איך הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

איך הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן?

כיצד הפך הגולן לחלק מישראל הריבונית? פרספקטיבה היסטורית שופכת אור צפוני על המדיניות ב"שטחים הכבושים". מאמר שני בסדרה על מלחמת 1967

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גולן

מוריאל רם

הדיון הציבורי והאקדמי על תוצאות מלחמת 1967 עוסק לרוב בעתידה של מזרח ירושלים, סיפוחה האפשרי של הגדה המערבית וגורלה של רצועת עזה. כמו כן נסוב הוויכוח סביב השאלה אם כיבושם של שטחים אלו מהווה נקודת "שבר" או קו המשך טבעי בהיסטוריה הישראלית ומה מידת יכולתו של המונח "כיבוש" לתאר את מכלול האופנים בהם שליטתה של ישראל באה לידי ביטוי במרחב בין הירדן לים.

רמת הגולן לעומת זאת, מוחרגת תדירות מכל עיסוק ב"שטחים". אלא שהתבוננות בצורות בהן פעלה ישראל להפוך את הגולן לחלק מהמדינה עשויה לספק לנו תובנות חדשות אודות עיצוב המרחבים עליהם השתלטה ב-1967 ואיך תהליך זה נשען על ההיסטוריה שקדמה למלחמה.

במובן מסוים, רמת הגולן עוצבה כחלק מישראל דרך תהליך שניתן לכנותו "המעטה", והתבסס על שלוש פעולות עיקריות. הראשונה הייתה צמצום מספר תושבי האזור. ערב מלחמת 1967 מנתה האוכלוסייה הסורית בגולן בין 90 אלף ל-130 אלף איש ואשה שהתגוררו בלמעלה מ-270 יישובים (בהם חוות, כפרים ועיירות). מרבית התושבים היו מוסלמים סונים והשאר השתייכו לקבוצות אתניות כגון צ'רקסים, בדואים ודרוזים. כמו ב-1948 ישראל בחרה למנוע את שיבתם של התושבים שנמלטו, ואשר חלקם פונה בכוח מיד לאחר מכן, באמצעות שורה של צווים צבאים שאסרו כניסה לכפרים הנטושים והורו על גירושם של אלו שינסו להיכנס לאזור התחום. במפקד האוכלוסין שנערך ברמה בעשירי לאוגוסט 1967 נספרו 6,404 אזרחים סורים בכלל רמת הגולן.

הפעולה השנייה, שהשלימה את "המעטת" האוכלוסייה, הייתה הריסה נרחבת של המרחב הבנוי בגולן, ונעשתה על ידי הצבא, בפיקוח גורמים אזרחים שהונחו על ידי רשויות המדינה למחוק למעשה את מרבית היישובים. תהליך ההרס של הכפרים בגולן היה המשך של מבצע דומה שנערך בתוך ישראל, שהחל ב-1965 (ולמעשה המשיך פעולות דומות שנעשו בשנות ה-50) וכלל הריסה מבוקרת של כפרים פלסטינים נטושים ממלחמת 1948.

ההוראה שניתנה לצוותים שסקרו את שטח הרמה היה להרוס עד היסוד כל מבנה מלבד אלו בעלי ערך "נופי, ארכאולוגי או ארכיטקטוני". הנחיות אלו חפפו להוראות על פיהן פעלו צוותי ההריסה של הכפרים הפלסטינים בתוך ישראל. במלים אחרות, המחיקה המרחבית בגולן יושמה על פי אותו הגיון שהנחה את עיצוב המרחב של ישראל לאחר 1948. דוגמה נוספת לרציפות במדיניות מרחבית זו באה לידי ביטוי כאשר 20 משפחות סוריות ממוצא נוצרי-מרוני ביקשו לחזור למקום מגוריהן בכפר עין קנייה. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים המליץ לדחות את בקשתן בטענה שהדבר עלול ליצור תקדים מסוכן שישליך על תביעתם של תושבי הכפר בירייה בגליל העליון לשוב לבתיהם.  בכך יצר היועץ חיבור כרונולוגי ופיזי בין מה שהתרחש בישראל לאחר 1948 לרמת הגולן.

מרבית תושבי היישובים האחרים שנותרו בגולן, מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתה, ועין קנייה השתייכו לעדה הדרוזית (הכפר ע'ג'ר נכבש גם כן במלחמה זו, אך הפך במהלך שנות השבעים לחלק מסכסוך הגבולות עם לבנון). ישראל התירה לסורים הדרוזים אשר נמלטו מהאזור לשוב לבתיהם במסגרת איחוד משפחות. כמו כן יחידות צבאיות, אשר נשלחו לאתר מסתננים בכפרי הגולן הנטושים במטרה לגרשם מעבר לגבול, אפשרו לדרוזים בהם נתקלו להישאר.

מג'דל

בסך הכל הותירה ישראל לכ-500 תושבים לשוב לבתיהם, רובם ככולם היו דרוזים. עובדה זו קשורה לפעולה השלישית בתהליך "ההמעטה" אשר ביקשה לטשטש את זיקתו של הגולן לסוריה על ידי הכללת התושבים שנותרו באזור לתוך המיעוט הדרוזי בישראל. מסיבות אלו בחרה המדינה לשלוט באוכלוסייה שנותרה על פי עקרונות הממשל הצבאי שפעל בתוך ישראל עד 1966 והשקיעה מאמץ ניכר ביצירת זיקה בין מוסדותיה לבין תושבי הכפרים שנותרו בגולן.

בספטמבר 1967 ערכה יחידת המיעוטים של צה"ל, שהיתה אחת המסגרות העיקריות לעיצוב הקשר בין המדינה לקהילה הדרוזית (עוד על ההיסטוריה של היחידה, בראיון עם ראמי זיידאן, כאן), מצעד שהסתיים בכיכר המרכזית במג'דל שמס, וזאת בזמן ששר הביטחון משה דיין הורה לצמצם את נוכחות הצבא ככל האפשר בערי הגדה על מנת להפוך את הכיבוש ל"בלתי נראה". בזמן שפלסטינים בגדה המשיכו ללמוד לפי תכנית הלימודים הירדנית, נערים מהגולן למדו עברית ממורים-חיילים דרוזים מישראל, על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך הישראלי אשר ביקשה לעצב את הזהות הדרוזית כנבדלת מהזהות הערבית.

תעודות הזהות שחילק הממשל ברמה היו בצבע כחול, ולא כתום כמו ביתר האזורים שנכבשו במלחמה, וסעיף הלאום בתעודות אלה הגדיר את התושבים כדרוזים. מרבית המורים במערכת החינוך בכפרי הרמה נדרשו לשאת תעודות זהות אלו על מנת להיות מועסקים בבתי הספר. כאשר פנו לבית המשפט במחאה על כך, קבעו השופטים כי ברמה מתקיים "כיבוש אזרחי" השונה ממצב השליטה של ישראל בגדה המערבית.

השימוש במושג "כיבוש אזרחי" חשף כיצד צורת השלטון בגולן התבססה על זיקה של ממש לתקופת הממשל הצבאי שהפעילה המדינה בתוך גבולותיה. דוח תקופתי של הצבא קבע ב-1967 כי "חלוקת תעודות הזהות לתושבים מחדירה להכרתם שהנם אזרחים ישראלים לכל דבר". לקראת סוף שנות השבעים האיצה ישראל את חלוקת תעודות הזהות ברמה. עם זאת, הבהירו השלטונות הישראלים ש"אין במתן תעודות הזיהוי לדרוזים בגולן משום סיפוח של אזור רמת-הגולן לתחום הריבוני של מדינת ישראל".

הסתייגות זו לימדה על האופן בו הרמה נתפסה עדיין כשטח מיקוח ועובדה זו השפיעה ללא ספק גם על החלטת התושבים להתנגד למאמצי ישראל. בדצמבר 1972 נחשפה התארגנות מחתרתית ראשונה שפעלה בקרב צעירים דרוזים ברמה ושעסקה בפעולות ריגול וחבלה. כפי שתיאר זאת בצורה פטרונית-צינית העיתונאי דורון רוזנבלום: "עד מהרה התברר כי אלה דרוזים מיוחדים במינם, לא כאלה שהכרנו ואהבנו בישראל". ניתן לומר אפוא שבזמן שהמדינה ביקשה להחיל צורת שליטה שתאמה לימי הממשל הצבאי, המציאות בגולן ותגובת התושבים המתגוררים בו מנעו את מימושה המוחלט.

באופן אמביוולנטי משהו, מאבקם של הדרוזים סורים כנגד ניסיונה של ישראל להגדיר את אמונתם הדתית כזהות לאומית, התבסס על שימוש במוסדות הדת שהפכו כעת לערוץ מרכזי להתנגדות לשלטון. הכלי העיקרי היה החרם הקהילתי שהוטל על כל מי שהסכים לקבל תעודת זהות ישראלית, ואשר היה אפקטיבי מספיק להביא לכך שעד אוקטובר 1981 נותרו רק 28 מחזיקי תעודות זהות מתוך ארבע מאות שניאותו לקבלן בתחילה.

החלת החוק הישראלי על הרמה בדצמבר 1981 הביא לגידול במספר הפונים לקבלת תעודות זהות אך אלו המשיכו לסבול מנידוי. אלו שהחליטו לוותר על האזרחות הישראלית זכו לטקס "חזרה לחיק הדת". לאחר מאבק ממושך בין ישראל לתושבים וויתרה המדינה על תביעתה שיתאזרחו רשמית והסתפקה בהגדרת מעמדם כ"לא מוגדר". כיום עומד מספרים של הדרוזים בגולן על כ22,000 איש, מתוכם כ1,700 בעלי אזרחות ישראלית.

קבלת פנים

ניתוח תהליך "המעטתה" של רמת הגולן מאפשר לנו להתבונן על מכלול הצורות בהן עבודת הגבול בין 1948 ל-1967 מעוצבת לכדי מערך מרובד של אמצעי שליטה תלויי זמן ומקום, ומחדדת כי הדרך להבנת מכלול זה לא עוברת אך ורק דרך הגדה המערבית. הדיון בגולן ממחיש כי צורות השליטה שישראל הפעילה ב"שטחים" לא רק קדמו למלחמת 1967, כפי שהדגימה יפעת וויס ביחס לכפר עיסאוויה, אלא גם חלחלו לתוך המנגנונים שהוקמו על מנת לשלוט במרחבים "הלא פלסטינים" שנכבשו במהלך מלחמה זו.

תהליך ההמעטה עשוי לרמז כי המדינאים הישראלים לא הניחו מראש שישנו הבדל מהותי בין השטחים שישראל כבשה ב1967 לבין שטחה הריבוני, כפי שטוען למשל ארנון דגני. במקום זאת ניתן לטעון שמדיניות זו נגזרה ממידת ההצלחה לעצב מרחבים אלו לפי האינטרסים הפוליטיים של המדינה. לבסוף ובהמשך לדבריו של גל לוי על הקשר בין הממשל הצבאי ועיצובה של הזהות המזרחית, מחדד הדיון על הגולן כיצד האוכלוסייה הנשלטת ביקשה להתמודד עם הניסיון לעצב עבורה מחדש זהות קהילתית, לאומית ודתית.

* מוריאל רם הוא עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בקולג' האוניברסיטאי לונדון. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי נורמליזציה של מרחבים במחלוקת והתמקדה ברמת הגולן וצפון קפריסין.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר,אוניברסיטת תל אביב

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ