לפני מאה שנה, כשסלוניקי היהודית עלתה באש - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני מאה שנה, כשסלוניקי היהודית עלתה באש

לאחר שריפת 1917, הצליחו יהודי סלוניקי לשקם את הקהילה בעיר למרות מאמצי השלטונות היוונים שביקשו להעלימה באמצעות "מודרניזציה" כפויה. הכיבוש הנאצי ב-1942 חרץ את גורל הקהילה, אך על העיר עוד מוטלת חובת חשבון נפש

תגובות
נער
באדיבות הרי י' נער

דווין ע' נער

לפני כמאה שנה, ב-18 באוגוסט 1917 פרצה שריפת ענק בעיר הנמל הים-תיכונית סלוניקי שביוון. בשנים אלה העיר היתה ביתה של הקהילה הספרדית דוברת הלאדינו הגדולה והדינמית ביותר בעולם.

אגדה מקומית מספרת שהאש פרצה ביום שבת אחר הצהריים. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה ואחד מהפליטים הרבים שנתקבצו בעיר לא שם לב לכך שהפחמים בהם עשה שימוש לצליית חצילים התפזרו והציתו אש. רוח עזה הגבירה את הלהבות לכדי שריפה עצומה שהותירה שני שליש מהעיר באפר. 70 אלף תושבים איבדו את בתיהם, מתוכם 52 אלף יהודים; 32 מבני בתי כנסת; עשר ספריות רבניות; שמונה בתי ספר יהודים; ארכיוני הקהילה היהודית המקומית; מוסדות צדקה ובתי עסק רבים נהרסו.

לפי הסיפור, מורה מקומי התאבל על גורל עירו: "מהזוהר והגדולה של קהילה יהודית מפורסמת זו, כלום לא נשאר פרט לערימות אפר. הכול אבד, הכול נעלם". עיתונאי המשיך וקונן: "הדבר החשוב ביותר שהאש הרסה הייתה יהדותה של סלוניקי. זהו סיפור נוראי".

fire

כל ההרס הזה עתיד להחוויר לעומת הגורל שיהיה מנת חלקם של יהודי סלוניקי 26 שנים מאוחר יותר. באביב-קיץ 1943, כוחות הכיבוש הנאצי שילחו קרוב ל-50 אלף יהודים מסלוניקי לאושוויץ; 96% מהם נספו שם. המשלוח ה-18 והאחרון הגיע לאושוויץ בתאריך ב-18 באוגוסט 1943.

אם השריפה של 1917 רמזה על תחילת הסוף, הרי שהמשלוחים לאושוויץ סימנו את סיומו – או לפחות כך היה ניתן לספר את הסיפור.

אולם המציאות לא הייתה כל כך חד משמעית. באופן יוצא מהכלל הצליחו יהודי סלוניקי בשנים שאחרי השריפה לשקם את מוסדותיהם, זאת למרות התנגדותה של ממשלת יוון. עד כדי כך שכאשר הנאצים נכנסו לעיר הם פגשו קהילה יהודית חיונית וחזקה בעלת נוכחות ברורה בעיר.

לאחרונה נידון התפקיד של "ג'נטריפיקציה" בעיצוב מחדש של דמוגרפיה עירונית ונוף עירוני, במיוחד בעקבות קטסטרופות, כמו הוריקן קתרינה בניו אורלינס. מאמר שהתפרסם בכתב העת "ניו ריפבליק" באוגוסט השנה, מראה שתהליך הג'נטריפיקציה נוגע לא רק לאנשים עם הון פנוי שנכנסים לשכונה מסוימת ומחליפים את התושבים הקודמים, אלא גם במידה רבה עניין של "רווח וכוח, גזענות ואלימות". דינמיקה דומה פעלה בסלוניקי.

סלוניקי סבלה משרפות רבות בתולדותיה, אך במהלך השלטון הממושך של האימפריה העות'מאנית, ניתן לתושביה להשתקם בלא התערבות המדינה. לא כך היה אחרי השריפה הגדלה של 1917. הממשלה היוונית, שסיפחה אליה את סלוניקי זמן קצר לפני השריפה (במהלך מלחמות הבלקן בין השנים 1912-1913) ראתה באסון הזדמנות להפוך את סלוניקי היהודית והעות'מאנית לת'סאלוניקי היוונית.

על מנת לממש מטרה לאומית זו, הממשלה הפקיעה את השטח השרוף ומנעה מהתושבים לבנות את בתיהם מחדש על אדמתם. במקום זאת, תחת מסווה של קידום ענייני המדינה ובשם תוכנית עירונית אירופאית מודרנית שתהפוך את מרכז העיר למרחב המשרת יוונים בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה, הממשלה העמידה את הנכסים השרופים למכרז. מי שיכלו לשלם, ולא מי שחיו קודם לכן באזור, הפכו לתושביו החדשים של מרכז העיר.

כך, לדוגמא, הבנק הלאומי של יוון הציע סכום כסף רב יותר מהקהילה היהודית ועל כן זכה במגרש שעליו עמד לפני השריפה "תלמוד תורה", בית הספר הקהילתי הראשי דאז. כיום עומד מלון היוקרה אלקטרה פאלאס בלב העיר, במקום בו עמד פעם בית ספר כי"ח, מוסד חינוך מרכזי נוסף ששירת את הקהילה היהודית.

צילום אוויר

ראש הממשלה אלפת'ריוס וניזלוס (Eleftherios Venizelos) עודד את מתכנני הערים הבריטים והצרפתים לראות בעיר "לוח חלק" ולהתעלם מרבדים שייצגו מאות שנים של נוכחות יהודית ומוסלמית בעיר. אחד ממתכנני הערים שהוזמנו לבנות את מרכז העיר תיאר את וניזלוס כ"נלהב במיוחד לגבי סלוניקי החדשה כמעט עד כדי ראיית השרפה כמתת שמים", והודה ש"המטרה היסודית של התוכנית הייתה לשלול מהיהודים שליטה מוחלטת בעיר". אך המתכנן העיר, כאילו בכדי להציע נחמה, "לא היה כל רצון לגרש את היהודים לגמרי".

מנהיגים יהודים מקומיים עתרו לארגונים יהודים בארצות המערב ולמעצמות הגדולות כדי שיתערבו למענם מול הממשלה היוונית, אך ללא הועיל. אפילו ה"ניו יורק טיימס" העיר ב-1919 שהממשלה היוונית לא הציעה "הסבר מספק" לגורם השריפה – סיפור החצילים השרופים לא נמצא משכנע – וש"החשדות הטבעיים של התושבים רק התחזקו בעקבות קריאות השמחה" של עיתוני אתונה המרכזיים, שחגגו את "היעלמותו של 'הגטו העתיק' של מקדוניה".

מנועים במרבית המקרים משיקום במרכז העיר, אנשי הקהילה היהודית פנו לבנייה בפרברים, כולל הקמת שכונות חדשות בצריפים שהותירו אחריהם צבאות בעלות הברית. אחרים החליטו להגר. מנהיג יהודי בסלוניקי הסביר שלא השריפה עצמה גרמה ליהודים לברוח, אלא התוכנית "המעליבה עד מאוד" עבור העיר "החדשה והמודרנית". סאטיריקן אחד העיר בלאדינו "האם 'מודרניות' אין פירושה.. 'אנטישמיות?".

אך יחד עם הייאוש התעוררה תחושה מסוימת של אופטימיות. כתוצאה מהשריפה החל לצאת לאור עיתון יומי חשוב בלאדינו, "אל פואיב'לו" ("העם"), ששאף "להחזיר את קהילתנו הגדולה למעמדה המשגשג הקודם", וגם "להבטיח את עתיד העם היהודי". אותו מורה יהודי שהתאבל על ההרס שהותירה אחריה השרפה, הביע גם תקווה באומרו "לאט לאט... קהילתנו הגדולה, כה פגועה היום, תקום מהאפר זוהרת יותר מבעבר!".

באופן ראוי לציון, בתקופה שאחרי השריפה של 1917 התפתחה וצמחה היצירה התרבותית היהודית החיונית ביותר בתולדות העיר, כאשר יותר עיתונים יהודים, כתבי עת וספרים ראו אור בלאדינו (וגם בצרפתית, ביוונית ובעברית) מבעבר. מכיוון שספרות כה רבה – גם דתית וגם חילונית – הושמדה בלהבות השריפה, הורגש צורך דחוף בפרסומים חדשים שישרתו את בני הקהילה בסלוניקי אך גם ברחבי התפוצה היהודית-ספרדית מחוצה לה.

למרות מתחים גוברים בין יהודי סלוניקי והמדינה היוונית, ותביעות גוברות שהיהודים – בדומה לנוף העירוני עצמו – ייעשו יותר "יוונים", הקהילה היהודית הצליחה לבנות כמה עשרות בתי כנסת חדשים ומערכת חינוך חדשה. היא פתחה מחדש את בית החולים היהודי ומוסדות חדשים, בהם מרפאה לשחפת, בית יתומים ומחלקה ליולדות. ב-1938 היו דיונים על החזרת משרדי הקהילה למרכז העיר – אך פרוץ המלחמה שם קץ לרעיון.

רישום
הארכיון הפדרלי הגרמני

הקהילה היהודית של סלוניקי הצליחה לשקם עצמה לאחר שריפת 1917, אך על הרס הכיבוש הגרמני לא ניתן היה להתגבר. מעבר לאבדן נכסים, גירושם ורציחתם של מרבית יהודי סלוניקי בידי הנאצים, דמות העיר השתנתה לתמיד. כמה עשרות בתי כנסת, פרט לאחד או שניים, נהרסו בידי הנאצים ועוזריהם; שרידים ויזואליים של נוכחות יהודית בסביבה הבנויה אבדו.

בית הקברות היהודי הענק – הגדול ביותר באירופה, שנפתח ב-1492, ובו למעלה מ-300 אלף קברים על שטח השווה ל-80 מגרשי כדורגל – גם הוא היה יעד לדרישות של תכנון עירוני מודרני לכאורה. כתוצאה משריפת 1917 והתפשטות העיר בעקבותיה (שהואצה בשל הגעתם של מאות אלפי פליטים נוצרים אורתודוקסים מטורקיה), בית הקברות היהודי ניצב במרכז התוכניות לבניית ת'סאלוניקי היוונית. במשך 20 שנה הקהילה היהודית הצליחה לדחות ניסיונות שנעשו בשם "קדמה" אורבנית להפקיע את המתחה.

אך הגנה זו התמוטטה עם הכיבוש הנאצי. השלטונות היוונים ניצלו את הכיבוש על מנת להרוס את בית הקברות היהודי. הם השתמשו במצבות השיש כדי לבנות חלקים רבים בעיר המודרנית – לשקם כנסיות שניזוקו בשרפת 1917, לבנות מדרכות "מודרניות" וכיכרות "מודרניות" ולעצב את קמפוס האוניברסיטה הגדולה בבלקן, שעומד היום על שטח בית הקברות היהודי לשעבר.

שרידים ממצבות של קברי יהודים שנבזזו הפכו פשוטו כמשמעו לאבני הבניין של התחדשות עירונית. התהליך השיטתי והאלים שהחל לפני מאה שנה, בעקבות השרפה של 1917, התעצם במהלך הכיבוש הגרמני והמשיך בעקבותיו. ניתן לראות את תוצאותיו היום. טיול בסלוניקי מציע מראות של בניינים מודרניים רבים וקמפוס אוניברסיטאי רחב בעיר שעדיין סובלת ממשבר פיננסי. אך מעטים ישימו לב שרבים מהבניינים המודרניים נבנו על קרקע שהופקעה מהיהודים ב-1917 ושוב ב-1943.

דווין
באדיבות דווין ע' נער

כעת, כשאנו מציינים את יובל המאה לשרפה הגדולה של 1917, אולי תוכל סלוניקי למצוא את האומץ להתמודד עם עברה ולהכיר במורשות האפלות של תכנון אורבני מודרני. זהו תנאי הכרחי הנדרש על מנת שסלוניקי תיעשה שוב ל"מקום של חנינה רב-תרבותית", כפי שניסח זאת לאחרונה כתב ה"גרדיאן".

_________________________________________

המאמר פורסם במקור ב-Jewish Telegraphic Agency. תרגם מאנגלית באדיבות מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: מיכאל גלצר.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות