משעמם

כיצד השתנתה חוויית השעמום בעת החדשה? מאמר מיוחד, מאה במספר, לקראת החופש הגדול

הסדנה להיסטוריה חברתית
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסדנה להיסטוריה חברתית

אבנר וישניצר

אנו זוכרים את חופשות הקיץ של ילדותנו כשרשרת ארוכה של פעילויות ובילויים שלוותה בתחושת חירות והנאה מתמשכת. אנו נוטים לשכוח שחופשות הקיץ התאפיינו, לעתים קרובות, גם בחוסר מעש ובשעמום לא מבוטל. רגע לפני היציאה לחופשה הוא אם כן הזדמנות הולמת להרהור היסטורי על שעמום. מרביתנו קושרים את תחושת השעמום בחוסר מעש אולם אין מדובר בתופעות זהות. חוסר מעש הוא היעדרה של פעולה ואילו שעמום הוא מצב תודעתי של היעדר עניין. יכול אדם להתבטל מבלי להשתעמם ומנגד, לפעול ועדיין לחוש שעמום. דומה כי המצב השני, של פעולה המלווה בתחושת שעמום הופך רווח יותר ויותר. אכן, השעמום אינו נחלתם של ילדים בלבד ואינו מוגבל רק לחודשי הקיץ. הורים בגן משחקים, נהגים ברמזור, סטודנטים בכיתה – כולם מציצים בטלפון החכם מדי כמה דקות. דומה כי גם אנו, לא רק ילדינו, זקוקים לזרם בלתי פוסק של גירויים על מנת שלא לחוש שעמום. כיצד זה הפך לנו לטבע שני?

כמו כל תופעה אנושית גם השעמום נחווה בהקשרים תרבותיים מוגדרים המשתנים מחברה לחברה. הוא מובן בהתאם למוסכמות ספציפיות ומוסבר באופנים שונים בתקופות ובאזורים שונים של העולם. כבר בסוף המאה ה-19, וביתר שאת במחצית הראשונה של המאה ה-20, החלו תיאורטיקנים שונים לבחון את הגודש הגובר של הגירוי החושי המאפיין את חיי העיר ואת השפעותיו על תושביה. האם שעמום הוא תחושה של היעדר הנחווית רק בהשוואה לגודש הזה? האם בעולם מחובר פחות ואיטי יותר היה יותר או פחות משעמם? האם איכר באנטוליה של המאה ה-13, החורש את שדהו במשך שבע שעות ברציפות חש שעמום? האם יושביו של בית קפה בכפר קטן ביוון של המאה ה-17, שבילו כל אחר הצהרים באותו בית הקפה, עם אותם אנשים בדיוק, האם הם חשו שעמום? והאם שיממון נתפס גם בעבר כבעיה ואם כן, מדוע?

יחידת "הסדר החדש" של הצבא העות'מאני צועדים בסך, 1791. הצבא שהקים מהמוד השני היה המשכו של ניסיון ראשון זה

בעלי מוסר עות'מאנים-מוסלמים, כמו רבים ממקביליהם בני אמונות אחרות, הזהירו תמיד מפני חוסר מעש וראו בבטלה חטא ואף סכנה לשלום החברה. אולם במאה התשע-עשרה, במקביל לריכוזיות הגוברת של השלטון והשתלבותה של האימפריה העות'מאנית בכלכלה העולמית החדשה החלה הבטלה להעסיק גם את המדינה. החשש מחיילים משועממים, למשל, הטריד את קברניטי הצבא החדש שהקים הסולטאן העות'מאני מהמוד השני ב-1826. התקנות שנוסחו עבור יחידות הצבא החדשות הדגישו מפורשות שיש לוודא שהחיילים יהיו עסוקים בכל עת. שגרת המחנה תוכננה עבורם בהתאם: מיקיצתם ועד לכתם לישון היו החיילים אמורים לעבור מפעילות אחת לאחרת, תחת פיקוח מתמיד, ובלבד "שלא יעמדו חסרי-מעש", כלשון התקנות. השגרה הצבאית אורגנה לא על-פי העיקרון הקפיטליסטי שזמן הוא כסף, דהיינו משאב שיש לנצל באופן אופטימלי לעשיית רווח; זמנם של החיילים, כמו זמנם של הילדים בחופשה, הובן כחלל שיש למלא באמצעות "תעסוקה". 

אולם גם הקפיטליזציה של הזמן עשתה את שלה. במחצית השנייה של המאה ה-19, החלו פקידי מדינה, אינטלקטואלים ומחנכים עות'מאנים להדגיש את חשיבותה של פעלתנות ויצרנות לפיתוח כלכלי. רעיונות אלה הופצו באמצעות עיתונים וכתבי עת למבוגרים ולילדים, באמצעות רומנים דידקטיים וסיפורים קצרים ובאמצעות ספרי הלימוד בבתי הספר. מעתה היתה הבטלה לא רק חטא מוסרי ואיום על הסדר הציבורי אלא אף פגיעה בכלכלה האימפריאלית. על הרקע הזה, החלו כותבים שונים להציג את הבטלה כמעילה בחובה פטריוטית, ואף כסכנה לבריאות. שיח היצרנות התמקד בחוסר המעש, אך לעתים קרובות עשה שימוש בשעמום על מנת לדחוק באנשים להיות יצרנים. לדוגמה, ספר הלימוד לתלמידי המקבילה העות'מאנית של חטיבת הביניים הבהיר כי כשמתבטלים דקות עלולות להתמשך כמו ימים ואפילו שנים והאיץ בתלמידים להיות חרוצים ולמלא את זמנם בלימוד ועשייה. כאן יש כבר התייחסות מפורשת לאותו מצב תודעתי של היעדר עניין, ואנו למדים שתחושה זו היתה בהחלט מוכרת, לפחות באותם חוגים חברתיים שעבורם נכתבו ספרי הלימוד.

יתרה מזאת, הסרת מגבלות כלכליות שונות (במיוחד לאחר החוזה הבריטי-עות'מאני של 1838) הביאה בהדרגה לקפיטליזציה של הפנאי. במחצית השנייה של המאה ה-19, יותר ויותר יזמים, רבים מהם אירופיים, הציעו לקהילת הזרים הגדולה ולשכבות המבוססות יותר מקרב האוכלוסייה המקומית דרכים חדשות לבילוי הזמן "הפנוי." עיתונים, מגזינים ורומנים, מסעדות, תיאטראות, בתי אופרה וראינוע (הקרנה פומבית ראשונה התקיימה באיסטנבול ב-1897) הפכו את החיפוש אחר גירויים למקור לרווח. הפומביות הגוברת של תרבות הפנאי עוררה בכותבים שונים חששות מפני התרחבות הבטלה והזינה את שיח היצרנות שנזכר לעיל. מנגד, תרבות הפנאי החדשה לא היתה נגישה במידה שווה לכל הקבוצות באוכלוסיה ובכך תרמה להדגשת גבולות חברתיים. אלה שלא נהנו מגישה חופשית אל עולם הגירויים החדש הזה, חוו את החסך בצורה חריפה יותר.

"אחר צהרים של בטלה" - ציור של האמן האיטלקי פרנצ'סקו

כזו היתה, ככל הנראה, התחושה של נשים עירוניות רבות מן המעמד הגבוה והבינוני-גבוה. המוסכמות המגדריות והמעמדיות המקובלות כפו על נשים אלה למעט ביציאה אל הרחוב, על מנת לשמור על מהוגנותן והתוצאה היתה לעתים קרובות שעמום ומצוקה. כמה ממחברי הרומנים העות'מאנים בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה תיארו נשים המנסות להפיג את השעמום בדרכים שונות. כך לדוגמה הסופר מהמד ראוף מאפשר לנו הצצה אל זרם התודעה של סוראיה, גיבורת ספרו אלול (Eylül), וחושף את תחושת המחנק והשעמום הקשה שמסבים לה החיים הביתיים, וכן את ניסיונה להתמודד עם התחושות הללו באמצעות צפייה בגברים החולפים מתחת לחלון ביתה.

השעמום שייחס ראוף לסוראיה לא היה מוגבל לדמויות בדיוניות. ספרי לימוד לתלמידות, שנועדו להכשירן להיות רעיות ואמהות טובות הנוטלות חלק בפרויקט בניית "האומה" העות'מאנית, הדגישו חזור והדגש שהעבודה היא הפתרון לשעמום של החיים הביתיים. במלים אחרות, בניגוד למשרתות של אותן נשים, שעבורן היתה העבודה כורח, עבור הגבירות נועדו מטלות הבית לשמש חומר מילוי לזמן ריק. בספר לימוד לתלמידות הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי נכתב כי "עלייך לעשות את כל העבודה במו ידייך ולהיות גאה בתוצאות. [...] השעמום בזמן הפנוי מסב סבל נורא. לעומת זאת, העבודה מביאה אושר... מכיוון שאין דבר יותר מספק מלראות התקדמות במילוי המטלה." מחבר של ספר לימוד אחר לבנות הצהיר ש"רק עצלניות השונאות לעבוד משתעממות ורואות את חייהן כמדכאים." הפיתרון לשעמום שהציעו מחברי ספרי הלימוד ואנשי מוסר למיניהם היה סדר יום עמוס לעייפה, פשוטו כמשמעו. כך, לדוגמה, ספר על כלכלת בית לתלמידות הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי הזהיר מפני חוסר המעש והדגיש שעל עקרת הבית המודרנית לארגן את עבודות הבית על-פי מערכת שעות שבועית מפורטת. עקרת הבית הטובה, הנאמנה לארצה ולמשפחתה, היתה אמורה לקום לפני כולם, להעביר את יומה בשרשרת אין סופית של מטלות, וללכת לישון אחרי כולם, לא לפני שוידאה שכל הדלתות והחלונות נעולים ועברה על רשימת המטלות של יום המחרת.

אין ספק שיש לראות את העיסוק הזה בשעמומן של נשים על רקע חשש מערעור הגבולות המגדריים, שהעסיק כותבים רבים בני התקופה. כמו חיילים משועממים וילדים משועממים, גם נשים עלולות "לעשות שטויות", דהיינו דברים שבעלי השררה לא היו רוצים שיעשו. הן עלולות לרצות לצאת החוצה באופן עצמאי, לנהות אחר החיים הנשקפים ממסך הראינוע, הן עלולות לשקוע בקריאת רומנים מזיקים, או חלילה אף לנהל רומנים מזיקים. כותבים שמרנים היו מוטרדים מן האפשרויות האלה ועל כן ניסו "לפתור" את בעיית השעמום בדרכים פרודוקטיביות, כלומר בדרכים המשרתות את הסדר הקיים.

לפחות בהקשר ההיסטורי הנידון כאן, אם כן, היה השעמום קשור בהיררכיות חברתיות ובפרט בקטגוריות של מגדר ומעמד חברתי. במלים אחרות, תחושת השעמום עוצבה, לפחות בחלקה, על-ידי זמינות ועושר הגירויים, ומנגד - על-ידי יחסי כוח שהגבילו את הגישה לגירויים אלה. לאור הניתוח הקצר הזה, האם התלות שלנו בזרם מתמיד של גירויים היא עדות לכך שאנחנו יותר משועממים או שמא הגירויים פשוט זמינים יותר? הרי ניתן בהחלט לטעון שתעשיית הפנאי של ימינו פשוט מציעה פתרונות חדשים לבעיה ישנה. אולם נראה שהתמונה מורכבת יותר. אם תחושת השעמום של חיילים, ילדים ונשים היתה (ונותרה) איום עבור בעלי הכוח, הרי שעבור גורמים מסחריים, השעמום היה ועודנו הזדמנות לרווח. הללו עושים כסף מתחושת השיממון שלנו: שיטוט ברשתות חברתיות, תמונות של אנשים שאנחנו בקושי זוכרים מהתיכון, סרטונים ביוטיוב, סדרות בטלפון החכם, רק שלא יהיה רגע דל. כמו כל דילר, גם הם מרוויחים מן ההתמכרות שלנו ואגב כך תורמים להחרפתה.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ