שכחנו מה זה להיות להיות יהודים, עות'מאנים - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכחנו מה זה להיות להיות יהודים, עות'מאנים

במסגרת ציון מאה שנים לכיבוש הבריטי את הארץ ולהצהרת בלפור, מתמקד הדיון בחשיבות האירועים להקמת המדינה ובמשמעויותיהם עבור הפלסטינים. אלא שבמהלך המלחמה פעלו תושבי הארץ בעיקר במסגרת אימפריות. מאמר מיוחד לרגל מאה שנים לכניעת ירושלים העות'מאנית

תגובות
חיילים
לא ידוע/וויקיפדיה

עמרי אילת

ב-2 בדצמבר 1917, ימים ספורים לפני כיבוש ירושלים על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקודו של הגנרל אלנבי, נמלט מהעיר המהנדס וקצין הרכבת העות'מאני הבכיר, ברוך קטינקא, לאחר שפוצץ את אחרוני הקרונות והקטרים בתחנת הרכבת. יחד עם עוזריו הנוצרים מירושלים הוא עלה על שיירת מכוניות של הכוחות האוסטרו-הונגריים שיצאה משכם לדמשק. עם הגיעו לדמשק, בה ישבה המפקדה הראשית של הרכבת החג׳אזית, הוא נאסר באשמת בגידה עקב החשד שערק למחנה הבריטי. לאחר שהציג מסמכים שהוכיחו את חפותו ואת אות ההצטיינות שקיבל על שירותו מידי מפקד הארמיה הרביעית והמושל הצבאי של סוריה הגדולה והחג׳אז, אחמד ג׳מאל פאשא, הוא שוחרר והמשיך לשרת כמנהל טכני ברכבת.

לקראת סוף ספטמבר 1918, כאשר הצבא העות׳מאני עמד בפני קריסתו הסופית באזורנו, לכדה יחידת פרשים בדווים שסיירה דרומית למעאן את קטינקא יחד עם מפקח התנועה הארמני ועוזרו האלבני של המפקח. ממקום המעצר הם הובלו למחנה של הצבא הבריטי על ידי חיילים מוסלמים הודים שזיהו את שבוייהם כמוסלמים עקב לבושם (קטינקא השאיר את מדיו ונשקו בתחנה וחבש את התרבוש שלו). במחנה המעצר קילל את קטינקא שומרו היהודי ממוצא רוסי ביידיש. משענה קטינקא ביידיש, זיהה אותו הפועל כמעסיקו מלפני המלחמה. כשנודעו דרגתו ותפקידו של קטינקא למפקד הגדוד, קולונל אליעזר מרגולין, הוא זימן אותו והחל לתחקרו אודות תנועות הרכבת והיחידות הצבאיות בחג'אז, שטרם נכבש כולו.

על אף שקטינקא כבר הבין כי השליטה העות׳מאנית בסוריה הגדולה נמצאת לקראת סיומה, סרב למסור מידע בטענה שהוא קצין עות׳מאני. מרגולין שלח את קטינקא חזרה לתאו ודחה את בקשתו לנסוע לירושלים, שהיתה נתונה תחת ממשל צבאי בריטי כבר קרוב לשנה. זהותם היהודית ופעילותם הציונית של השניים לפני המלחמה לא גברו על נאמנותם לאימפריות אותן שירתו, העות׳מאנית והבריטית.

סיפור מסוג זה בוודאי שאינו נדיר בהיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה, בהתחשב בכך שלמעלה ממיליון חיילים יהודים שירתו בכל הצבאות האימפריאליים שלחמו בה. למרות זאת, הוא ודומים לו נעדרים כמעט לחלוטין מהמחקר ההיסטורי והזיכרון הלאומי הישראלי. כאשר נתקלים במקרים מסוג זה, הם נראים מוזרים ותלושים לכלל הציבור, ולעתים קרובות גם להיסטוריונים.

קטינקא
צבי אורון/הארכיון הציוני

סיפור זה מדגים היטב את מעמדן של אימפריות כבסיסי השתייכות של יחידים ומעורר מחדש את הדיון בעברה העות׳מאני של ארץ ישראל. הדרך בה זוכרת החברה הישראלית את מלחמת העולם הראשונה ואת הצהרת בלפור מטשטשת כמעט לגמרי את העובדה שהדמויות שעיצבו את גורלו של האזור בזמן אמת חשבו עליו ועל עצמם דרך פריזמה אימפריאלית ולא לאומית-בדלנית, ומתוקף כך פעלו. השתייכותם לתנועות לאומיות, לא סתרה את תודעתם האזרחית האימפריאלית.

ההיסטוריוגרפיה הישראלית בחרה להבליט את קשריה עם האימפריה הבריטית במהלך המלחמה מכיוון שזו ניצחה בסופו של דבר, אך ההתייחסות אליה היא כאל פיגום שנועד לשרת את בניין הבית הלאומי, ולא כאימפריה שחתרה לקידומו כחלק מהאינטרסים שלה. אם תפקידה של האימפריה הבריטית שונה על ידי ההיסטוריוגרפיה הישראלית בהשפעת הזיכרון הלאומי, הרי שפועלן של האימפריות האחרות שפעלו במרחב - האימפריה העות׳מאנית והרייך הגרמני השני - הושכח לחלוטין חרף השפעתן הרבה על הישוב והתנועה הציונית.

בכך, דומה הציונות לתנועות לאומיות ערביות: כולן ביקשו למחוק, לטשטש או להשחיר את העבר העות'מאני של האזור על מנת להציג עצמן כגואלות של עמים עם תודעה מגובשת ורצון קולקטיבי שהיו לכודים כביכול במבנים אימפריאליים. סיפורו של המהנדס ברוך קטינקא, הדומה לאלה של אנשי מקצוע רבים שעבדו בשירות הצבא והרשויות העות׳מאניות, יכול לשמש דוגמה טובה לפער בין המציאות ששררה באזור בזמן אמת לדרך בה אנו זוכרים אותה מאה שנים מאוחר יותר.

חג'אז חיפה
ממשלת ארצות הברית

למרות גיוסם של מאות מגורשים מהישוב (רובם הגדול עקב החזקה באזרחות של מדינות ההסכמה) לגדודים העבריים בצבא הבריטי, לא ניתן לומר שבזמן אמת היישוב היהודי היה בעל ברית של האימפריה הבריטית, לא כל שכן התנועה הציונית, שמרכז הכובד שלה היה בגרמניה. הצבא הבריטי היה הצבא בו שירתו הכי מעט יהודים מבין הצבאות האימפריאליים (כ-5,000 מגויסים לעומת 22 אלף מגויסים לצבא העות׳מאני ו-90 אלף מגויסים לצבא הגרמני), ובזמן אמת הגדודים העבריים שבו בוודאי שלא נהנו מתמיכת רוב אנשי היישוב, שבעיקר חששו לגורלם. פרשת ניל״י, שזוכה מאז שנות ה-70 למקום מרכזי בזיכרון הלאומי הישראלי, היתה שנויה במחלוקת באותו זמן ונותרה כזו גם אחרי המלחמה. לעומתה, מגויסי הצבא העות׳מאני מהישוב, חלליו ועמדות המפתח אליהן הגיעו אנשי האליטה המקצועית של הישוב, כמו ברוך קטינקא, נדחקו לשולי השוליים של הנרטיב ההיסטורי.

קטינקא היה חלק מאליטה מקצועית של בני הישוב שעלו מרוסיה הצארית, רכשו את השכלתם באוניברסיטאות גרמניות בסוף המאה ה-19 והובילו בארץ את ראשיתו של תהליך תיעוש כבד. ליאון שטיין ונחום וילבוש הקימו ביפו ובחיפה בתי יציקה וייצרו חלקי מכונות הרחק ממדינות אירופה המתועשות והמרכז האימפריאלי העות׳מאני. אותה רשת מקצועית, שהתגבשה ביפו ובחיפה, פעלה בערי האזור באמצעות משרדי הייעוץ הטכני של נחום וילבוש ויעקב מושלי, שהשכירו את שירותיהם לגורמים רבים החל מרשתות המסילות השונות, דרך מפעלים בביירות ודמשק, ועד ליוזמות למיכון החקלאות (בעיקר שאיבת מים וטחינת קמח) בכפרים בחוראן.

קרון
מוזיאון רכבת ישראל/וויקיפדיה

אותם אנשי מקצוע אמנם לא נחלו הצלחה עסקית מסחררת, בעיקר בגלל הקשיים לייצא את תוצרתם, אך ערב מלחמת העולם הראשונה זכה פעלם לעניין רב מהרשויות העות׳מאניות. שיאו של העניין בתחילת העשור השני של המאה ה-20 היה בתכניות להקמת הטכניקום בחיפה (לימים הטכניון) שעתיד היה למסד את ייצורו של ידע טכני בתחומי האימפריה העות'מאנית בחסות גרמנית, ובכך להוות משקל נגד להשפעה הקולוניאלית של בריטניה וצרפת. ההגנה שהעניקה גרמניה לשלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות׳מאנית לוותה ביישום מדיניות כלכלית של תיעוש שהיה אמור לסייע לה בהחזרת חובותיה.

אליטת המומחים ניצבה בצומת שבין שתי האימפריות הללו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. במלחמה היוו אנשי האליטה המקצועית של היישוב, שהמובילים בהם היו כאמור בעלי ״רגליים רוסיות ומוחות גרמניים,״ שותפים אטרקטיביים עבור הכוחות הלוחמים בסוריה הגדולה ומפקדם הראשי והמושל הצבאי, אחמד ג׳מאל פאשא. בכמה הזדמנויות קידם אותם ג׳מאל פאשא לעמדות מפתח כחלק מדיכוי האליטה הסורית-עות׳מאנית, שלשיטתו היתה נגועה בהשפעה קולוניאלית צרפתית ובריטית. גיוסה של האליטה המקצועית של הישוב לצבא ולמנגנונים האזרחיים העות'מאניים במהלך מלחמת העולם הראשונה הביא לגיוס תלמידי בתי הספר המקצועיים הבולטים, מקווה ישראל ובצלאל למאמץ המלחמתי והוליד פרוייקטים אזרחיים חשובים בפיקוח מומחים מהישוב.

המקרה של קטינקא, כמו קצינים, קבלנים ועובדים נוספים מבני הישוב העברי שהמשיכו לשרת בצבא העת׳מאני עד סוף המלחמה, מבלי לייחס חשיבות להצהרת בלפור, מראה על מחויבותם לעבודתם המקצועית ועל נאמנותם לאימפריה העות׳מאנית. קריסתה של זו, והתכנסות כלל הקהילות שבה סביב נרטיבים לאומיים לא הותירה אף אחד שיספר את סיפור המלחמה מנקודת מבט אימפריאלית. לכן, למרות שהסיפורים אודות המומחים היהודים ששירתו בצבא העות׳מאני במלחמת העולם הראשונה ושרדו גלויים ונגישים, הזיכרון הלאומי על פי רוב מתעלם מהם או עוסק בהם שלא בהקשר האימפריאלי, כפי שהוא עושה לאזרחי אימפריות אחרות. כך יוצא שאלה שנהרגו במלחמה מוגדרים רשמית כחללי מערכות ישראל, ממש כמו חללי הגדודים העבריים בצבא הבריטי, נגדם נלחמו.

עמרי אילת הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק בעבודות ציבוריות ופעילות מומחים בסוריה בתקופת "התורכים הצעירים" בהנחיית פרופ' אהוד טולידאנו.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#