בין סופיה לורן ל'ליטל טוני' - חיי הפנאי של יהודי טריפולי בשנות החמישים והשישים

גם בעשורים שאחרי הקמת מדינת ישראל ניהלו יהודי טריפולי בני המעמד הבינוני-גבוה חיי פנאי תוססים ונהנתניים על אף המציאות המתקדרת סביבם

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אייל דוד

"ב-5 ביוני, כאשר הגיעו לטריפולי ידיעות ראשונות על מלחמת ששת הימים, פרצו המהומות (...) טריפולי, העיר הנאה והנקייה, הפכה למשהו הלקוח מהתופת של דאנטה. האוויר היה כבד, מלא עשן, שוטרים וחיילים חמושים ברובים ובתת-מקלעים נראו בכל מקום. הרחובות היו זרועים שברי זכוכית, שברי חפצים, קרשים שבורים וסחורות שנבזזו מחנויות (...) היה ברור שהפורעים התכוונו תחילה ליהודים, אולם עתה הם רודפים כל דבר זר...".

ציטוט זה, הלקוח מעדותה של פקידת בנק, חושף את 'אקורד הסיום הצורם' בחיי הקהילה היהודית הקטנה והאמידה שנותרה בעיר טריפולי בשנות החמישים והשישים, והוא חיסולה ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים. המלחמה חשפה את היהודים לפרעות אלימות בהן נרצחו 17 יהודים, ביניהם שתי משפחות שלמות שנרצחו על-ידי קצין לובי: משפחת לוזון ומשפחת ברנס-רקח, משפחת אחותו של סבי. פרעות אלו, שבוצעו ביהודים בפעם השלישית תוך שני עשורים (הפרעות הקודמות ארעו בשנים 1945 ו-1948), הגיעו לאחר שנים של הגבלות פוליטיות וכלכליות שהצרו את צעדיהם של היהודים בחיי הכלכלה והמסחר בעיר. היהודים, שבמשך דורות היו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי במדינה, נאלצו להסתתר ותוך זמן קצר לעזוב את המדינה, את ביתם ואת כל רכושם. מספר מועט של יהודים נותר במדינה עד להפיכה הצבאית ב-1969 של מעמר אלקד'אפי, שמיהר להבהיר בשורה של צעדים וחוקים שב'לוב החדשה' תחת הנהגתו אין מקום לזרים וליהודים.

הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בלוב לאחר גל העלייה הגדול של 1951-1949 לישראל והתרכזה בעיקר בעיר הבירה טריפולי (מעטים נשארו גם בעיר בנגזי) מנתה למעלה מ-4,000 יהודים והייתה, לפי חלק מהדיווחים, אחת הקהילות היהודיות העשירות ביותר בעולם דאז. יהודים אלה היו ברובם בני המעמד הבינוני-גבוה שבחרו להישאר במדינה תחת השלטון הלובי-עצמאי של המלך אידריס (החל מדצמבר 1951) וכלל לא ישבו על המזוודות בציפייה להזדמנות לעזוב, כפי שניתן היה לחשוב. נהפוך הוא - הם השתייכו לשכבה הצרה של בני האליטה הזרה והמוסלמית שהסתובבו באותו מילייה חברתי ונקשרו למקום בשל רכוש, נכסים ואינטרסים כלכליים.

חייהם של אותם יהודים בעיר התאפיינו בסתירה מתמדת ונראה שהם ניסו, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, 'ללכת בין הטיפות'. מצד אחד הם היו תושבי המקום, חלקם אף היו בנים למשפחות ותיקות ושורשיות במדינה שמילאו תפקידי מפתח בזירה הכלכלית המקומית והמשיכו ליהנות מהעושר ומהשגשוג העצומים שידעה המדינה עם גילוי הנפט בשלהי שנות החמישים וההשקעות של החברות הזרות בה. מצד שני, בהתנהגותם ובלבושם הם הבהירו קבל עם ועדה שהם לא ערבים. בדומה לבני האליטה הזרה בעיר הם ראו את מוקד הזהות שלהם באירופה, בעיקר באיטליה, ולא באפריקה או בעולם הערבי ועל-כן גם גינוני התרבות וסמלי הסטטוס החברתי שאימצו לעצמם היו מערביים. הם אמנם חיו במדינה מוסלמית עצמאית, אך רוב הזמן ניהלו את חייהם באיטלקית ולא בערבית, הקפידו כל העת לשמור על זהותם היהודית תוך מידה רבה של גמישות דתית, גם כאשר יהדותם הביאה עליהם גזירות שונות, ושמרו על ריחוק מההמון המוסלמי שהיווה את רוב האוכלוסייה בלוב. בעיני המון זה היהודים, בהזדהותם המובהקת עם התרבות והשפה האיטלקית, 'הפנו עורף' לחברה הלובית הערבית. יתרה מזאת, מעמדם הרם בכלכלה ובחברה עמד בסתירה מוחלטת למעמד הנחות שהיה צריך להיות להם מבחינה היסטורית כ'בני חסות' ('אהל אלד'מה') הנתונים למרות השלטון המוסלמי. גם התעמולה האנטי-יהודית ברדיו ובעיתונים וכן בדרשות במסגדים, שהחריפה לנוכח הסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך, הגבירה את העוינות ואת ההתנכלויות ליהודים.

על אף ההגבלות, האיסורים וההתנכלויות שהיו מנת חלקם של היהודים בשני העשורים הראשונים לעצמאותה של לוב ותחושת הפחד שליוותה באופן טבעי רבים מהם, יהודים אלה המשיכו לחיות חיי נוחות תוססים, שאפיינו את השכבה הבורגנית המצומצמת בטריפולי. מראיונות שערכתי עם בני הקהילה בארץ ובאיטליה וכן מהתיעוד הכתוב המועט הקיים בנושא, עולה כי מקומות הבילוי והפנאי שלהם היו עבורם 'נקודות מפלט', או 'איים של שפיות' בתוך מציאות חברתית שהשתנתה לרעתם מרגע לרגע.

מימין - נשים יהודיות בלבוש מערבי באירוע ערב במועדון האיטלקי ומשמאל - בילוי קיצי ב'לידו' של טריפולי, שנות החמישים
מימין - נשים יהודיות בלבוש מערבי באירוע ערב במועדון האיטלקי; באדיבות סבתי לאורה ברנס. משמאל - בילוי קיצי ב'לידו' של טריפולי, שנות החמישים. באדיבות ויטו רקח

מלבד חוף הים של טריפולי, ה'לידו' כפי שהוא מכונה באיטלקית, מסיבות הבתים, בתי הקפה ובתי הקולנוע המודרניים שבהם הוקרנו בעיקר סרטים איטלקיים אך גם צרפתיים והוליוודיים, ניתן היה למצוא את היהודים בני המעמד הבינוני-גבוה בטריפולי גם במועדונים האקסקלוסיביים של האיטלקים והבריטים בעיר. אחד הבולטים שבהם היה הצ'ירקולו איטליה (Il Circolo Italia), המועדון האיטלקי שהיה ממוקם מול הטיילת, ה'לונגו-מארה' (Lungomare), המרשימה ביופייה שנבנתה בימי האיטלקים ליד שפת הים. היה זה מועדון חברים יוקרתי שהציע לחבריו שלל פעילויות בתחומי הספורט, הלימודים והבידור, ביניהן קבוצות ספורט כמו כדורסל ואגרוף, חוגים שונים כמו תיאטרון ובלט וטורנירים של ברידג'. המועדון, כשמו כן הוא, היה מיועד לאוכלוסיה האיטלקית בעיר, אך היו חברים בו גם כמה יהודים אמידים כמו חלק מבני הקהילה שראיינתי, שהדגישו בדבריהם כי למקום לא הגיעו כלל מוסלמים אלא רק נוצרים ויהודים, ולא רק אלה שהחזיקו בנתינות איטלקית. הם סיפרו שהם שלחו את ילדיהם לחוגים השונים שהתקיימו במועדון ושהם פקדו את המועדון כשנערכו בו הופעות והצגות באיטלקית וכן כשנחגגו בו חג המולד הנוצרי וכן חגיגות השנה החדשה (Capodanno באיטלקית). אחת המרואיינות סיפרה איך "כשהיה כריסטמס, היהודים העשירים היו תופסים את השולחנות והאיטלקים התעצבנו: 'מה זה, זאת החגיגה שלנו והיהודים לוקחים את כל המקומות?!'".

בתי המלון שהיו ממוקמים על הטיילת היוו מוקדים נוספים שבהם נערכו מסיבות ואירועים חגיגיים, כשהזוהר מביניהם היה מלון ה'ודאן' (Uaddan) שהוקם ב-1935 ותואר כ"יהלום של הארכיטקטורה האפריקאית המודרנית". במלון נערכו מדי יום ביומו מסיבות קוקטייל והיה בו אולם בידור מפואר בו התקיימו נשפים שונים כמו נשף השנה החדשה, מסיבות בשבת בערב "שהיו סיבה טובה לבילוי עד אחר חצות", מסיבות תחפושות וכן אירועים חגיגיים שונים כמו חתונות של עשירים, וביניהם יהודים. ל'ודאן' הגיעו אמנים מפורסמים מאיטליה בתחום המוזיקה, התיאטרון והקולנוע, כדוגמת סופיה לורן, ליטל טוני (Little Tony), פפינו די קפרי (Peppino Di Capri), ריטה פבונה (Rita Pavone) ועוד רבים וטובים ובני העשירון העליון הקפידו לא לפספס את הופעותיהם. הייתה בו גם בריכת שחיה גדולה והוא היה ביתו של הקזינו היחיד שהיה בעיר. הבילוי הלילי בקזינו היה הבילוי המועדף על לא מעט יהודים שפקדו אותו בימי חול כמו גם בשבתות ובחגים ולרוב הפסידו בו כסף רב.

 ערב שנערך ב'ודאן' לכבודה של סופיה לורן (במרכז) במרץ 1957
(באדיבות ויטוריו חלפון)
ערב שנערך ב'ודאן' לכבודה של סופיה לורן (במרכז) במרץ 1957 (באדיבות ויטוריו חלפון)

בילוי נוסף שיש להזכיר היה הבילוי בבתי הבושת ובמועדוני הלילה. מדברי המרואיינים עלו שמות של שני מועדוני לילה מרכזיים - הבולט מביניהם היה מועדון ה'מוקמבו' (Mokambo) והמועדון הנוסף היה מועדון לילה שפעל ב'סוק אלמשיר' (سوق المشير), אחד השווקים בתחומי העיר העתיקה. במועדונים האלה נערכו קברטים "דה-לוקס", כפי שהגדיר זאת אחד המרואיינים, שכן מדובר היה "במקומות על רמה, לא משהו מלוכלך" ומי שפקד אותם היו "אנשים שהיה להם קצת כסף, גם ערבים". נערכו בהם מופעי ריקוד וסטריפטיז של בחורות "יפות, לא ערביות. כולן היו זרות, אירופאיות. רובן מאיטליה, אך היו גם מיוגוסלביה והיו גם גרמניות, אנגליות, ספרדיות, צרפתיות...".

לסיכום, רוב היהודים שנשארו בלוב לאחר גל העלייה הגדול של 1951-1949 המשיכו להנות מחיי רווחה נוחים ונאבקו לקיים את זהותם המפוצלת, גם כאשר המרחב החברתי שבו הדבר עדיין היה אפשרי הלך והצטמצם. זאת, עד שהתנאים הפכו לבלתי נסבלים והם נאלצו לעזוב. בבת-אחת הם נאלצו לנטוש חיים שלמים ועשירים שהיו להם ו'להתחיל מאפס' כמהגרים במדינה חדשה. רק כמחצית מבני הקהילה שעברו לאיטליה בסוף שנות השישים, בעיקר המבוגרים, עלו לישראל מאוחר יותר. מעטים מההגירה הסופית ומהגירות קודמות הגיעו לארצות אחרות כארה"ב, צרפת ואנגליה.

* אייל דוד הוא בוגר תואר שני בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. את התזה שלו הוא כתב בנושא "חיי היומיום של היהודים בני המעמד הבינוני-גבוה בעיר טריפולי בלוב (1967-1951)" בהנחייתם של פרופסור הרווי גולדברג ושל דוקטור ליאת קוזמא. ליצירת קשר: eyalda1@gmail.com.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ