טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלוקת אירלנד מראה: אי אפשר להכריח אנשים לשכוח

חלוקת אירלנד בראשית המאה ה-20 הותירה משקעים מדממים למרות ניסיונות השלטונות להשכיח את האלימות שהיא גרמה. גם כיום, זיכרונותיה מאיימים לפרוץ שוב. מאמר שלישי בסדרה על ההיסטוריה של חלוקות במאה ה-20, מהודו ועד קפריסין

תגובות
עצרת המונית של רפובליקנים איריים (מתנגדי הסדר החלוקה) זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים. דבלין, 19 באוגוסט, 1923
הספרייה הלאומית של אירלנד

גיא ביינר

בהרצאה מפורסמת בנושא "מהי אומה", שניתנה בסורבון בשנת 1882, הוגה הדעות הצרפתי ממוצא ברטוני ארנסט רנאן טען שכל מדינת לאום מנסה להשכיח זיכרונות טורדניים של מעשי אלימות זוועתיים שבוצעו בעבר. מתוך הערכה שזיכרון האלימות הקשה שליוותה את חלוקת הודו ופקיסטן הולך ומעיב על הערכת הישגי העצמאות של מדינות אלו, פייסל דווג׳י כתב כי ראוי להכיר ב"חשיבות השיכחה".

ספק אם עצה זו בת ביצוע. תכניות חלוקה נועדו לתת פתרון פשוט לסכסוכים מורכבים. כיוון שהאוכלוסיות במקרים אלו לא היו הומוגניות, הניסיון המלאכותי ליצור הפרדה עודד מעשי "טיהור אתני" והותיר משקעים כואבים, שנחרטו בזיכרון הקרבנות ומשפחותיהם. זיכרונות עוולות החלוקה אינם ניתנים למחיקה בהוראה מלמעלה, על אף שלשלטונות יש אינטרס לעודד שיכחה או, ליתר דיוק, לנסות לאכוף השכחה קולקטיבית. המקרה של חלוקת אירלנד מדגים זאת היטב.

חלוקת אירלנד ב-1921 שימשה אב טיפוס לתכניות החלוקה באימפריה הבריטית בהמשך המאה, בהודו/פקיסטן, פלשתינה/א"י, ובקפריסין. יעל ברדה, שזיהתה במאמר קודם בסדרה זו את מקורות רעיון החלוקה בקולוניאליזם, צודקת באופן חלקי. מדובר במצב בלתי אופייני ל"אימפריאליזם החדש" של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אירלנד אוחדה בשנת 1800 עם בריטניה הגדולה במסגרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ולפי-כך נחשבה לחלק מ"מדינת האם"— המטרופול של האימפריה.

קרסון
Hy Mayer / Library of Congress

מאז הוענקה לקתולים בשנת 1829 אמנציפציה (כלומר, הזכות להיבחר למשרות ציבור), כל תושבי אירלנד, ללא הבחנה גזעית או דתית, נחשבו לאזרחים בעלי זכויות מלאות. עמדה בפניהם האפשרות, להבדיל מרובם המכריע של תושבי המושבות, לבחור נציגים משלהם בפרלמנט בלונדון ואף להתמנות לתפקידי מפתח בצמרת האדמיניסטרציה המדינית והצבאית של האימפריה ברחבי העולם.

תנועות לאומיות איריות הציגו את מאבקן כמלחמת שחרור בלתי פוסקת כנגד כיבוש אנגלי אכזרי בן 800 שנה, אך המציאות בשטח הייתה מורכבת בהרבה ורבים מתושבי האי האירי כרכו את גורלם עם האי הבריטי השכן. צאצאי המתיישבים "האנגלים הוותיקים", שמשפחותיהם הגיעו לאירלנד בימי הביניים (היינו לפני הרפורמציה), ברובם התבוללו בתוך האוכלוסייה הילידית הגאילית [Gaelic]. לעומתם, צאצאי מתיישבים שהגיעו מהמאה ה-17 השתייכו לכנסיות פרוטסטנטיות ונבדלו ממרבית האוכלוסייה הקתולית.

מעבר לקונפליקט המדיני בין אנגליה לאירלנד, נוצר סכסוך פנים-אירי מורכב, שניזון מכמה מרכיבים, בהם הבדלים על רקע דתי – בין קתולים ופרוטסטנטים; רקע פוליטי – של לויאליסטים (נאמנים לכתר הבריטי) מול בדלנים; רקע מעמדי – בין בעלי קרקעות אמידים ממוצא אנגלי לבין דיירים חוכרים שנאבקו על זכויותיהם; על בסיס לשוני – בין דוברי השפה האנגלית לאלו שעדיין דיברו בשפה הגאילית המקומית; ואף הבדלים על רקע אתני או "גזעי" – בין מי שטען למוצא אנגלו-סקסי לבין כאלו ששייכו עצמם למוצא קלטי (אם כי מבחינה היסטורית לא הייתה קיימת טהרת גזע כלשהי אלא ערוב אוכלוסיות שהגיעו בזמנים שונים).

הסכסוך קיבל ממד גאוגרפי אזורי כיוון שבאלסטר [Ulster], הפרובינציה הצפונית של אירלנד, נוצר ריכוז של אוכלוסייה פרוטסטנטית ממוצא אנגלי וסקוטי שהייתה נאמנה לכתר האנגלי. אותם יוניוניסטים [Unionists] – תומכי האיחוד עם בריטניה – התנגדו להענקת עצמאות לאירלנד, והתייצבו מול מחנה הלאומנים [Nationalists], שכלל את מרבית הקתולים וכן גם מספר פרוטסטנטים רדיקלים.

תבוסות חוזרות של מרידות בשנים 1848 ו-1867, שנתמכו בידי מיעוט מהפכני רפובליקני, המחישו את חוסר התוחלת בשאיפה להשיג עצמאות אירית באמצעים אלימים. מנגד, נדמה היה שיש אפשרות למצוא פתרון פרלמנטרי לבעיה האנגלו-אירית. ציבור הבוחרים הקתולי תמך בהמוניו במפלגה אירית לאומית, שזכתה למנדט רחב וקידמה יחד עם המפלגה הליברלית הבריטית הצעת חוק ל"שלטון בית" [Home Rule], שהבטיחה לאירים אוטונומיה כבסיס לעצמאות כמעט מלאה. ניסיונותיו של ראש הממשלה הליברלי וויליאם גלדסטון להעביר חוק כזה בשלהי המאה ה-19 נתקלו בהתנגדות עזה מצד שמרנים בריטים, שחששו כי מתן ריבונות חלקית לאירלנד תבשר את ראשית סופה של האימפריה (במעין "תיאוריית דומינו").

באירלנד עצמה התייצבו כנגד היזמה לשלטון בית היוניוניסטים הפרוטסטנטים, שהצהירו בעיקשות על סירובם להתנתק מבריטניה ולהיכפף לשלטון של הרוב הקתולי הלאומני. בעקבות בחירות 1910, המפלגה האירית חזרה להיות לשון המאזניים בפרלמנט הבריטי. נציגיה חברו לממשלה ליברלית בראשות הרברט אסקווית' כדי להעביר, למורת רוחם של השמרנים והיוניוניסטים, חוק שלטון בית לאירלנד. היעדר היכולת של התנועה הלאומית האירית לשכנע את היוניוניסטים של אלסטר להצטרף לחזון אירלנד העצמאית יצרה בשטח תנאים לחלוקה.

ג'ורג'
Punch

היוניוניסטים, שרצו להישאר בממלכה המאוחדת, והלאומנים, שדרשו לממש את ההבטחה לשלטון עצמי, גייסו מיליציות חמושות. נדמה היה שאירלנד נמצאת על סף מלחמת אזרחים בין קתולים לפרוטסטנטים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, נדחה יישום חוק שלטון הבית לאירלנד. אירים משני צדי המתרס התגייסו בהמוניהם לצבא הבריטי ומתוכם הורכבה דיוויזיה של חיילים פרוטסטנטים מאלסטר (שהאמינו כי תרומתם למאמץ המלחמתי תמנע התנתקות מבריטניה) ושתי דיוויזיות של חיילים קתולים (שהאמינו כי תרומתם תחיש קבלת שלטון עצמי).

בינתיים, קומץ לאומנים רפובליקנים, שלא הסתפקו בהבטחה לאוטונומיה, ביקשו לנצל את חולשת בריטניה וארגנו ניסיון להתקוממות בדבלין. בדיכוי המרד, שהתרחש בחג הפסחא של 1916, הבריטים נהגו באלימות מופרזת, לרבות הפגזה שהחריבה את מרכז העיר דבלין והוצאות להורג של המנהיגים הצעירים האידאליסטים. בתגובה, חלה תפנית בדעת הקהל הציבורית באירלנד והמונים עברו לתמוך במפלגת שין פיין [Sinn Féin] הרדיקלית, שהתנגדה לגיוס חובה לצבא והובילה מאבק לעצמאות מלאה. הרדיקליזציה הזאת שינתה את המפה הפוליטית ובתום המלחמה פרצה מלחמת גרילה לעצמאות מבריטניה.

תכנית החלוקה נוצרה תוך כדי מלחמת העצמאות האירית. ממשלתו של לויד ג'ורג', שהכירה בכך שאנגליה הייתה מותשת ממלחמת העולם הראשונה וביקשה להביא לקץ האלימות הגואה באירלנד, העמידה על הפרק שתי מסגרות אוטונומיה נפרדות, כאשר הציעה שהיוניוניסטים ינהלו את ענייני הפנים בצפון, בעוד הלאומנים ינהלו את ענייני הפנים ביתר חלקי האי. אם בעבר הלאומנים היו מוכנים להסתפק בשלטון עצמי מוגבל והיוניוניסטים התנגדו לכך, כעת הלאומנים תבעו עצמאות מלאה בעוד היוניוניסטים, באופן פרדוקסלי, הסכימו לקבל שלטון עצמי משלהם.

מיפוי דמוגרפי הראה את הצורך לחלק את אלסטר כבסיס לחלוקת אירלנד. בפרובינציה הצפונית היו תשעה מחוזות, אולם רק בשלושת המחוזות בפינה הצפונית-מזרחית היה רוב פרוטסטנטי מובהק, בעוד בשלושה מחוזות היה רוב קתולי ובאחרים היה מצב יותר מאוזן. כיוון ששלושה מחוזות נחשבו בעיני היוניוניסטים לשטח קטן מדי כדי לקיים יחידה פוליטית נפרדת, "צפון אירלנד" נוצרה כיחידה אוטונומית שכללה שישה מתוך תשעת המחוזות ההיסטוריים של אלסטר. בשטחיה נותר מיעוט קתולי גדול, שהגיע לשליש מכלל התושבים וכלל גם אזורים עם רוב קתולי שלא היה מעוניין להתנתק מיתר אירלנד.

בול

הלאומנים הרפובליקנים המשיכו להילחם על עצמאות מלאה אך נאלצו לבסוף להסתפק בעצמאות חלקית ביתר 26 המחוזות של אירלנד, שבהם היה רוב קתולי מוחלט. פשרה זו הסתיימה במלחמת אזרחים עקובה מדם שהתנהלה במהלך 1922-23 בין לאומנים קתולים שדרשו להמשיך להיאבק עד להשגת רפובליקה עצמאית לחלוטין בכל חלקי האי לבין לאומנים קתולים שהעדיפו להסתפק במה שכונה "המדינה האירית החופשית". פרעות בין המגזרים היריבים בבלפסט הביאו לכך שאלפי פליטים קתולים בצפון ברחו דרומה לאירלנד העצמאית, בעוד התנכלויות לבעלי קרקעות פרוטסטנטים בדרום עודדו הגירה המונית של פרוטסטנטים לאנגליה.

באירלנד העצמאית, שהינה יותר הומוגנית מבחינה אתנית-דתית, נוצרה דמוקרטיה שמרנית שנתנה מעמד מיוחד לכנסייה הקתולית. בניגוד למרבית המדינות הצעירות האחרות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, מדינה זו עמדה איתנה מול טלטלות המאה ה-20 והפכה עם הזמן לדמוקרטיה ליברלית. צפון אירלנד נשארה במסגרת הממלכה המאוחדת אך בפועל התקיימה בה דמוקרטיה ליברלית רק לכאורה. בעקבות חלוקה, כפי שהסבירה יעל ברדה, "המיעוט הופך בעל כורחו לגיס חמישי, לאוכלוסיה חשודה ואולי גם עוינת", ואכן הקתולים בצפון אירלנד, שרבים מהם היו לאומנים בדעותיהם, זוהו בעיני השלטונות כלא נאמנים.

האתוס היוניוניסטי של הרוב הפרוטסטנטי נכפה באמצעות מנגנוני ביטחון מוגברים על המיעוט הקתולי, שקופח בתעסוקה, דיור וגישה לשירותי רווחה ולא זכה לייצוג פוליטי הולם. טינה שהצטברה כנגד אפליה זו התפוצצה בסוף שנות ה-60 בגל של אלימות שנמשך 30 שנה וגבה את חייהם של יותר מ-3,000 איש, לצד עשרות אלפי פצועים. הסכם השלום שהושג בשנת 1998 הבטיח שלטון עצמי מושתת על שוויון בין יוניוניסטים-פרוטסטנטים לבין קתולים-לאומנים. הסדר שיתופי זה שומר מאז על השקט בצפון אירלנד, עם עליות ומורדות.

קריאתו של פייסל דווג׳י "בזכות השיכחה" נשענת על הבנה מוטעית של "זיכרון קולקטיבי" — מושג שמבטא לכל היותר שאיפה ולא ניתן להפעלה וכיבוי לפי פקודה. מבחינה רשמית, לא מציינים כלל את תאריך החלוקה שבה נוסדה צפון אירלנד ואילו ברפובליקה של אירלנד (המדינה העצמאית הכוללת 26 מחוזות), אפילו לא חוגגים יום עצמאות.

צלקות החלוקה, והאלימות שהיא גרמה בעקיפין, ממשיכות לבעבע באופן נסתר. ניתן לכנות מצב זה כ"שיכחה חברתית" (להבדיל משיכחה קולקטיבית), בהתייחס למציאות מתעתעת שבה מנהגי זיכרון שאינם זוכים להכרה בזירה הציבורית הממלכתית בכל זאת נשמרים באופן מחתרתי למחצה במסגרות קהילתיות ופרטיות. מועד ציון מאה שנים לחלוקת אירלנד הולך ומתקרב ולא ברור אילו זיכרונות מטרידים עלולים להקיץ משנתם המדומה, למבוכת השלטונות משני צדי הגבול.

__________________________

ד"ר גיא ביינר הוא מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה כללית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרו השני על היסטוריה עממית ושכחה חברתית באלסטר ייצא לאור במהלך השנה הקרובה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד

* עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות