במקום מים בנהר זרם דם: רצח העם הארמני אחרי מאה שנה - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במקום מים בנהר זרם דם: רצח העם הארמני אחרי מאה שנה

תמורות במחקר ובשיח הציבורי והאקדמי בטורקיה מאתגרות את סירובה הקבוע של מדינת היהודים להכיר בג'נוסייד הארמני

תגובות
תמונה בשחור לבן של אישה רוכנת מעל ילד מת
American Committee for Relief

דרור זאבי

עד היום מדינת ישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בעת מלחמת העולם הראשונה. די ברור שהסיבה לכך היא מדינית. לאורך שנים הייתה טורקיה בעלת ברית משמעותית באזור עוין, ואפילו היום, כאשר היחסים עמה עכורים מאי פעם, התקווה לחדש את היחסים הטובים מונעת הכרה פורמלית ברצח.  על אף שבשנים האחרונות איבדה ישראל הרבה מן האשראי הבינלאומי שהיה לה כאומה מוסרית וישרת דרך, בעניין ההכרה בטבח היא אינה סתם עוד מדינה. כציבור לאומי שבחר לייצג את שארית הפליטה של שואת היהודים בפני העולם, והמזהיר תדיר מעל כל במה בינלאומית מפני הסכנה של שואה שנייה, החלטתנו לא להכיר בטבח הארמנים היא בעלת משמעות גלובלית עמוקה. מדינות רבות בעולם יכולות להמשיך ולדבוק בעמדתן המכחישה את הטבח כל עוד מדינת היהודים מתמידה בהתעלמותה.

הטורקים מגַנים כמובן כל מדינה המכירה ברצח העם הארמני, ולא אחת דואגים "להעניש" מדינות כאלה על ההכרה. כשהסנאט הצרפתי קבע, ב-2012, שהכחשת רצח העם הארמני היא עבירה בת-עונשין, איימו הטורקים בביטול עסקאות צבאיות עם צרפת כדי להביע את מורת רוחם. (החקיקה הצרפתית בוטלה מאוחר יותר על בהיותה מנוגדת לזכות לחופש הדיבור.) אולם למרות מחאותיהם הקולניות, אפילו בתוך טורקיה מתרבים הקולות הקוראים להכיר בטרגדיה. מאז שנת 2005 מתקיימים גם בתוך טורקיה כנסים המדברים בגלוי על הג'נוסייד הארמני, ואת המחקר העולמי בנושא מובילים כיום חוקרים טורקים שפרסמו ספרים החושפים פרטים נוספים על הטבח ממקורות טורקיים. אפילו הארכיונים הממשלתיים פרסמו בשנים האחרונות מספר כרכים המכילים אלפי מסמכים שעניינם גירוש הארמנים ממקומות מושבם. מתוך המסמכים הטורקיים אפשר ללמוד כי במהלך מלחמת הראשונה, בעיקר בקיץ וסתיו 1915,  גירשו ממשלות מפלגת "הוועד לאחדות וקדמה" -- הידועה יותר כמפלגת הטורקים הצעירים -- כמעט את כל האוכלוסייה הארמנית של האימפריה העות'מאנית, כשני מיליון איש.

נכון אמנם שהמסמכים הטורקים הפתוחים לעיון ציבור החוקרים אינם עוסקים במהלכי חיסול ורצח. התכתובות הרשמיות הללו צונזרו בעבר, והמסתמך אך ורק על המסמכים שפורסמו עלול לחשוב שאיש לא נרצח, ולהיפך, שהממשלה העות'מאנית עשתה כל שביכולתה כדי להתייחס למגורשים בהומאניות ולהקל את קשיי הדרך. רבים מתו במהלך הגירוש, טוענת טורקיה הרשמית, אולם הם מתו בגלל התנאים הקשים של האזור כולו במלחמת העולם, ולצדם מתו גם מאות אלפי טורקים ובני עמים אחרים. אם היו מעשי אכזריות ורצח הם בוצעו על ידי גורמים מקומיים, ובעיקר בני שבטים כורדים באזורים שבהם שליטת הממשלה הייתה רופפת.

אלא שלצד המסמכים הממשלתיים "התמימים" אפשר למצוא עדויות רבות מספור וחופפות של ניצולים ארמנים, מיסיונרים, קונסולים אמריקאים ואירופים, עיתונאים ועוברי אורח, ואף של קצינים וחיילים בצבא העות'מאני. חלק מן העדויות הללו נכתב בזמן האירועים -- מברקים ששלחו דיפלומטים המוצבים בערי השדה לשגריריהם ודיווחים מפורטים ששלחו מיסיונרים לראשי המיסיון. עדויות אחרות נמסרו  לאחר מעשה, כמו תרשומת חקירתם של קצינים שהועמדו למשפט באימפריה העות'מאנית אחרי המלחמה, ועדויות שנגבו מניצולים ארמנים בעקבות ניצחונן של "מעצמות ההסכמה," ובראשן בריטניה וצרפת. לאחרונה החלו חוקרים לעשות שימוש במסמכים הללו לצד העדויות האחרות, והם הפכו לחומר מרשיע בידיהם. כאשר מסמך ממשלתי רשמי מתאר גירוש של ארמנים מעיר לחוף הים השחור בתאריך מסוים, נניח, ובמקביל אנו מוצאים מספר רב של עדויות על מעשי רצח התואמות את תיאור השיירה ואת מספר המגורשים, המסמך הטורקי מחזק את תוקפן של העדויות האחרות ומוסיף להן עומק.

מצעד גברים במרכז העיר, כשחיילים עות'מאנים צופים בהם

מעיון מעמיק בכל חומר העדויות אנו יכולים להסיק כמה מסקנות. האחת היא שבכל המחוזות של מזרח אנטוליה, שבהם היו הריכוזים הגדולים של הארמנים, בוצעו מעשי רצח המוניים ורחבי היקף, בעיקר של גברים בוגרים. כמעט בכל המקרים המתועדים, זמן קצר לאחר שגירשו את הארמנים ממקומות מושבם הפרידו האחראים על השיירה את הגברים מן הנשים ורצחו את הגברים.

אחרי הרצח המשיכו הנשים, הזקנים והילדים בדרכם, לעיתים לאורך מאות רבות של קילומטרים, כמעט ללא מזון, בקור ובחום, והיו נתונים להתקפות בלתי פוסקות של כנופיות, שבטים ובני כפרים שבזזו את שאריות רכושם. רבות מן הנשים בגילאים מסוימים נחטפו, חלקן נאנסו והומתו וחלקן נלקחו לבתיהם של המעורבים ברצח, כנשים, פילגשים או שפחות. אחרות נלקחו לבתי זונות באזורים שונים. אלה שנותרו בשיירה המשיכו לשרך את דרכם לכיוון המדבר הסורי. רבים מאד מתו מתלאות הדרך ורק מיעוט קטן שרד עד סופה. באביב 1916 ביצעו השלטונות גל נוסף של רציחות בעשרות אלפי פליטים שנשארו בחיים באזור דיר א-זור במזרח סוריה.

מסקנה שנייה שאפשר להסיק מחומר המקורות היא שהרצח היה מתוכנן ומתואם מראש ומלמעלה, ולא התפרצות של אלימות מקומית. התובנה הזאת נובעת בעיקר מפעולות ההכנה שבוצעו לפני הטבח וכן מן המִתְאם הגבוה בין האירועים במקומות שונים.

בתחילת אביב 1915, כמה חודשים לפני שהחל הגירוש, פורקו רוב החיילים הארמנים בצבא מנשקם והועברו לגדודי עבודה כאסירים שנדונו לעבודת פרך (חלקם הגדול נרצח מאוחר יותר). בשבוע האחרון של אפריל, נעצרו ונכלאו ברחבי המדינה כל מנהיגי הקהילה – כמרים ובישופים, מרצים ומורים, פעילי מפלגות, חברי פרלמנט, סוחרים עשירים ובעלי מפעלים. מרביתם נחקרו ועונו בכלא. לפיכך, בחודש יוני, כאשר נשלחה למחוזות הפקודה לגרש את הארמנים, הייתה ההנהגה המקומית בכלא, וכמעט בכל המקרים נלקחו המנהיגים אל מחוץ לעיר ימים מספר לפני הגירוש ונרצחו שם. בהיעדר הנהגה התבצעה פעולת הגירוש כמעט ללא התנגדות.

יש אמנם מחלוקת בין החוקרים בשאלה אם הוראות חיסול רשמיות, שהוצגו בעיקר על ידי חוקרים ארמנים אחרי המלחמה, הן אכן אותנטיות. אולם גם בהיעדר "אקדח עשֵן" בצורת פקודת רצח מפורשת, הפעולה המאורגנת והמתואמת הזאת בכל רחבי המחוזות בהם חיו הארמנים – פירוק החיילים מנשקם, מעצרם של המנהיגים והוצאתם להורג, הפרדת הגברים מן הנשים ורציחתם, ומסעות המוות הארוכים של מי שנותר בחיים – מעידה בברור על תכנית חיסול מכוונת ומתואמת.

על אף שרעיונות רדיקליים ל"פתרון הבעיה הארמנית" ניסרו בחלל האוויר כבר מתחילת המאה, ואולי אף מהמאה התשע-עשרה, ככל הנראה עוצבה התכנית הספציפית הזאת בעקבות התבוסה הקשה שנחל הצבא העות'מאני בקרבות נגד רוסיה בחורף 1915-1914, והפרטים האחרונים בה לוטשו בעת הפלישה של מדינות ההסכמה לגליפולי ולמיצרי הדרדנלים באביב 1915. תחושת האיום הקשה של המלחמה, והחשש, האמיתי או המדומה, מפני בגידה של הארמנים הכריעו את הכף. כאשר החל הגירוש ההמוני ביוני אותה שנה היו מרבית המושלים ונציגי המפלגה במחוזות מודעים לתכנית לפחות בקוויה הכלליים ופעלו לבצע אותה ברוחו של השלטון.

כמיליון וחצי ארמנים נרצחו כך במהלך המלחמה.

שתי נשים עומדות בליבו של בית קברות נוצרי
Bryan Denton, NYT

לבסוף חשוב לציין שגם בסיפור הזה, על אף שחלקים גדולים מן האליטה השלטת הטורקית-מוסלמית שיתפו פעולה, היו רבים שסירבו ליטול חלק ברצח, ואף בגירוש. גם בין אנשי השלטון הטורקים והכורדים היו "חסידי אומות העולם" שהתנגדו לטבח והצילו ארמנים רבים. חלקם התחמקו וניסו לדחות את רוע הגזרה ככל שיכלו בלא להתעמת עם מנהיגי המדינה ועם נציגי "הוועד לאחדות וקדמה." אחרים הביעו את התנגדותם בגלוי.

ג'מאל פאשא, מושל סוריה ומפקד הארמיה הרביעית הטורקית, שהיה אחד ממנהיגי המפלגה, התנגד ככל הנראה להחלטה לחסל את הארמנים, ועל אף שלא יצא בפומבי נגד המדיניות הזאת הביע את התנגדותו במסרים לשותפיו באיסטנבול, ופעל בשטחים שהיו בתחום אחריותו למנוע את המשך החיסול (על נושא זה ועל הפולמוס שעורר ראו כאן וכאן). פקידים בכירים אחרים, כמושל מחוז קוטאהיה ומושל אזור מרדין סירבו להשתתף בגירוש ובקטל. חלקם נרצחו ואחרים פוטרו ממשרתם.

מושל פרובינציית חלב במהלך התקופה, ג'לאל ביי, סרב למלא את הפקודות, הועבר משם לפרובינציה של קוניה במרכז אנטוליה וגם שם סרב ליטול חלק בכל מה שקשור לטבח. בתקופת שהותו הקצרה בקוניה נאבק להציל את המגורשים שעברו דרך עירו, וכך כתב במאמר שפרסם מיד בתום המלחמה:

הרגשתי כיושב על שפת נהר בלא אפשרות להציל מישהו מזרמו, אבל במקום מים זרם בנהר דם. אלפי ילדים תמימים, זקנים חפים מפשע, נשים חסרות אונים וצעירים חסונים שטפו במורד הנהר לאבדון, ישירות לאפר ולאבק. כל מי שיכולתי להחזיק בו בידי החשופות או בציפורני, הצלתי. השאר, כך אני מאמין, ירדו במורד הנהר בדרך שאין ממנה חזרה.

* פרופ' דרור זאבי מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים 

** עקבו אחרינו בפייסבוק כדי להתעדכן בפרסום מאמרים חדשים.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#