על כיפופי ידיים וקווים במפה או: כיצד נקבע גבולה הדרומי של הארץ? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על כיפופי ידיים וקווים במפה או: כיצד נקבע גבולה הדרומי של הארץ?

מפות עות'מאניות של גבול ארץ-ישראל - מצרים מראות כיצד עוד לפני הסכם "סייקס-פיקו" הצליחה בריטניה לכפות קווי גבול במזרח התיכון בהתאם לאינטרסים שלה

תגובות

יובל בן-בסט ויוסי בן-ארצי

סיפור קביעת קו הגבול בין ארץ-ישראל וסיני בשנת 1906 העסיק בעבר מספר לא מועט של היסטוריונים וגיאוגרפים. העניין עלה לכותרות והפך לסוגיה משפטית בינלאומית מסובכת בעת המשא ומתן בין ישראל ומצרים על הסכם שלום בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת. במהלך המשא ומתן התעוררו כמה מחלוקות באשר לקביעת תוואי הגבול, או לגבי מיקום נקודות מסוימות לאורכו, שהידועה מכולן הייתה "פרשת טאבה", שהסתיימה ב-1986 בבוררות בינלאומית מוסכמת, לטובת מצרים. רוב העוסקים בנושא הגבול בעבר התבססו על חומרים המצויים בארכיונים הבריטיים. שימוש מועט בלבד נעשה במקורות עות'מאניים ואחרים, בין היתר מכיוון שהמפות שנשתמרו בארכיון ראש הממשלה התורכי באיסטנבול לא היו זמינות לחוקרים. בשנים האחרונות, עם השתנות מדיניות ארכיון זה, מאפשרות המפות השמורות בו את בחינת נקודת המבט העות'מאנית לגבי קביעת הגבול בין מצרים, שהייתה תחת השלטון הבריטי מאז 1882, לבין ארץ-ישראל שבשליטה עות'מאנית. המפות מאפשרות לעקוב אחרי השלבים השונים של התפתחות הגבול, אף כי רוב המפות לא נעשו מראש מתוך מטרה מובהקת לדון בגבולות כי אם עסקו לרוב בעניינים אחרים.

    ממחקרנו, שראה אור לאחרונה בכתב העת Journal of Historical Geography ויתפרסם בקרוב בכתב העת קתדרה, עולה כי קו הגבול בין מצרים לארץ-ישראל שנקבע ב-1906 בעקבות "תקרית עקבה," היה תכתיב בריטי ששירת את מטרותיהם וכפה על העות'מאנים קו גבול שאינו מעוגן בשום תקדים היסטורי או גיאוגרפי. מבחינת העות'מאנים היווה קו הגבול הזה את האפשרות הגרועה ביותר משלל קווים אותם ראו כרלוונטיים בעת הדיון בין שתי האימפריות. בין היתר, התעלם הקו  מהיבטים חשובים כגון תפרוסת שטחי הנדידה ועיבוד הקרקעות של שבטי הבדואים ולמעשה הוא אף 'קרע' אותם לשני צידי גבול, שמבחינתם היה חסר משמעות. המפות שחקרנו מראות כי שטחי המרעה והעיבוד היו במערך של 'רצועות' רוחב אופקיות, כלומר משתרעות בכיוון כללי מערב-מזרח, בעוד הגבול 'חותך' אותן בקו אורכי מצפון לדרום. נקודה נוספת חשובה במיוחד בהקשר זה הנה סיפוח רוב מקורות המים אותם חקרו ואתרו הבריטים קודם למו''מ, לצד המצרי, באופן שהקו סומן ממזרח להם והבטיח שיישארו בצדו הבריטי-מצרי של הגבול. גם השליטה על דרכים חוצות סיני, ובמיוחד דרך 'עולי הרגל', עברה לצד המצרי-בריטי.  גם דרך עקבה-רפיח העות'מאנית, שהייתה תוואי חשוב אם כי לא כבוש או סלול במלואו, נמצאה לפתע בקרבה מסוכנת לתחום שלטון זר, למרות שהעות'מאנים הצליחו לשמור על נקודות אחיזה לאורכה של דרך זו ועל מעבר מוסכם בראס אל-נקב.

מפה המתארת את גבולות פלכי מצרים, סוריה וחג'אז בשנת 1884. פלך סוריה הכולל את שטח ארץ-ישראל חודר לתוך סיני במעין משולש המגיע עד קלעת אל-נחל.

    מבחינה גיאו-פוליטית, אם כן, נאלצו העות'מאנים להידחק לנקודה רחוקה מאד מהקו שנקבע 65 שנה קודם לכן. עיון במפות העות'מאניות מלמד כי מבחינתם הקו הרלוונטי ביותר לדיון היה הקו שנקבע ב"פרמאן [צו] הירושה", אשר ניתן למחמד עלי, שליט מצרים, על ידי הסולטאן ב-1841, ולפיו יוכלו הוא וצאצאיו להמשיך לשלוט במצרים תחת ריבונות עות'מאנית פורמאלית. יחד עם זאת, אף כי העות'מאנים הכירו רק בקו "פרמאן הירושה" כגבול המזרחי של מחוז מצרים וראו בסיני שטח שבשליטתם המלאה, שתי מפות מלמדות על מגבלות הרבונות העות'מאנית באזור סיני. במפה אחת, משלהי המאה ה-19, מצוינים בכתב ניסיונות מצריים "נפסדים" להקים ביצורים לאורך חופי הים-האדום, וסיני מסומנת כשטח בשליטה מצרית. במפה אחרת, מסומנת העיירה עקבה כ"עקבה המצרית" (ראו מפה 1). היה זה כנראה שיקוף של המצב בפועל, עת כוחות מצריים שהורשו להיכנס לסיני על מנת לאבטח את שיירת החאג', כחלק מהסדר שהיה מקובל על העות'מאנים, ביססו את אחיזתם במקום ואף בעברו השני של הים האדום בחג'אז (כיום סעודיה), שם נמצאות הערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה. אין פלא אפוא שבמפה עות'מאנית מ-1906 המתארת את ההתמקחות על קו הגבול בין מצרים שבשליטה בריטית לאימפריה העות'מאנית, רושמים העות'מאנים כי מבחינתם השליטה במדבר סיני ניתנה לשליטי מצרים כפיקדון זמני בלבד, כלומר לא כמצב קבע לגיטימי (ראו מפה 2). מבחינת העות'מאנים, אם כן, בבואם לדון בגבול עם הבריטים ב-1906, אזור סיני היה שייך להם, גם אם הלכה למעשה היו בו כוחות מצריים שמשימתם הייתה אבטחת דרך החאג' והחזקת צדיות כגון קלעת אל-נחל.

    הבריטים רצו לבסס את אחיזתם בסיני על מנת להרחיק את העות'מאנים מתעלת סואץ החשובה להם, ועל כן דרשו לסמן קו גבול בין שתי האימפריות באופן שישרת את מטרותיהם ויכלול את סיני בשטחה של מצרים. ניגודי האינטרסים התבררו במהלך הדיונים בין הצדדים. הנציגים העות'מאניים הציעו קו שחדר עמוק לסיני והשאיר בידיהם חלק ניכר מחצי האי, בדגש על מקורות מים חשובים הפרוסים לאורך דרך עקבה-רפיח וכן הדרך עצמה (ראו מפה 2). קו זה לכשלעצמו כבר היווה ויתור מבחינת העות'מאנים, שכן היה רחוק מגבול מחוז ירושלים באותה התקופה (עמוק בתוך סיני) ולבטח רחוק מקו "פרמאן הירושה". לפי המפה, הפקידים המצרים שפעלו מטעם הבריטים ובהוראותיהם הציעו בעת המשא ומתן שני קווים, וזה שנתקבל לבסוף היה קו הדומה לקו המוכר לנו כגבול 1906. נראה שהיה כאן תהליך התמקחות שבסופו אושר קו אשר לא חפף לאף אחת מההצעות אך היה הרבה יותר קרוב להצעות "המצריות", שמאחוריהן כאמור עמדו הבריטים. העות'מאנים איבדו סופית את שליטתם במדבר סיני ורק התעקשותם על אחיזה בראש מפרץ עקבה, כפי שהמקום נקרא אז במפות, מאפשרת כיום לישראל מוצא לים האדום.

מפה של גבול ארץ-ישראל - סיני משנת 1906, ששורטטה כנראה בעת המו"מ בין העות'מאנים לבריטים לגבי מיקומו של הגבול בין שתי הישויות בעקבות העימות ביניהם על הריבונות באיזור, עימות המוכר כתקרית עקבה.

    עוד מאשרות לנו המפות את הידוע מן הספרות, כי בבוא הבריטים והעות'מאנים לקבוע את קו הגבול בין סיני לארץ-ישראל, התקשו האחרונים לספק מפות אמינות של האזור. אנו למדים על כך מסדרה של חמש מפות הכתובות בערבית ובאנגלית. מפות אלו, שנעשו בידי הבריטים כחלק מההכנות לקביעת קו הגבול, נמסרו לעות'מאנים, אשר הוסיפו עליהן כיתובים והשתמשו בהן כטיוטות עבודה (ראו מפה 3). מפות עות'מאניות מפורטות הוכנו רק לאחר קביעת קו הגבול הסופי, כפי שניתן לראות במפה עות'מאנית של ראש מפרץ עקבה (ראו מפה 4), המהווה חלק מסדרת מפות שלא נשתמרה בידינו. מפה זו הנה מפה מפורטת בתורכית עות'מאנית של קו הגבול באזור שממזרח למפרץ עקבה. היא הוכנה לפני מלחמת העולם הראשונה כחלק ממאמץ עות'מאני נרחב למפות את השטחים שנותרו באימפריה.

העתק שמש של מפה דו לשונית, באנגלית ובערבית, עם רישומים חלקיים בעות'מאנית. המפה הוכנה כנראה בידי הבריטים כחלק מההכנות לסימון קו הגבול. הצד העות'מאני הוסיף לרישומים מספר קווים.

     לסיכום, המחקר ההיסטורי והגאוגרפי בנושא גבול ארץ-ישראל – מצרים מתבסס רובו ככולו על מקורות מערביים-בריטיים. מחקרנו מראה כי מקורות עות'מאניים יכולים להשלים את התמונה. בסופו של דבר, בהינתן יחסי הכוחות בין הבריטים לעות'מאנים, הצליחו הראשונים לכפות את הקו אותו רצו, קו שהרחיק את הכוחות העות'מאניים מתעלת סואץ החשובה כל כך לבריטים. לפנינו, על כל פנים, דוגמה מוחשית לתהליך שדומים לו התקיימו בעוד מקומות ברחבי המזרח התיכון, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה עת נקבעו הגבולות באזור, לרוב תחת תכתיבי המעצמות. גבולות אלו התעלמו מאזורי מרעה של שבטים, נתיבי סחר, מקורות מים, ותפרוסת שטחים חקלאיים. במקרה שלפנינו - בניגוד למה שקרה אחרי מלחמת העולם הראשונה -  לפחות הייתה מראית עין של התדיינות עם הגורם המזרח תיכוני הרלוונטי - האימפריה העות'מאנית.

מפה עות'מאנית של ראש מפרץ עקבה, היחידה שנמצא מתוך סדרת מפות רחבה יותר (השנייה בסדרה). קו הגבול בין ארץ-ישראל וסיני מסומן כקו מרוסק אדום היוצא מראס טאבה לכיוון צפון-מערב.

    בהקשר הספציפי של ארץ-ישראל, תיחום גבולה הדרומי של הארץ שנקבע ב 1906 (גם אם רשמית הקו שנקבע לא נקרא גבול כי אם "קו הפרדה מנהלתית") וההפרדה מסיני שתחת שלטון בריטי הביאו להאצת הפעילות העות'מאנית לחיזוק שליטתם ואחיזתם בנגב, שהחלה כבר ב 1900 עם ייסוד באר שבע, למשל. הגעת המסילה החיג'אזית לאזור יצרה לכאורה יתרון אסטרטגי עות'מאני בקרבת מפרץ עקבה, ומנקודת המבט הבריטית היה בה כדי ליצור איום מרומז על השליטה באזור. לא בכדי שקלו הבריטים ב -1907 את כיבוש צפון ארץ ישראל בציר חיפה-דמשק על תוואי המסילה, כדי להרחיק עוד יותר איום עות'מאני אפשרי על מצרים, סיני ותעלת סואץ.

    בעניין הסכם השלום בין ישראל ומצרים וקביעת קו הגבול ביניהן בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, המפות שהצגנו לא בהכרח היו משנות את הדיונים לו היו בידי המתדיינים. בהקשר זה רק נציין כי הגאוגרף הידוע, פרופ' משה ברור, ציין בפנינו  לאחר קריאת המאמר, כי בגין ממילא בחר שלא להתייעץ עם מומחים למיפוי לפני שהסכים עקרונית לקו הגבול הנוכחי.  

* ד"ר יובל בן-בסט חוקר היסטוריה עות'מאנית בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון באוניברסיטת חיפה.

* פרופ' יוסי בן-ארצי הוא גאוגרף היסטורי המתמחה בארץ-ישראל ובלבנט בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#