כיצד תוכנית החלוקה הפכה את הפלסטינים אזרחי ישראל לסיכון ביטחוני? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד תוכנית החלוקה הפכה את הפלסטינים אזרחי ישראל לסיכון ביטחוני?

רוח הרפאים של החלוקה שלא מומשה מביאה לכך שההיגיון הקולוניאלי הבריטי, שלמען השתחררות ממנו נלחמו יהודים ופלסטינים, ממשיך להכתיב את מציאות החיים בארץ. מאמר שני בסדרה על ההיסטוריה של חלוקות במאה ה-20, מהודו ועד קפריסין

תגובות
תושבים בספוריה בגליל התחתון ב-1940
Matson Photo Service / Library of Congress

יעל ברדה

תוכנית החלוקה של פלשתינה המנדטורית, שמעולם לא יושמה בפועל, נושפת בעורפה של הפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה וביתר שאת מאז 1967. מנועי החלוקה פועלים בעוצמות סילון גבוהות במיוחד מאז חתימת הסכמי אוסלו, שהפכו את החלוקה לפתרון הפוליטי היחיד האפשרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז שנות ה-90, לתוכנית החלוקה העכשווית קוראים ”פתרון שתי המדינות”, ועבודת השטח של כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-90 היא טשטוש קו החלוקה והקטנת השטח של המדינה הפלסטינית המדומיינת. אך בתוך כל הפעולות ליצירה וטשטוש של הגבול, מורשת החלוקה עצמה, ועקרונות הממשל שהתבססו על היררכיה גזעית שהנחו את אותה חלוקה נשתכחו מלב.

כפי שטען פייסל דווג'י בפוסט האחרון בסדרת ההיסטוריה של החלוקות במאה ה-20, שכחה היא מצרך חשוב לבנייתן של מדינות חדשות. זה נכון במיוחד במדינות שנותרו בהן מיעוטים גדולים אחרי סימון הגבולות החדשים באמצעות כח צבאי ומסמכים אדמיניסטרטיביים. רק שבשונה מהמקרה של חלוקת הודו והולדתה של פקיסטן, כאן הושכחה לא רק האלימות של החלוקה שלא הייתה, אלא בעיקר ההיסטוריה הקולוניאלית הממשלית שהובילה לאותה תפיסה של חלוקה.

לכן בהקשר של ישראל/פלסטין כדאי לתהות מהי מהות החלוקה? מה תוכנית החלוקה עושה לממשל?

חלוקה היא קודם כל הפרדה בין אוכלוסיות שחולקות מרחב משותף. כדי לממש חלוקה טריטוריאלית נדרשת החלטה פוליטית שמבוצעת על ידי הפקידות הביורוקרטית. על מנת להתאים בין אוכלוסיות לבין הטריטוריה צריך לסווג אותן. סיווג האוכלוסיות לא נולד עם התוכניות לחלק את הודו, ואז את פלשתינה ואת קפריסין. סיווג האוכלוסיה היה חלק מאובססיה של הפקידות האימפריאלית הבריטית ששכללה את מנגנוני הסיווג והשליטה באוכלוסיה שהותירו לה האימפריות שקדמו לה.

תושבים יהודים חוגגים את ההודעה על החלטת החלוקה באו"ם, תל אביב 1947
אי-פי

אבל מעבר לסיווג האוכלוסיה על פי דת, שפה וניסיון להפוך אותה לנהירה יותר עבור הפקידות הקולוניאלית ולייעל את הניהול והשליטה בה ביומיום, הממשלים בקולוניות הבריטיות בין שתי מלחמות העולם פיתחו שיטות שונות לבקרת גבולות באמצעות חקיקת חירום ולמעקב אחר אוכלוסיה וכן את אבני היסוד של הפרופיילינג באמצעים אדמיניסטרטיביים וטכנולוגיים לזיהוי חשודים. בעידן החלוקה של שלהי האימפריה הבריטית, הגבול הביא עמו קטגוריות חדשות של חשד ואוכלוסיות שלמות סווגו על פי דרגת הנאמנות או האיום שלהן על המשטרים הקולוניאליים.

המעבר לניהול אוכלוסיה באמצעות שליטה על תנועה במרחב כלל שלל אמצעים שלטוניים, כולל עוצר, דרישה לנשיאת מסמכים מסוימים כדי לעבור מאזור אחד למשנהו, איסור יציאה מאזור לאוכלוסיות חשודות מסוימות, וכמובן כליאה ללא משפט. החלוקה הייתה למעשה נקודת הקיצון של ניהול האוכלוסייה באמצעות שליטה במרחב: החלוקה היא פתרון אדמיניסטרטיבי שמונע תנועה באופן הקיצוני ביותר. הכלים הללו לא הומצאו על ידי הבריטים, אך הם הפכו אותם למערכת משוכללת הפועלת באמצעות חקיקת חירום.  

מניעת התנועה הזאת מתאפשרת לא רק בגלל שגבול הוצב ועכשיו לאנשים בצד השני יש דרכון אחר. היא מתאפשרת בגלל שאותה אוכלוסיה שהפכה למיעוט בעקבות החלוקה, הופכת להיות אוכלוסייה ששייכת כעת למקום אחר ולפיכך בהכרח חשודה קטגורית, בגלל שהיא נמצאת בצידו הלא נכון של הגבול. המיעוט הופך בעל כורחו לגיס חמישי, לאוכלוסיה חשודה ואולי גם עוינת. כלומר, ההפך מהחלוקה איננו מדינה אחת גדולה – ההפך מהחלוקה הוא חופש תנועה וביטול הפרדה על בסיס גזע ולאום של קבוצת המיעוט.

מפת החלוקה שאומצה על-ידי האו"ם ב-29 בנובמבר,1947

ההשוואה להודו ופקיסטאן מתבקשת, כי למרות הפער העצום בגודל ובדמוגרפיה, המקורות של החלוקה דומים מאוד וגם שיטות המשפט והממשל. אפילו לשון חוקי החירום שהונהגו בפלשתינה המנדטורית ובהודו הבריטית זהות כמעט מילה במילה.

אולם בישראל/פלסטין, העובדה שהחלוקה לא התממשה בסופו של דבר דורשת תמיד שיתלווה אל הניתוח הפוליטי אותו נדבך משפטי משונה, המסייע להבין את רוח הרפאים של החלוקה: הגבולות של המדינה שאינם גבולות משפטיים קבועים, תושבות ואזרחות שהן קטגוריות נזילות, ומשמעה של אזרחות עבור הפלסטינים שהיא למעשה חסינות מפני גירוש מאחורי גבולות החלוקה. אזרחות ישראלית, עבור פלסטינית, איננה דומה כלל לאותה חבילת זכויות אינהרנטיות שנושאת עמה האזרחית היהודייה. הבדל נוסף לגבי נאמנות ואזרחות הוא שבעוד המוסלמים ההודים נחשבו כחשודים, היה להם סיכוי להיחשב נאמנים – ואילו לפלסטינים לא היה סיכוי כזה. הם יכלו להוות, לכל היותר,  משת"פים. יש מי שיגידו שדווקא העדר הגבול והעובדה שהחלוקה מעולם לא מומשה הפכו את הפלסטינים לאויב הרבה יותר מאשר את המוסלמים שנותרו בהודו.

עבור ישראל, ולאורך שנות קיומה, המיעוט הפלסטיני ששרד את המלחמה של ממשלת ישראל ב"הסתננות" של פלסטינים חזרה לבתיהם בין 1948 ל-1953, עד חקיקת חוקי האזרחות, היווה בעיה פוליטית ודמוגרפית. אולם רק בעשורים האחרונים, בדומה לניתוח של דווג’י את המצב בהודו ובפקיסטן, הופכת האוכלוסייה הפלסטינית בישראל לסוג של אויב אובייקטיבי, בלשונה של חנה ארנדט (כלומר אנשים שהם אויבים לא בגלל מעשה או מחשבה אלא בגלל זהותם). מדוע? דווקא בגלל תחושת הבגידה בין קבוצות יהודיות בחברה בישראל שמעורר הדיון בחלוקה, בתחפושת של פתרון שתי המדינות: מחד, שנאה יוקדת כלפי המתנחלים מעבר לקו הירוק שהם מכשול לשלום או יובילו ל"אסון הדמוגרפי" של המדינה האחת (ולא מדיניות של כל ממשלות ישראל למשל) ומאידך, השנאה כלפי הבוגדים הליברלים במדינת תל אביב.  

לפי דווג'י, קיומו של מיעוט במדינה אחת היה אמור להבטיח את היחס הטוב למיעוט במדינה האחרת. אולם קהילות הרב סיכנו וממשיכות לסכן את בני דתן. מה שרלוונטי היום בישראל/פלסטין יותר מתמיד, הוא שקו החלוקה לאו דווקא מציב בעיה בין-דתית או בינלאומית, אלא בעיה של זהות פוליטית והכרעה על החברוּת הפוליטית במדינה. היום לא רק גאוגרפים מבינים שמפות מייצרות אלימות, דווקא באופן שהן מקבעות אירוע היסטורי או רגע ממשלי מסוים. המפה הופכת בעיני הקהילות השונות לראייה לבגידה, לנטישה וגם לחוסר השייכות שהיא תוצאה שלה. קו החלוקה הופך באופן אוטומטי לקו של בגידה: בשלמות הטריטוריה, או בגורלו של המיעוט שייוותר בצד השני. שיח הבגידה בין הפלסטינים החיים בין קווי 67’ לבין קווי 48’, לפיכך, נוכח מאז כיבוש השטחים ומתמתן דווקא בעקבות שינוי יחסה של ההנהגה הישראלית לאזרחי ישראל הפלסטינים כאויבים אובייקטיביים.  

 המסדר בו נמסר נמל חיפה מידי הבריטים לעיריית חיפה, 30 ביוני 1948
תא"ל ניר מאור / מוזיאון ההעפלה וחיל הים

חשוב לחבר בין התובנות החשובות של דווג’י על חלוקת הודו ופקיסטן, על החלוקה כבגידה פנים-קהילתית לבין ההיסטוריה של התפרקות האימפריות במזרח אירופה והחלוקות המוקדמות במאה העשרים בין תורכיה ויוון למשל.  ההיסטוריון אריק וייס טוען שהמאה ה20 הייתה המאה הראשונה שבה פרקטיקות של חלוקה טריטוריאלית עצבו את הפוליטיקה והזהות הגזעית של אוכלוסיות. אם קוראים את דווג'י ווייס זה לצד זה, רואים שהשימוש הפוליטי במפה ההיסטורית, תוך השכחת העקרונות הממשליים שמשוקעים בתוכה הופך אותנו לשבויים בכלוב הברזל לא רק של הרגע ההיסטורי של החלוקה או העצמאות - עניין כמעט מובן מאליו - אלא בעיקר של ההגיונות המוסדיים של המשטר שקדם לנו, או של החרדות והפחדים של המוסדות השלטוניים שנגדם מקימי המדינה נאבקו.

אם כך הוא הדבר, בהחלט יכול להיות שהנוכחות של שיח החלוקה בעשורים האחרונים בישראל ("שתי מדינות לשני עמים"), הנכיחה ביתר שאת את המורשת הקולוניאלית של המשטר שהוליד את אותה החלוקה בתוך ישראל. כל עוד הפרקטיקות של הממשל ממשיכות באותו ההיגיון הארגוני הקולוניאלי, אנו מגיעים בסופו של דבר רק לאותו המקום של הפרדה על בסיס גזע/לאום ועל בסיס של סיכון בטחוני.

הניתוח של דווג'י מופלא ומועיל כיוון שהוא מבקש מאיתנו הקוראות להפעיל דמיון פוליטי ולזהות את האופן שבו השימוש הפוליטי בהיסטוריה מסיט את המבט אל מעבר לגדר, בעוד שהוויכוח הגדול הוא ויכוח פנימי. זהו ויכוח פנים-יהודי ופנים-פלסטיני על זהות ושייכות ולגיטימציה. ויכוח אודות למי יש את הזכויות לקבוע באיזו מדינה וחשוב מזה באיזה סוג של משטר אנחנו רוצות לחיות.

_______________________

ד״ר יעל ברדה היא משפטנית וחברת סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחוקרת בתוכנית העמיתים ללימודים בינלאומיים ואזורייםבאוניברסיטת הרווארד. ספרה השני "Living Emergency" יוצא לאור החודש בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד.

** עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות