השרידים ההיסטוריים של לוד העתיקה אינם מטרד

עבודות לפיתוח השוק העירוני של לוד חושפות שרידים עתיקים ורגישויות עכשוויות. בעירייה מתייחסים לשרידים כאל מכשול שיש לסלקו במהירות, אולם נכון הרבה יותר לכלול את השכבות ההיסטוריות של העיר בעתידה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ילדי לוד
ילדי העיר לוד בחפירה הקהילתית בסמוך לח'אן אל חילוקרדיט: תאופיק דעאדלה
הסדנה להיסטוריה חברתית

תאופיק דעאדלה

חוק העתיקות משנת 1978 מגדיר "עתיקה" כך: "נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו". וגם כ"נכס שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה הכללית, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיק(ה)".

אז מה לעשות עם כנסיית סנט ג'ורג' בלוד, שנבנתה בתקופה הצלבנית על מסד מהתקופה הביזנטית, וצורתה נקבעה סופית בשנת 1872? על פי לשון החוק ניתן להרוס את מה שנבנה אחרי 1872, אך יש לשמר את כל השאר.

במאמר של דותן הלוי על אודות חוק העתיקות, הוא מדגים את השימוש שעשו הבריטים בחוק: "באמצעות החוק שהפריד שרירותית בין עתיק ושאינו עתיק, יכולה היתה מחלקת העתיקות להקפיא את פיתוחם של חלקי עיר כמו למשל במקרה שהוזכר בעזה, בח'אן אל עמדאן בעכו, או בעיר העתיקה של נצרת ואף להיפטר כליל ממבנים עכשוויים כמו במקרה של מגדל השעון מעל שער יפו בירושלים".

הלוי מתייחס לתקופת המנדט וחוק העתיקות עבר שינויים מאז, אולם שרירות הלב עודנה קיימת, ואולי אף מתעצמת לנוכח מכבש הלחצים שמפעילים גורמי פיתוח על שומרי העתיקות בארץ.

הראשונים מבקשים לסלול כבישים רחבים וצמתים, לבנות שכונות וערים חדשות, ולפתח אזורי תעשייה על מנת להאיץ את הצמיחה הכלכלית שאמורה להיטיב עם כלל האוכלוסייה. באתרים בהם מתגלים תוך כדי עבודות שרידים עתיקים מתנהלות "חפירות הצלה" שאמורות לתעד אותם לפני שיוסרו ויפנו מקומם למודרני. אולם כאמור, על פי לשון החוק, לא כל השרידים ראויים להצלה. שרידים המאוחרים מ-1700 הם נטלי הגנה וניתן לסלקם בלי להשקיע מאמצים, ובלי לבזבז נתח ניכר מתקציב הפיתוח.

לשם הגנה על השרידים הללו דרוש תיקון לחוק שמתעכב כבר שנים בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן. אך אפילו החוק הקיים קובע כי הגדרת עתיקה תחול על כל שריד "לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו". מדוע, אם כן, עולים הדחפורים על השוק בלוד?

לוד העתיקה נהרסה אחרי 1948 אך ההרס לא היה מוחלט. היא מבצבצת בכל מקום שמגרדים מעט את פני השטח. כך קרה בחודשים האחרונים בעת שיקום השוק העירוני. כחלק ממהלך הפיתוח של השוק הוסר הריצוף וכלים מכניים החלו מפנים את העפר. כמקובל במקרים דומים, ברגע שהתגלו שרידים עתיקים נעצרו העבודות לצורך חפירות הצלה. כמה ריבועי חפירה ארכיאולוגית נפתחו לאורך חלק מתוואי קו הביוב שאמור להיחפר במקום. תוואי קו הביוב חוצה כ-30% משטח השוק, שגודלו בערך חמישה דונם. בשאר השטח לא בוצעו חפירות הצלה אך למרות זאת, שחררה רשות העתיקות את השטח לפיתוח.

בית הבד
בית הבד של משפחת חסונה בעיר העתיקה של לודצילום: תאופיק דעאדלה

יתרה מזאת, גם בחלקת השטח שבה כן התבצעה חפירת הצלה, לא הגיעה החפירה לשכבת הקרקע המקורית, כלומר לא חדרה את כל השכבות שמהן האתר מורכב.

במילים אחרות, מכיוון שהשכבה העליונה תוארכה לאחרי 1700, כל מה שנמצא במטר העליון ומחובר אליו מלמטה הותר להריסה, בבחינת שרידים שאין בהם חפץ. אך תת-הקרקע אינו פשוט כמו הגדרות החוק. במקרים רבים, יישובים מתקיימים מאות בשנים באותן נקודות, כך שחלקים שנבנו במאה ה-13 יכולים להמשיך לשמש, לאחר שיקום, שיפוצים ותוספות עד המאה ה-19. אחת הדוגמאות שעומדות בקרבת מקום היא אותה כנסיית סנט ג'ורג'.

היזם בפרויקט האמור הוא עיריית לוד שבצדק מבקשת לפתח את השוק העירוני מתוך דאגה לשגשוג העיר ורווחת תושביה. כמו כל יזם, גם העירייה מתייחסת אל העתיקות שהתגלו כמכשול. הרי המימון של חפירת ההצלה נופל על היזם כך שהעתיקות לא רק שהן משבשות את לוחות הזמנים, אלא גם מהוות נטל כלכלי על היזם. בדיוק מסיבה זו לווה מכתב שחרור מרשות העתיקות באנחת רווחה. אפשר לעבוד ולקדם את הפרויקט ללא הפרעות נוספות.

במקרה של לוד, לא רק השוק נמצא מעל לשרידי העיר העתיקה, אלא גם חלקים שונים מהמרכז הישן של העיר. על כן, בצדק מלינים אנשי העירייה שלא ניתן לעצור את הפיתוח ולהתעכב על כל שריד. עקב כך מתקיימת הידברות מתמדת בין האמונים על העתיקות לבין האמונים על רווחת התושבים. אולי נכון יותר לומר שזוהי התגוששות שבה כל צד מנסה להרוויח כמה שניתן: אלה מבקשים כמה שיותר מידע על העבר, ואלה, לקדם כמה שיותר מהר את הפיתוח, במינימום השקעה בעתיקות.

אולם יש דרך אחרת. במקרה של לוד העתיקה, העיר תועדה בצילומי אוויר בימי המנדט הבריטי ואלה מציגים אותה לפני חורבנה, כך שגבולות העיר, מתווה הרחובות והמבנים ניתנים כולם לסימון על פני השטח היום. מהלך שכזה עשוי לאפשר תכנון עירוני שלא יפגע בשרידים הללו אם אכן חפצים בכך. זהו לב העניין: אם הגורמים המעוניינים חפצים בכך, ניתן להציל את שרידיה של לוד העתיקה בהתבסס על חוק העתיקות הקיים. השאלה היא כמובן למה מיוחס "ערך היסטורי" כך שהשר הממונה יכול להכריז עליו כ"עתיקה" גם אם הוא מאוחר משנת 1700.

פסיפס
פסיפס לודצילום: ניקי דוידוב / רשות העתיקות

כאן אנו עוברים ממחוזות החוק היבש לתחום שיקול הדעת של השר ובמקרה זה גם היזם. תחת שיהיו מכשול ומטרד שיש לסלקו, ראוי לראות שרידים היסטוריים כחלק מהמורשת והתרבות של האזור ולכלול שיקולים מעין אלה בתכנון העירוני מלכתחילה. הדבר נכון כפליים בעיר כמו לוד שנחשפו בה לאורך השנים שרידים המעידים על מגוון תרבויות שהטביעו את חותמן על המקום. דוגמה בולטת לכך, והיא אחת מני רבות, היא הווילה הרומית שחדריה רוצפו בפסיפס חריג ברמתו האמנותית ועושרו החזותי.

אלא שכאן אנו נוגעים בנקודה רגישה - ומודחקת על-פי רוב - והיא זהותם של תושבי העיר לפני הריסתה. העיר לוד הייתה חלק מרשת יישובית פלסטינית שקרסה ונהרסה במלחמה. השרידים של העיר, שנתגלו בחלקם בחפירה, זוהו מיד על ידי תושבי העיר הערבים עם שרידי העיר העתיקה ועל כן הם דרשו לשמרם. נציגי הציבור הערבי, חברי מועצת העיר הערבים, דרשו מהעירייה להפסיק את העבודות, אך זו התקשתה להבין מדוע הפיתוח צריך להיעצר, במיוחד לאחר שמכתב השחרור הרשמי הגיע מן הגורם המוסמך המופקד על שימור העתיקות.

אנשי העיר כאבו את ההרס המחודש שלה וביקשו להפסיקו, אך הם נקלעו למצב בעייתי: מצד אחד הם מבינים את הצורך בקו ביוב ובפיתוח אך מצד שני עולים שרידי העיר ששנים שכבה מתחת לעפר. הם מבקשים לדעת יותר על העיר. רצה המקרה וברחבת השוק עמד בודד מסגד קטן ששרד את ההרס של העיר ונשאר יתום, סגור ומסוגר בתוך חומת בטון. בזכות המסגד נעצרו עבודות ההרס למשך חג הסוכות האחרון. ועד הנאמנים שמנהל את המסגד הגדול בעיר, ביקש לתעד את המסגד כחלק מתהליך השימור שלו. וכך, למשך יותר משבוע, נעצרו העבודות והחלקים שנחשפו מהעיר במהלך החפירה עמדו חשופים.

למשך אותו שבוע, אותו חלון זמן קצר, חזר המסגד הקטן לשכונה אליה השתייך, שכן החפירות הארכיאולוגיות חשפו את המרכיבים שסבבו אותו ואת המרקם העירוני שבו השתלב. אך שמחת המפגש המחודש לא נמשכה לאורך זמן. אנשי העירייה ביקשו להמשיך בפיתוח ועל כן ניתנה ההוראה להרוס את השרידים.

מסבנה
המסבנה, מפעל לייצור סבון של משפחת אל-פארצילום: תאופיק דעאדלה

כחלק מהמשך העבודות נעקרו השבוע ממקומם הקירות ובתוכם שרידים מתקופות שונות, והחלו נערמים בערימות בתוך הרחבה שמיועדת למסחר. בין המרכיבים שנעקרו ממקומם היתה גם אבן ריחיים שמשקלה כמה טונות, עדות לבית בד שככל הנראה היה במקום. מה מתארו של בית הבד ושאר סביבתו? מתי נבנה וכמה זמן פעלו? האם ייתכן שהוא דווקא מתקופת התנאים שהעירייה הנוכחית מנסה למצוא את שרידיהם? לאחר ההרס של השבוע האחרון, לא נוכל לדעת.

כעת נותר המסגד מבודד כאי בתוך ים גועש של אבני גזית, עפר חום ושאר שרידים שנרמסו בין שיני כף הבולדוזר. גורלו אינו שונה מגורל קברי השיח' והמסגדים האחרים שעדיין פזורים בין בנייני השכונה שנבנתה סביב בשנות ה-70.

לצד שכבות אלה, לאחר עשור של חפירות קהילתיות במרכז העיר העתיקה, עדיין לא ניתן להגדיר מנח שכבת היישוב הקדומה ביותר בחלק זה של העיר. הפסיפס שנזכר לעיל, שהלך ונדד בעולם (ועדיין ממתין לבית שיבנה בעבורו בעיר), נמצא בתוך וילה שהייתה חלק משכונה יוקרתית. אך למרות פרסומו, עדיין לא ידוע היכן הייתה העיר הרומית של לוד. האם היא התפרשה על השטח שבאזור הפסיפס, צפונה לעיר העתיקה או שהיא קיימת גם מתחת לשכבות המאוחרות שלה? האם כנסיית סנט ג'ורג' שנמצאת בדרום העיר העתיקה הייתה פעם חלק מהמרקם העירוני בתקופה הביזנטית או שהעיר הייתה הרחק ממנה?

ייתכן שחפירות עומק ארכיאולוגיות בשוק ובנקודות אחרות בהן נעשו עבודות פיתוח בשנים האחרונות, היו מאפשרות להשיב על שאלות אלה ורבות אחרות.

הצבעים או השכבות השונות הן בגדר המורשת של לוד - אם לא של כלל האנושות - והם אמורים להעשיר את העיר ולא להוות איום. גם אם חלק מהשכבות הללו נוגעות באירועים טראומטיים שעדיין ממתינים לטיפול והכלה, תהיה זו בכייה לדורות אם יימשך תהליך ההרס במקביל לתהליך הפיתוח המואץ שהעיר תחווה בשנים הבאות. מן הראוי שתינתן הדעת לשימור מורשת העבר על כל גווניה למען הדורות הבאים הן בלוד והן באתרים אחרים שמאיים עליהם גורל דומה.

____________________________

ד"ר תאופיק דעאדלה הוא מרצה באוניברסיטה העברית, יליד העיר לוד וחוקר אותה. 

ביום שבת הקרוב (28.10.17), ידריך תאופיק סיור למרכז העיר ההיסטורי. יציאה מהרחבה שלפני המסגד הגדול וכנסיית סנט ג'ורג' בשעה 10:00.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ