שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ללמוד היסטוריה מרומן היסטורי: על "אורוואר עכו" של עלא חליחל

"אורוואר עכו" של עלא חליחל, שופך אור על המצור הצרפתי על עיר הנמל וגם על מה שהיסטוריונים יכולים ללמוד מספרות יפה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסדנה להיסטוריה חברתית

ליאת קוזמא

ה"פועל שקורא היסטוריה" בשירו של ברטולד ברכט, תוהה האם אלכסנדר הצעיר שכבש את הודו עשה זאת לבדו, האם כשקיסר היכה את הגאלים – לא היה איתו אפילו טבח; והאם כשפיליפ מספרד בכה כשצי אוניותיו אבד – איש זולתו לא הזיל דמעה. לנו כהיסטוריונים אין בדרך כלל דרך לשחזר את דמעותיה של האם שבנה אבד בים ואת קובלנותיו של טבחו של קיסר. הרי הטבח, האם, המלח והחייל לא הותירו אחריהם דבר בכתובים וללא מקורות, אנחנו לא מעיזים לשחזר את כאבם ושמחתם. גם ריח הדם וזיעת הלוחמים, טעמו של הבשר המרקיב והיין החמוץ הם לא חלק מהסיפור ההיסטורי. חירות זו ניתנת לסופר. "אורוואר עכו" של עלא חליחל, שיצא לאור בעמאן כבר לפני שנתיים ועתיד לצאת לאור בקרוב בעברית, נכנס למחוזות הללו ברומן שמתמקד בימי מצור נפוליאון על עכו, בחורף-אביב 1799. הספר כבר הספיק לעורר סערה כאשר עלי מואסי, מורה לספרות מבקה אל-ע'רביה, העז ללמד אותו. אותו מורה הושעה לאחרונה אחרי שהציג לתלמידיו את הסרט הפלסטיני עומאר, רק לפני חודשיים. קריאה של "אורוואר עכו" היא הזדמנות לחזור לסיפור המרתק של המצור הצרפתי על העיר ולהרהר באופנים השונים שהיסטוריונים וסופרים טווים סיפור.

כריכת הספר
כריכת ספרו של עלא חליחל

העובדות ההיסטוריות ידועות. אחרי שכבש את מצרים פנה צבא נפוליאון צפונה, השתלט על יפו וחיפה ובמרץ 1799 הגיע לחומות עכו, בה שלט המושל העות'מאני אחמד פאשא אל-ג'זאר, שזכה לכינויו זה, שמשמעו "קצב" כאשר טבח בבדווים שרצחו את מפקדו ופטרונו. בעכו ניצבו לימינו של אל-ג'זאר יועצו היהודי חיים פרחי, וחברו-יריבו ללימודים של נפוליאון, אנטואן דה פיליפו. האדמירל הבריטי סידני סמית' סייע לכוחותיו של אל-ג'זאר מן הים. כשהגיע הצבא הצרפתי לעכו כבר חיכה על שעריה ראשו הערוף של שליחו של נפוליאון, שנשלח קודם לכן על מנת להזמין את אל-ג'זאר להכנע. המצור נמשך חמישים וארבעה ימים, יותר ממה שתכנן נפוליאון שאצה לו הדרך לשוב למצרים. דה פיליפו, שהכיר את שיטות הלוחמה הצרפתיות, יצר בכוונה נקודת תורפה בחומה שהזמינה פלישה צרפתית – אך בנה מאחוריה חומה אחרת, מאחוריה הסתתרו חייליו של אל-ג'זאר שהיכו בכל מי שנכנס. לאחר כמה נסיונות כושלים נוספים, בהם הביסו חייליו של אל-ג'זאר את התוקפים,  נסוג הצבא הצרפתי, תוך שהוא מפגיז את העיר הנצורה וזורע בה חורבן. כך, לפני שניגף אל מול החורף הרוסי, והרבה לפני ווטרלו, הובס נפוליאון בעכו. הוא עצמו שב לצרפת ושנתיים אחר כך אולץ צבאו להסתלק מן האזור וממצרים באופן סופי.

במרכז הסיפור של חליחל ניצבת דמותו מוכת היגון, האלימה, המטורפת כמעט, של אל-ג'זאר הזקן. אל-ג'זאר מתואר במקורות הצרפתיים מן התקופה כרוצח וכסדיסט שמטיל מומים באויביו ובידידיו כאחת (בהם חיים פרחי שתום העין). במקורות הערבים לעומת זאת, הוא מתואר כמנהיג אכזר אך נחוש והגון, ואף נדיב כלפי נתיניו. ההיסטוריון תומס פיליפ שכתב את אחד המחקרים החשובים על עכו באותה תקופה ונדרש לשאלת דמותו של אל-ג'זאר, סבור שאל-ג'זאר היה אכן תקיף ואכזר, אולם כנראה שלא היה אלים באופן מיוחד ביחס לתקופתו. פיליפ מדגיש שהכותבים הצרפתים השחירו את דמותו של אל-ג'זאר עוד יותר בשל מדיניותו, שפגעה בסוחרים הצרפתים, ובמיוחד לאחר שגבר על נפוליאון. אותו נפוליאון, מוסיף פיליפ, רצח אלפי שבויים עות'מאניים לאחר כיבוש יפו, למרות שנכנעו ללא קרב. ביום אחד, כותב פיליפ, הרג נפוליאון יותר אנשים משהרג אל-ג'זאר בכל חייו.

כהיסטוריונים, אנחנו שוקלים את אמינותם של המקורות השונים שבידינו ובוחרים למי להאמין; חליחל משוחרר מן הכבלים של הערות השוליים ואל-ג'זאר שלו הוא קצת המטורף רדוף ההזיות של המקורות הצרפתים וקצת המנהיג האכזר בעל הילת הגבורה, המוצג במקורות המצרים בני התקופה. הוא מלווה את הזיותיו, את אלימותו השרירותית וגם מותיר לו רגעים מכמירי לב של געגוע וחמלה. אצל חליחל, הזכירה לי דמותו של אל-ג'זאר  בעיקר את צ'ארלס פוסטר קיין, גיבור סרטו של אורסון ויילס – אדם אכזר שחייו הארוכים, על עליותיהם ונפילותיהם, הותירו אותו בעיקר בודד ומשווע לדבר אחד, נסתר. כמו רוזבאד, מזחלת ילדותו של צ'רלס קיין באותו סרט, גם את אחת התעלומות שבבסיס הרומן של חליחל מניע דבר מה נעלם, חבוי.

ג'זאר
פושע מובא בפני ג'זאר. יועצו חיים פרחי ניצב שלישי משמאל.

אבל אל-ג'זאר הוא לא הגיבור היחיד, וכאן החירות הספרותית חורגת בהרבה ממה שההיסטוריונית יכולה להרשות לעצמה לכתוב – ולפיכך בשלב זה מתמלאת קנאה. גיבורי הספר הם, למשל, הזונה הצרפתיה שמגיעה בספינה לעכו ערב המצור, השומר שנסוג לאחור אל מותו מפחד אדונו ונופל כשעל שפתיו שמה של בתו הפעוטה, הנער שרואה את אביו נדקר לנגד עיניו, המתרגם שמתווך בין אל-ג'זאר לבין דה פיליפו וסמית'. או במילים אחרות, הטבח של קיסר וחייליו של אלכסנדר מוקדון - הנוכחים הנפקדים בשיר של ברכט, ומושאיהם המושתקים של ההיסטוריונים החברתיים. כל אלה שבויים בתוך מציאות אלימה שלא הם יצרו ושאין להם יכולת לשלוט בה – הם נאבקים, הם מתנגדים, הם נכנעים, הם דוקרים והם נחנקים – וחליחל מלווה אותם, כמו את אל-ג'זאר עצמו – נכנס אל מחשבותיהם ואל פחדיהם, בעיר שניצבת בפני המצור הארוך בתולדותיה.

העיר היא עוד גיבורה של הרומן, וכמו העיר האלג'יראית אוראן ב"הדבר" של אלבר קאמי, היא נאכלת מבפנים. תחושת המחנק וחוסר היכולת לברוח מלווה את הרומן מראשיתו – והדבר, שאכן קטל ביושבי עכו כמו גם בצרים עליה, מלווה גם את הרומן, במחשכים, הרחק מעיניו של אל-ג'זאר, במרתפים – היכן שהנזירים מטפלים בחולים, מתחבאים מאימת זעמו של מושל העיר שגירש כבר את שאר אחיהם לדת. העיר מופגזת, העיר רעבה, העיר חולה והעיר חוגגת – ועכו מקבלת כאן טיפול אוהב וחומל, אולי יותר מכל דמות אחרת ברומן. הקורא מלווה את העיר המסתגרת בימיו הראשונים של המצור ואז נושם את הקצב שלה כשהיא מייצרת מעין שגרה. היום האחרון למצור, בו נהרסים בניניה בהפגזות, מספקים לרומן את הרגע היפה ביותר שלו – רגע נדיר של חמלה ואנושיות.

נפוליאון אל מול חומות עכו
נפוליאון אל מול חומות עכו

זהו כמובן רומן היסטורי, והוא אכן מסתיים במאי 1799, אך לנוכח האלימות ששוטפת את אזורנו לא יכולתי שלא לתהות עד כמה הוא גם רומן עכשווי. למשל בפרקי הרומן המסופרים מנקודת מבטו של תליינו של אל-ג'זאר והפרק המסופר מנקודת מבטו של קצין צרפתי רוצח, אשר תמה עד כמה אלימותו מתקבלת בשתיקה על ידי פקודיו. או סצינה בה נעמדים חמישים מקציניו של אל-ג'זאר, מוחאים לו כפיים וקוראים בשבחו, כשאחד ועוד אחד מהם מוקעים כבוגדים ומובלים אל התליין – עד שנותרים שלושים וחמישה. אלה מוסיפים למחוא  כפיים וצופים בהקלה בחמישה עשר מעמיתיהם שלא שפר עליהם גורלם.

כאן אני תוהה עוד על יחסי הגומלין בין עבודתו של הסופר לזו של ההיסטוריון המבקש להבין ולהסביר את מניעיה של דמות היסטורית. החירות הספרותית היא שמעבירה לקורא את תחושת המצור ואת האכזריות שמגיעה מלמעלה ונוגעת בכל - בקשר בין גברים ונשים, בין מפקד ופקודיו, בין עמיתים שהופכים באחת לאויבים. ויש בה, באותה חירות ספרותית, כח הסברי שאין בידינו, ההיסטוריונים. האם הדיאלוגים שניהל אל-ג'זאר מתוך הזיה עם נפוליאון בונפרט (שקטע מתוכם כבר פורסם בתרגום תאמר מסאלחה) הם שמסבירים את דמותו החידתית? האם זו קנאתו באהבת נפוליאון לז'וזפין, או קנאתו בחייל שזוכר את בתו ברגעיו האחרונים? הדמויות שהסופר יכול לתת להן נפח ועומק, לעולם תוותרנה חידתיות עבורנו, ההיסטוריונים - שכן מה שלא תועד בכתב, לא יגיע אלינו; ובניגוד לחליחל, לא נכריע בין גרסאות סותרות ללא עדות מכרעת, לכל היותר ננחש, נשער, נציע. הרומן, מצידו, מעלה  שאלות שעשויות להיות רלוונטיות גם להיסטוריון ומאפשרות לו לדמיין סיטואציות ומצבים שיכולים לפתוח שאלות למחקר. אנחנו ההיסטוריונים  יכולים להוסיף את הרומן ההיסטורי לארגז הכלים שלנו, שמאפשרים לנו להעלות השערות ולנסות להשלים את המקורות ההיסטורים שלנו, החסרים לא אחת את הפרטים המהותיים של חיי הרגש ושל היומיום. בכך עוזר לנו הרומן ההיסטורי להתקרב אל מושאי המחקר שלנו, על ידי קרובם אלינו.

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.


הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ