האם מלחמת ששת הימים היתה הכרחית? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-33 ש"ח לחודש בלבד  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם מלחמת ששת הימים היתה הכרחית?

ישראל לא היתה תחת איום צבאי ערב מלחמת ששת הימים. היא הובלה למלחמה על ידי קואליציה של קיבוצניקים וגנרלים. מאמר רביעי בסדרה על מלחמת 1967

תגובות
אלון
שמעון רפפורט/ארכיון צה"ל

גיא לרון

הרבה אנשים בשמאל הישראלי חושבים שהקשרים החזקים בין צה"ל לציבור המתנחלים בגדה המערבית הם תופעה ייחודית שבאה לעולם רק לאחר 1967. מההנחה הזאת משתמע שהחברה הישראלית שלפני מלחמת ששת הימים היתה פחות מילטריסטית וניצית. אלא שההנחה הזאת איננה נכונה. גם אז היתה ברית בלתי רשמית בין הצבא לתנועת ההתיישבות שנהנתה מהשפעה ומחלוקת תקציבים שהיתה ללא כל פרופורציה לחלקם באוכלוסיה. הכוונה כאן היא לתנועת הקיבוצים, אשר הברית בינה לבין הצבא מילאה תפקיד מפתח בתהליך שהוביל את מדינת ישראל למלחמה.   

"אבל רגע אחד," ישאל הקורא, "האם ישראל לא היתה תחת איום קיומי ביוני 1967? האם צבאות ערב לא רכזו כוחות על הגבולות במטרה לפתוח במלחמת השמד כנגד ישראל?" זו ללא ספק הגרסא הרשמית. יש לה, אבל, בעיה אחת. הגרסא הזאת איננה נכונה. לצבאות של מצרים וסוריה היתה תורת לחימה הגנתית. ברית המועצות בנתה קווים ענקיים של ביצורים הן בסיני והן ברמת הגולן והמשימה העיקרית שאליה התאמנו הצבאות הללו היתה להגן עליהם.

לחיל האוויר המצרי לא היו כמעט מטוסים שיכלו להגיע לשדות התעופה בישראל ולפיכך לא יכלו לעשות לישראל מה שישראל עשתה לחילות האוויר הערביים; כלומר, חיל האוויר המצרי לא היה יכול לחסל את חיל האוויר הישראלי בעזרת מתקפה מקדימה. זאת ועוד, למצרים היתה רק טייסת אחת של מפציצים ארוכי טווח אבל היא מעולם לא התאמנה על פיצוח מערך ההגנה האווירי בישראל. מרבית חיילי הרגלים בסיני היו איכרים שגויסו במהירות והושלכו למדבר על ידי דיקטטורה מושחתת ללא מים, מזון, מפות, מדים או נשק. המודיעין הישראלי ידע זאת מכיוון שהקשיב לרשתות הקשר המצריות ושמע את החיילים המצרים מתחננים בפני מפקדיהם לאספקה של שתיה.

אמנם, המפקד העליון של צבא מצרים, עבד אל-חכים עאמר, הורה לתכנן תוכניות התקפה אוויריות וקרקעיות כנגד ישראל, אבל, על פי זיכרונותיהם של הקצינים הבכירים המצריים, הוראתו זו של עאמר, שהיה יותר פוליטיקאי מגנרל, העידה על כך שלא הכיר כלל את יכולותיו של הצבא עליו פיקד. כאשר נודע לנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, על כך שעאמר פקד להכין תוכניות מתקפה, נאצר הורה לבטל אותם מייד. וכך אכן היה.

יכולת הלחימה של הצבא הסורי נפגמה קשה בשל המתחים הקשים בין דרוזים, סונים ועלווים. העלווים, שהיו מיעוט באוכלוסיה הסורית, השתלטו על רוב העמדות הבכירות בשלטון והקבוצות האחרות נטרו להם טינה. התוצאה היתה שלקראת המלחמה היחידות הטובות והנאמנות ביותר לשלטון - אלו שאוישו על ידי עלווים - קיבלו הוראה לסגת מהחזית ולהערך בתוך דמשק על מנת לאבטח את מבני השלטון. כתוצאה, הטנקים החדישים ביותר בצבא הסורי כלל לא נמצאו בחזית ערב המלחמה.

הצבא הירדני לא היווה תוספת כוח משמעותית והיה קטן מכדי להילחם לבדו. כך יצא שהקואליציה הצבאית הערבית ערב המלחמה לא היוותה יריב של ממש. האיומים הפומביים של מנהיגי מדינות ערב היו ריקים מתוכן. שנה לאחר המלחמה, סיכם יצחק רבין את המצב ששרר בחזית הדרומית לפני פרוץ הקרבות: "שתי הדוויזיות [שגמאל עבד אל-נאצר, נשיאה של מצרים] שלח לסיני במאי 14 [1967] היו כוח קטן מדי מכדי לאפשר למצרים לפתוח במתקפה. [נאצר] ידע את זה ואנחנו ידענו את זה."

התקריות בגבול הצפון הדגישו שהקיבוצים מרוכזים קרוב לגבול ומשמשים כגדר ביטחון אנושית. "גבול", סרט בהפקת אולפני ההסרטה של קיבוץ דן המתאר את החיים בקיבוץ לפני מלחמת ששת הימים

הסיפור של מלחמת ששת הימים, כפי שמספרים אותו בישראל, מתמקד בחזית הדרומית והחלטתו של נאצר להכניס את צבאו לסיני ולסגור את מצרי טיראן. נוח להיסטוריונים ישראלים להתחיל את הסיפור דווקא שם משום שהדבר מדגיש את אשמתה של מצרים; הרי היא היתה זו שיזמה את המשבר. לאמיתו של דבר נאצר לא היה מכניס את צבאו לסיני לולא חשב שצה"ל עומד לפלוש לסוריה, עמה היתה לו ברית צבאית. הסיבה שנאצר האמין בכך היתה שורה של תקריות אש בגבול הצפוני בשנים 1963 עד 1967, רובן ביוזמה ישראלית.

אלה היו תוצאה ישירה של הברית הבלתי מוצהרת בין הצבא לקיבוצניקים באזור הגליל. מעמד הקיבוצים היה כבר אז בשקיעה והדבר היווה איום ישיר על דרישתם לקבל תקציבים מועדפים מהמדינה. בשנות ה-50 סירבו הקיבוצים לקלוט בתוכם את העולים ממדינות המזרח התיכון וכתוצאה מכך נכנסו לקיפאון דמוגרפי: מאז 1955, קיבוצי אחדות העבודה הצליחו לייסד רק קיבוץ אחד חדש. לעומת זאת, המצב החומרי שלהם השתפר בצורה ניכרת. בו בזמן, עיתונות התקופה הוקיעה את הדרך שבה ניצלו הקיבוצים את המזרחים שבעיירות הפיתוח שסביבם ככוח עבודה זול.

כדי לשמר את תדמיתם כעלית משרתת, הקיבוצים בגליל יזמו עימות מתמשך בגבול הצפון. זו היתה הדרך הטובה ביותר להבטיח שורה של זכויות יתר במיסוי וחלוקת קרקעות שהקיבוצים נהנו מהן (בדיוק כמו אזור עדיפות א' עבור ההתנחלויות היום). ליגאל אלון, שר בקבינט וחבר קיבוץ גינוסר שלחוף הכינרת, היתה תקווה נוספת: שהמתח על קו הגבול ישכנע את הממשלה להציב חיילי נח"ל שמוצאם מהאוכלוסיה העירונית של מישור החוף בקיבוצי הצפון. החלטה ממשלתית כזאת היתה מספקת להם כוח אדם שהקיבוצים בגליל שיוועו לו ופותחת את האפשרות של הצטרפות החיילים כחברי קיבוצים בהמשך.

האמצעי להצתת העימות היה הדרישה לעבד את החלקות באזורים המפורזים. האזורים הללו הקיפו שלוש חלקות גדולות על הגבול הישראלי-סורי שהיו שנויות במחלוקת. שני הצדדים טענו לבעלות עליהן. לחלקות שבאזורים המפורזים לא היה כל ערך חקלאי ואי אפשר היה לגדל בהן דבר. כל מקבלי ההחלטות בצד הישראלי - מאשכול ועד דיין - הכירו בעובדה זו. אולם הקיבוצים הפעילו לחץ על הממשלה ועל הצבא לאפשר להם לחרוש באזורים המפורזים.

כך למשל, בתחילת 1967 ולאחר תקופה של שקט בגבול בקיץ 1966, שהחלה ביוזמה סורית, הפצירו חברי קיבוצי האון ותל קציר בראש הממשלה, אשכול, להפעיל את הצבא כדי לאפשר להם לעבוד "בכל החלקות." "החברים שם (האון ותל קציר)," דיווח אשכול לקבינט, "יושבים על סיכות ואומרים שכך אי אפשר להמשיך." היה ידוע כי כל כניסה של טרקטור ישראלי תביא להתנגשות עם הסורים אבל יגאל אלון, נציגם של הקיבוצים בממשלה, שהשתתף בדיון, התעקש שזהו עקרון ציוני לחרוש עד גדר הגבול. התקריות בגבול הצפון שהתגלעו כתוצאה מפרובוקציות אלו, שירתו את האינטרסים של הקיבוצים. הן הדגישו שהקיבוצים מרוכזים קרוב לגבול ומשמשים כגדר ביטחון אנושית.

מעבר לכך, עמדה התאווה הפשוטה לקרקעות הגולן. כאשר עמדה השאלה ביום הרביעי למלחמת ששת הימים האם לכבוש את הרמה, היו אלה נציגי הקיבוצים שהפעילו לחץ על ראש הממשלה והשרים. באותו יום, בצעד חסר תקדים, משלחת של חברי קיבוצים מן הצפון הגיעה לישיבת הקבינט ב-8 ביוני כדי לשכנע את השרים להצביע בעד מתקפה בחזית הצפונית. על כך סיפר משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, בראיון עם העיתונאי רמי טל. לאחר שהשביע את טל שיפרסם את הראיון רק אחרי מותו, אמר דיין: "בטח שהם [חברי הקיבוצים] רצו שהסורים ייעלמו להם מהעיניים. הם סבלו הרבה בגלל הסורים... אבל אני יכול להגיד לך בביטחון אבסולוטי: המשלחת שבאה לשכנע את אשכול לעלות על הרמה, לא חשבה על הדברים האלה. היא חשבה על האדמה של הרמה. תשמע, אני גם כן חקלאי, הלוא אני מנהלל, לא מתל אביב, ואני מכיר את זה. ראיתי אותם ודיברתי איתם. הם אפילו לא ניסו להסתיר את החמדנות שלהם לקרקע ההיא. זה מה שהדריך אותם."

תל קציר
אוסף הצילומים הלאומי

אולם הקיבוצים לא היו יכולים לקדם את ההתנגשות עם סוריה לולא התמיכה של צה"ל. מרבית הגנרלים במטה הכללי – כולל רבין (הרמטכ"ל), בר-לב (סגנו), גביש (מפקד הדרום) ונרקיס (פיקוד מרכז) – שירתו בנעוריהם בפלמ"ח ועברו משום כך הכשרה חקלאית וצבאית בקיבוצים בתקופה מעצבת בחייהם. האלופים הזדהו באופן גורף עם הקיבוצים. דוד ("דדו") אלעזר, אלוף פיקוד צפון ואחד היזמים המרכזיים ביצירת תקריות מול הסורים, היה חבר קיבוץ עין שמר במשך שנים רבות. חברו של דדו, רחבעם זאבי, העיד בראיון שערך חנוך ברטוב כי לדדו היתה עוד סיבה לתמוך בבקשות חברי הקיבוצים: הם נחשבו לקבוצת הלובי החזקה במדינה ודדו קיווה שהם יתמכו בו כאשר יפצח בקריירה פוליטית.

אנקדוטה מאלפת התרחשה ב-7 לאפריל 1967 כאשר התרחש קרב אווירי רחב ממדים עם הסורים – תקרית שהציתה את המשבר האזורי שהוביל למלחמת ששת הימים. חיל האוויר מילא תפקיד מפתח, בהפילו שישה מטוסי מיג סורים – שניים בשטחה האווירי של סוריה, מעל דמשק. על כך אמר משה דיין לאחר מכן, בהעבירו ביקורת על התנהגות חיל האוויר, שלמטוסים סוריים מותר לטוס מעל דמשק.

חיל האויר יצא באותו היום ל-171 גיחות מעל החזית הסורית והשליך 65 טון פצצות על רמת הגולן. כאשר חברי הקיבוצים בצפון ראו את חיל האוויר מפיל את המיגים הם פרצו בקריאות שמחה ואחד מהם אמר כי זהו מעשה ידיו של "השכן שלהם מדגניה ב', מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, שבא לפגוע באלה התוקפים את שכניו." הוד אכן היה חבר לשעבר בקיבוץ דגניה. הוא התראיין כעבור כמה ימים ל"מעריב" ואמר שחרה לו במיוחד שהסורים ניסו לפגוע בעמק הירדן אותו הוא מחשיב לביתו. במשתמע, הודה הוד שהוא הביא להחרפת ההתנגשות עם הסורים בגלל האהדה שחש כלפי הקיבוצניקים.

מעבר לתמיכת אלופי המטכ"ל עמדה גם הנוכחות המשמעותית של בני קיבוצים ביחידות לוחמות ונבחרות, בחיל האוויר ובשורות הקצונה הזוטרה. ב-1966, 22 אחוזים מהקצינים בצה"ל היו חברי קיבוצים - פי 4 מהמשקל הדמוגרפי של הקיבוצים בחברה הישראלית. ההזדהות, אם כן, עם הקיבוצים התחילה במטה הכללי והגיעה עד לקצינים הזוטרים שהיו צריכים לבצע בפועל את ההוראות ליזום תקריות עם הסורים.

אשכולמילנר
משה מילנר/לע"מ

למעשה, הברית שהיתה קיימת אז בין קיבוצניקים לאלופים זהה לברית שקיימת היום בין צה"ל למתנחלים בגדה המערבית, כאשר סרוגי הכיפות ממלאים את אותו התפקיד שמילאו הקיבוצניקים פעם: הם משרתים בתפקידי מפתח בצבא, מתיישבים באזורי הספר, יוזמים תקריות עם הערבים ומספקים לצבא תעסוקה המבליטה את תפקידו כמגן העם ומצדיקה את דרישתו לחלק הארי של תקציב המדינה. הברית הזאת בין המתיישבים לצבא עוברת כחוט השני בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ומהווה את אחת הסיבות המרכזיות להתמשכותו. אין מלחמה מאז 1948 שהברית הזאת לא עמדה במרכזה.

לאחר מלחמת ששת הימים, הצבא מילא תפקיד מפתח בעידוד מתיישבים מהקיבוצים וממגזרים אחרים לקבוע עובדות בשטח ולתקוע יתד. הצבא למשל היה זה שאישר לחברי קיבוצים להקים בהליך מזורז את הקיבוצים שניר ומרום הגולן ברמת הגולן שבועות ספורים לאחר המלחמה. דדו סיפק למתיישבים הראשונים על אדמת הגולן דחפורים וטרקטור, העביר אליהם אספקה ממחסני הצבא והעמיד חיילים לשמור על הישובים החדשים. כל זאת, ללא אישור הממשלה. בחודשים שלאחר המלחמה, צה"ל הרס כפרים ערביים לאורך בקעת הירדן כדי לפנות מקום לישובים יהודיים.

על כך אמר רחבעם זאבי: "חלקו ומעורבותו של צה"ל בהתיישבות היו גדולים. הצבא היה גורם מעודד ואפילו יוזם, להקמת יישובים [בתקופה שאחרי מלמת ששת הימים]." בשנים שלאחר מכן הועבר לפיד ההתנחלות והלחימה מידי הקיבוצים לגוש אמונים. הקיבוצניק יגאל אלון מילא תפקיד מפתח בתהליך זה כאשר עודד את ההתיישבות של צעירי המפד"ל בחברון. לשון אחר, 1967 לא היתה קו פרשת מים בהיסטוריה הישראלית. מה שקרה לאחר המלחמה המשיך דפוסים שנקבעו לפני מלחמת ששת הימים, כמו למשל, הברית בין מתיישבים בספר לבין הצבא.

* גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית ומחבר הספר The Six Day War: The Breaking of the Middle East שיצא השנה בהוצאת Yale University Press.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות