100 שנים להסכם סייקס פיקו: על גבולות חדשים, טיהורים אתניים והמזרח התיכון המודרני - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

100 שנים להסכם סייקס פיקו: על גבולות חדשים, טיהורים אתניים והמזרח התיכון המודרני

ההסכם שנחתם בין נציגי צרפת ובריטניה במאי 1916 השפיע על עיצוב גבולותיו של המזרח התיכון המודרני. האם ייתכן שהקווים ששרטטו המעצמות הקולוניאליות היו סבירים יותר משמקובל לחשוב?

תגובות

דרור זאבי

בתחילת 2014, כשהיו בשיא כוחם, פרצו לוחמי דאע"ש סוללת עפר שסימנה את הגבול בין סוריה ועיראק והכריזו, קבל עם ועולם, על מותם של גבולות סייקס-פיקו . בשבועות האחרונים דומה שארגון דאע"ש נכשל במשימתו, ולוחמיו מאבדים את אחיזתם בשטח. אולם התחושה שסוריה, עיראק, ירדן ולבנון הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על ידי כוחות אימפריאליים עוינים, עודה מפעמת בליבם של רבים. מה, אם כן, היו אותם הסכמים אימפריאליים, ומה האמת בטענה על קיומם של גבולות אותנטיים יותר באזור?

מפת סייקס פיקו

מתוך ההנחה – שהתבררה כנכונה – שהאימפריה העות'מאנית תובס במלחמה העולמית ותחולק בין המנצחים, התכנסו נציגי בריטניה וצרפת וסיכמו ביניהן מי יקבל מה. ההסכם שנחתם לפני מאה שנים (ושבועיים), ב-16 במאי 1916 בין מרק סייקס הבריטי, ופרנסואה ז'ורז' פיקו הצרפתי הגדיר קו וירטואלי שעבר בין יפו לכִּרכּוּכּ, שמדרום לו שטח השפעה בריטי, ומצפון לו שטח השפעה צרפתי. שטחה של ארץ ישראל המערבית/פלסטין הוגדר כאזור בינלאומי. תמורת הסכמתה להסדר הובטחו לרוסיה, בעלת הברית ממזרח, חלקים ממזרח אנטוליה ודריסת רגל באזור מצרי הבוספורוס והדרדנלים.   

מאותה נקודה ואילך הופנתה אצבע מאשימה לעבר המעצמות הקולוניאליות הוותיקות. הגבולות שעליהם החליטו במחי יד ובמתיחת קווים בחול, כך נטען, חצו קבוצות אתניות, הפרידו אוכלוסיות מאוחדות, וחיברו יחד אזורים שהיה מקום להפרידם. אחת הטענות הייתה שבאזור כולו יושבת קבוצה לאומית אחת גדולה – הערבים – ומתיחת הגבולות המלאכותיים הללו בין עיראקים לסורים לירדנים, ללבנונים ולפלסטינים, מנעה מן הערבים לממש את הפוטנציאל הלאומי שלהם. זו הייתה הטענה שהובילה להקמת מפלגת הבעת' שקראה לאחדות כלל-ערבית, וזה היה גם הדגל שנשא נשיא מצרים עבד אל-נאצר אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

חלק גדול מתושבי האזור הערבים קיבל את הטענה שמאז ומתמיד היה לאום ערבי אחד, ואזור הסהר הפורה הוא מולדתו. (מאוחר יותר התרחבה המולדת הזאת וכללה גם את צפון אפריקה ממצרים עד מרוקו, וחלקים מקרן אפריקה, המיוצגים כולם בליגה הערבית). בהסכמי סייקס-פיקו, ומאוחר יותר בהסכמי סֶוְור, ורסאי, סאן רמו ולוזאן, טענו דוברי הלאומיות הערבית, ריסקו המעצמות את הלאום הזה לרסיסים מדיניים. אחרי הקמת מדינת ישראל קיבלה הטענה את תמיכתה הלא-מודעת של ההנהגה הישראלית. ברצונם להוכיח שמעולם לא היה עם פלסטיני, ושהציבור דובר הערבית היושב ממערב לירדן אינו זכאי למולדת משל עצמו, הדגישו מנהיגי המדינה שוב ושוב את ההשתייכות של הערבים בשטחי הארץ לקבוצה הלאומית הערבית, ולא ללאומיות פלסטינית ייחודית.

הטענה השנייה נגד הסכמי סייקס-פיקו, הרווחת יותר היום, היא הפוכה. על פיה, קווי הגבול שיצר ההסכם חיברו יחדיו קבוצות רבות שאין להן בסיס משותף. כך, הבריטים שהקימו את עיראק כפו מסגרת מדינית אחת על קבוצות דתיות יריבות – השיעים והסונים – וחיברו אליהן את הכורדים שכלל אינם ערבים. הצרפתים שהקימו את סוריה יצרו מסגרת מלאכותית משותפת לסונים, עלווים, כורדים, דרוזים ונוצרים, שלכל אורך ההיסטוריה לחמו אלה באלה. במידה פחותה הטענה נשמעת גם בקשר לטורקיה.

העובדה ששתי הטענות סותרות זו את זו, האחת מדברת על ציבור לאומי גדול אחד בכל השטח והשנייה מתארת אזור מרוסק שאין בו נאמנות אחת, מעוררת מיד ספקות לגבי תקפותן, אולם התמונה מורכבת אף יותר. בפסקאות הבאות אטען שהמערכת המדינית שיצרו הסכמי סייקס-פיקו אינה גרועה יותר, ומבחינות מסוימות אף טובה יותר, מכל מערכת מדינית אחרת שיכולה הייתה להיווצר כאן. הבעיה הראשונה בטענות על ה"מלאכותיות" של גבולות סייקס-פיקו נוגעת להנחת קיומה של חלוקה "אמיתית" אתנית-גיאוגרפית, שההסכם דיכא. האמת היא שהעולם המזרח-תיכוני הטרום-לאומי לא היה מחולק לקבוצות הומוגניות, ואי אפשר היה למצוא בו אזורים מתוחמים אתנית, דתית או לשונית. היו בו אמנם קווי הפרדה: בין קבוצות דתיות שונות, בין ערים לכפרים, בין תושבי קבע לבין נוודים, בין עבדים לבני חורין, אבל הקווים הללו לא נמתחו במרחב הגיאוגרפי אלא במרחב החברתי. גם הגבולות המנהליים בין הפרובינציות לא שיקפו חלוקות אתניות או דתיות. במהלך מאות שנות ההיסטוריה העות'מאנית אנשים מכל הסוגים נעו ממקום למקום והתיישבו במקומות חדשים ללא קושי.

סייקס

יתרה מזאת, אנו מניחים שההבדל האתני בין טורקים, כורדים, ערבים ואחרים ברור מאליו. אולם ההבדל הזה הוא במידה רבה תוצר של העת החדשה. נטען שהבריטים חיברו יחדיו באופן מלאכותי שלושה מחוזות בעלי צביון אתני ודתי שונה – בצרה השיעית, בגדאד הסונית ומוסול הכורדית – כדי ליצור את עיראק. אולם מחקרים רבים כבר הוכיחו שלפני המאה העשרים ההבדלים בין טורקים, כורדים וערבים היו מטושטשים. השפה, שאנו מייחסים לה חשיבות יתרה כסמן לאומי, שיחקה תפקיד שולי במיוחד. הכורדים דיברו כמה שפות, כולל ערבית, הערבים דיברו דיאלקטים שונים שלעיתים אפילו באותו אזור היו בלתי מובנים לאחרים, והיו אזורים רבים שבהם השפה הייתה כה מעורבת שאי אפשר היה להבדיל בכלל בין כורדי לבין ערבי.

כאילוסטרציה לחוסר החשיבות של השפה כעניין המגדיר זהות, צריך לזכור שהשושלת העות'מאנית דוברת הטורקית ייחסה את עצמה בה בשעה לשבט טורקי-מונגולי עתיק, ולשבט קורייש הערבי, שבטו של הנביא מוחמד, המופיע גם הוא בעץ השושלת. האידיאולוג הגדול של הלאומיות הטורקית – זיא גֶקְאַלפּ – היה כורדי. לפני הולדת הבלשנות המודרנית, ההבדלים בין השפות היו מטושטשים, ועד שהוקמה אקדמיה ללשון הטורקית במאה העשרים מרבית המילים במילון העות'מאני היו ערביות או פרסיות. למעשה, עד העשורים האחרונים של המאה העשרים ניסו הטורקים לטעון שהכורדים אינם אלא "טורקים הרריים" השייכים לאותו לאום. גם ההתקרבות לשיעה של חלק מן השבטים בדרום עיראק היא תהליך חדש, ורובו התחולל בסוף המאה התשע עשרה. במקביל, התחולל תהליך של הטפה סונית שהפעילו הטורקים בקרב עדות מיעוט מוסלמיות שיעיות, דרוזיות, בהאיות, עלוויות ואחרות. התהליכים הללו גרמו להתקשחות נוספת של הגבולות בין השיעה לסונה, וביניהן לבין הקבוצות ההטרודוקסיות של הדרוזים והעלווים.

תנועות לאומיות מגדירות את עצמן על פי רוב בהתאם לנטיית האוכלוסייה האורבנית, אולם עד  המאה העשרים כמעט כל הערים הגדולות בסהר הפורה היו מעורבות. איש לא חשב על חלב כעל עיר ערבית, על אוּרפַה כעיר טורקית או על דיארבּקיר כעיר כורדית. חלב, היום עיר ערבית למהדרין, נתפסה אז כעיר קוסמופוליטית המזוהה עם השלטון העות'מאני, שבין תושביה קבוצה גדולה מאד של טורקים, וקבוצה גדולה אחרת של יהודים ונוצרים, ואילו אורפה, היום עיר ואם בטורקיה, הייתה עיר מרדנית שבין תושביה ערבים, ארמנים וכורדים רבים.

מסוף המאה התשע-עשרה ועד היום מתנהל תהליך ארוך ואכזרי של טיהור אתני רב רבדים באזורנו. אפשר למצוא את שורשיו במעשי הטבח שנערכו באוכלוסייה הנוצרית בדמשק ובבירות בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. המשכו בטבח שבוצע באוכלוסייה הארמנית של אנטוליה ב-1896-1894; ברצח-העם של הארמנים, האשורים והיוונים של הים השחור ב-1915; בטרנספר הגדול של הנוצרים האורתודוקסים מאנטוליה ושל המוסלמים מיוון אחרי מלחמת העולם הראשונה; בטבח האשורים בעיראק ב-1933; בגירוש יהודי ערב ובגירוש המקביל של הערבים הפלסטינים; ומאוחר יותר בטיהורי הכורדים והאַלֶווים מאזורים שונים בעיראק ובטורקיה. וזה נמשך אפילו היום עם טיהור היזידים מהר סינג'אר, בריחת חלקים גדולים מהאוכלוסייה הסונית לטורקיה, וההרחקה ההדדית המתמשכת של סונים ושיעים מאזורים רבים בעיראק ובמפרץ. תהליכים אלו מתבטאים בסופו של דבר בהומוגניזציה, אחידות אתנית באזורים מסוימים, ואחידות דתית באחרים. אולם אחידות זו לא היתה המציאות עת גובשו ההסכמים.

מלבד זאת, הטענה בדבר מלאכותיותם של קווי סייקס-פיקו אינה מדוייקת שכן אלה נשענו, לפחות במידה מסויימת, על קווי מתאר שזוהו גם על ידי תושבי האזור. ראשית, השמות סוריה, עיראק, או פלסטין לא הומצאו על ידי הבריטים או הצרפתים. חוקרים של העת החדשה המוקדמת הוכיחו כבר שליֵשויות האלה יש היסטוריה. לפני  מלחמת העולם הראשונה אינטלקטואלים בדמשק וחלב, למשל, דיברו על לאומיות סורית יותר מאשר על לאומיות ערבית, וערביי ארץ-ישראל כינו את אזור מחייתם "פלסטין" כבר במאות הקודמות.

מכל הסיבות האלה, הן נרטיב הלאומיות הערבית שקופחה על ידי הבריטים והצרפתים, והן ההנחה שדת או קרבה שבטית הן הן המערכת ה"אותנטית", נעדרות בסיס מוצק. אפשר למעשה לטעון את הטענה ההפוכה: דווקא בגלל שקביעת גבולות המדינות האלה לא יוחסה לתושביהן, אלא למעצמות הקולוניאליות, הן נאלצו להיאבק כל העת כדי להוכיח את הלגיטימציה שלהן, ואבדן הלגיטימציה הוביל להידרדרות הנוכחית.

הגבולות הישנים של המזרח התיכון מתפוררים, והיום באמת לא משנה אם בעבר ייצגו חלוקות משמעותיות יותר. אולם ברור שהתפרקות המדינות איננה תהליך "טבעי" של שבירת מסגרות מלאכותיות והתארגנות מחודשת על פי קווי מתאר נכונים יותר, והיא קשורה יותר לאשליה שנוצרה בראשית המאה העשרים, שמעבר לגבולות הקיימים אכן מסתתרות חלוקות אותנטיות כאלה.

* פרופ' דרור זאבי מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הפורום לחשיבה אזורית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#