנטי של הממסד הישראלי ביחס למציאות המעורבת במספר (מצומצם מאוד) של ערים בישראל שעונות לכינוי "ערים מעורבות". ערים אלה נתפסו לאורך השנים כתופעת לוואי בלתי-רצויה של תוצאות מלחמת 1948 ובבחינת אתגר לאידאולוגיה הציונית ששאפה להקים מרחב יהודי/עברי חף מזרים, במיוחד ערבים. ואכן, גם כיום מרחבים עם אוכלוסייה מעורבת הם בבחינת תופעה שולית וחריגה, שכן מעל לתשעים אחוזים מהאזרחים הערבים בישראל מתגוררים ביישובים ערבים ללא אוכלוסייה יהודית ורוב גדול אף יותר מהאזרחים היהודים מתגוררים בישובים ללא ערבים. 

אלא שהמונח "ערים מעורבות" עלול להטעות. כבר מתחילת דרכה של המדינה, פעל הממסד הישראלי להפריד בין האוכלוסייה היהודית והערבית, ולקבץ את האוכלוסייה הערבית העירונית במרחבים סגורים ומצומצמים. אף שדבריו של משה ארם מבטאים הסתייגות מסוימת מסגירה פיסית של המרחב המיועד לערבים (בדמות גדרות תיל היוצרות "גטו סגור ומסוגר") אין בהם כדי לפקפק בעצם עיקרון ההפרדה בין האוכלוסיות. ראוי להדגיש כי ההפרדה לא נועדה רק ליצור חיץ בין האוכלוסיות (זהו אף תפקידה המשני), אלא בעיקר למנוע מהערבים לצאת מהשטח שהוקצה להם ובכך לאתגר את ייהוד המרחב.

במעין נבואה שהגשימה את עצמה, דווקא המושג "גטו" הוא שהשתרש לתיאור המרחב בו קובצה האוכלוסייה הערבית. כך, מונח טעון עד מאוד בהיסטוריה היהודית הפך לביטוי שגור לא רק בפי סוכני הממסד הישראלי אלא גם בפי האוכלוסייה הערבית בישראל. במשך שנים ארוכות, ציינו תושבי שכונת עג'מי הערביים באופן בנאלי למדי את שכונתם כגטו וכך גם עד היום מכונה השכונה העיקרית בה מתגוררים ערבים ברמלה, לא רק על ידי התושבים עצמם אלא גם על ידי פקידי הרשויות.

קשה להתחקות אחר מסלול השתחלותו של המושג "גטו" מתיאור הקשור במיעוט היהודי הנרדף באירופה אל תוך השיח הישראלי ולהפיכתו למונח בנאלי בשפת היומיום. בכל מקרה, בנליזציה זו גרמה בתורה להתפשטות המונח גטו אף מחוץ לתחומי האוכלוסייה הערבית ולהפיכתו למילה נרדפת לתיאור מציאות של הדרה, עוני, הזנחה ונחשלות. כך בלוד, תחת הכותרת ״חיי גטו וניוון״ תוארה העיר בשנות החמישים כמרחב אפל המסמן את ״פרולטריון הסחבות״ המזרחי:

"כאשר הנך מהלך בסביבות גטו "סקנא" ורואה את החיים המנוונים של שוכני בתיה ומרתפיה החשוכים, ללא תנאים סניטריים מינימליים — בחדר קטן ונמוך מתגוררים 4-5 נפשות — יש לך הרגשה ששום דבר לא השתנה בחיי האנשים הללו שהועברו מהגטאות החשוכות במרוקו המפורסמות לשימצה. אותם תנאים סוציאליים, בהם מתבשל הלומפנפרולטריון המהווה את החידק האסוציאלי, ממנו ניזונים כוחות השחור והפאשיזם גם בארצנו". (על המשמר, 17 לאוקטובר, 1954).

כתבות עם כותרות כגון "בראשית היה הגטו" ממשיכות להזין את השיח הציבורי על יחסי יהודים ערבים ומזרחים ואשכנזים בערים אלה עד היום. עם זאת, בעוד שבכל הנוגע למזרחים המדיניות הרשמית המוצהרת הייתה לשאוף לחלצם מן הגטו במסגרת תכנית שילוב ואינטגרציה, הרי שלגבי ערבים לא היה כל רצון כזה, אף לא ברמה ההצהרתית.

הערבים בערים המעורבות נותרו אם כן ספונים בגטאות. אולם, דווקא במציאות המורכבת של מיעוט ערבי במרחב עם רוב יהודי, התגלו צדדיו הפחות שליליים של הגטו. יש לומר שהגטו תמיד היה יישות פרדוקסלית: בית, כלא ומקלט מגן בעת ובעונה אחת. במאה ה-15 נוסד המלאח - הרובע היהודי המתוחם במרוקו, ולאחריו במאה ה-16 הגטו באיטליה (שם נטבע המושג על שם בית היציקה שבאזור). למרות ההבדלים העמוקים בין העיר המזרח תיכונית לעיר האירופית, בשתיהן פרחו היהודים כקהילה מודרת ומוגנת חליפות. לאורך מאות שנים הגטו הגדיר סוג של מוֹדוּס וִיוֶנְדִי בין יהודים לנוצרים בשולי החברה שהופרע על ידי רדיפות, פוגרומים וגירושים. בעשור האחרון, הגטו היהודי אף זכה לעדנה והפך לסחורה נדל״נית, אתר מורשת עולמית, וליעד תיירותי נחשק.  מקרקוב ופראג ועד בודפשט — הגטו הפך לחלק מתהליך נרחב של חיפוש עצמי וצוהר לגילוי העירוניות ההיסטורית לאחר 70 שנה של העדר השקעה, הרס והדחקה. כחלק מפוליטיקת זהויות חדשה, יהודים ולא יהודים עולים לרגל בהמוניהם כדי לחוות אותנטיות מדומיינת גם במקומות בהם לא נשתייר כמעט דבר מלבד המעטפת הבנויה; שרידי תרבות יהודית ללא יהודים.

בישראל קיבלה הדיאלקטיקה הזו מובן אחר: מחד, הגטו שרת רצונו של השלטון הישראלי להפריד בין האוכלוסיות מסיבות ביטחוניות ואידיאולוגיות; מאידך, עצם קיומה של קהילה ערבית מובחנת וחזקה היווה איום, ומכאן התגבשה המדיניות לייהד את המרחב על מנת להחליש את הקהילתיות הערבית. במרחב שהוגדר בשיח התכנוני מיד לאחר המלחמה ב-1948 כ״משכנות עוני״ ו״החצר האחורית״, נותר הגטו כסמן של אחרות תרבותית, אתנית ומעמדית. גם ביפו ממלאת עג׳מי את התפקיד ההיסטורי של הגטו כמרחב מוגן עבור תושביו הערבים, אולם בעוד האמנסיפציה אפשרה לאנשי הגטו באירופה לצאת ממנו ולהפוך לחלק אינטרגלי מן העירוניות המודרנית, ביפו תהליכי ג׳נטריפיקציה מאפשרים כניסה של תושבים יהודים, מבלי לאפשר לערבים להפוך לחלק מהמרקם העירוני הכללי. כך הפכו השכונות הערביות לתוצר כלאיים המשלב בין מודל הגטו הקלאסי לבין הקהילה האתנית. רבות נכתב על השטחים הכבושים, על מחנות הפליטים ועל שכונות המצוקה או ערי הפיתוח כסוג של גטו, אולם בעוד אלה הם מטפורה פוליטית או מושג סוציולוגי, בערים מעורבות הגטו הוא סמן מרחבי ומושג שגור שהפך ילידי עבור תושבי המקום.

הישאם שבאיטה

חשוב לזכור שהגטו שרד כמושג גם לאחר שגוועו התנאים המלחמתיים שיצרו אותו כעובדה מרחבית. כאמור, ביפו הגטו היה האזור המגודר (הסילכ בערבית) בו רוכזו ערביי העיר במהלך מלחמת 1948 ולאחריה. עוד לפני שבוטל המשטר הצבאי בקיץ 1949, נפרץ הגטו גם מבפנים (על ידי תושבים פלסטיניים שביקשו לצאת ולהתפרנס) וגם מבחוץ (על ידי עולים חדשים שחיפשו מקומות מגורים). גם ברמלה ובלוד הגבולות המרחביים לא חפפו בהכרח את גבולות המושג. לאורך השנים מנגנוני הדרה תכנוניים המשיכו לקבע את עיקרון ההפרדה הקהילתית, אבל המונח עצמו שרד ואף אומץ על ידי תושבי המקום הערבים. למרות זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ההיסטוריה של יפו, רמלה ולוד מלמדת כי דווקא בידוד האוכלוסייה במרחבים אתניים הוא אשר גיבש את היווצרות הקהילה הפוליטית הלאומית הפלסטינית החל משנות השבעים בידי הדור הראשון שנולד לאחר 1948.

מעודד, אם כן, להיווכח בכישלונו היחסי של תפקיד הגטו כסמן מרחבי של הפרדה אתנית והדרת האוכלוסייה הערבית בערים מעורבות. ברוח זו, דווקא הערים המעורבות המתהוות לאחרונה כתוצאה מהגירה של ערבים ממעמד הביניים לערים יהודיות (כגון נצרת עילית וכרמיאל) מבטאות את קריסתה של מדיניות ההדרה וההפרדה האתנית. מגמת היציאה מן הגטו נמשכת בניסיונם של צעירים פלסטינים לדמיין עצמם כחלק ממרחב קוסמופוליטי ערבי הקושר בין יפו, ביירות וקהיר. כמו רבים ממושגי היסוד של השיח הפוליטי בין הירדן לים (שואה/נכבה, גולה/שתאת, התנחלות/צומוד ולאחרונה גם נקמה/אנתקאם) הגטו כורך את הפלסטינים והיהודים בכריכה אחת. ועל כך כתב מחמוד דרוויש: "אני או הוא — כך מתחילה המלחמה. אבל היא נגמרת בפגישה מביכה: אני והוא״.


*פרופ' דניאל מונטרסקו מלמד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות