אלישע זילברקלנג

הר ציון קדוש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. ליהדות ולאסלאם הוא קדוש כיוון שלפי מסורותיהן שם נמצא קברו של דוד המלך. על פי המסורת הנוצרית, המקום קדוש כיוון ששם התקיימה הסעודה האחרונה של ישו לפני צליבתו; שם מרים, אמו של ישו נחה על משכבה; ושם ירדה רוח הקודש על ממשיכי דרכו של ישו לאחר מותו. שליטה על המקום עברה מיד ליד לאורך ההיסטוריה, ובימי המנדט הבריטי ומלחמת 1948 המקום היה מאוכלס ומנוהל בידי נזירים בנדיקטינים ופרנציסקנים. במלחמה עבר הר ציון ברובו לידיים ישראליות ויחסה של ישראל אל המקומות הקדושים והדתיים שעל ההר הפך לסוגיה טעונה בשנים הראשונות למדינה.

כמה ימים לאחר הכרזת העצמאות, בין ה-18-17 במאי 1948, נכבש מתחם הר ציון בירושלים בידי כוחות מחטיבת הראל. מיד התבהר כי המקום מהווה נכס אסטרטגי חשוב ביותר בשל קרבתו לרובע היהודי ובשל היותו בקו החזית בירושלים, ועל כן הוחלט להחזיק בו כוחות צבא באופן קבוע. לצורך הסדרת היחסים בין הצבא לאוכלוסייה הנוצרית ולהסדרת טיפול הצבא במקומות הקדושים בהר ציון, ובירושלים בכלל, הוחלט על מינוי קצין קשר לכנסיות בירושלים וסביבתה. לתפקיד מונה ד"ר יהושע פראוור, היסטוריון צעיר מהאוניברסיטה העברית, מומחה לנצרות ולמסעות הצלב בימי הביניים, אשר ייסד למעשה את לימודי ימי הביניים באוניברסיטה העברית ולימים היה לפרופסור מן המניין ואף שימש כדקאן הפקולטה למדעי הרוח. פראוור הכיר את הנצרות על גווניה ועסק גם בהר ציון במאות ה-15 וה-16. היה כמובן היגיון רב במינוי אדם בעל היכרות וקשר עם העולם הנוצרי בירושלים לתפקיד רגיש ודיפלומטי כגון זה שיועד לפראוור. ההיסטוריון קיבל הוראה ממפקד המחוז להוריד את מרבית הנזירים מן ההר, אולם חלקם נשארו לשמור על נכסי הכנסייה. בסך הכל נראה כי בתחילה התפתחו יחסים תקינים במקום בין הצבא לאוכלוסייה הנוצרית.

Monastery 1948
חיילי צה"ל בפתח מנזר במלחמת העצמאות (התמונה פורסמה לראשונה במאמר מאת עופר אדרת ב"הארץ", 22.01.2016)צילום: הארכיון הציוני

כעבור שישה שבועות, בראשית יולי, נפצע פראוור מירי צלף מכיוון העיר העתיקה ופונה מהמקום. פראוור מתאר את פציעתו כנקודת המפנה במצבו של הר ציון במלחמת העצמאות. אז החלו ביזה ו"חילול הקודש", כלשונו, בידי החיילים במקום. באמצע נובמבר 1948 חזר פראוור לבקר במקום, ומדיווח שכתב אודות ביקורו ניכר כי הזדעזע ממה שראה. הוא תיאר את המצב כ"חורבן מוחלט"; פסלים שבורים ומכוסים צואה, ציורי קיר שהוצאו מהם העיניים, כלי קודש וחפצי ערך רבים שנעלמו. בסיכומו של דיווח נוסף מאותו ביקור כתב פראוור: "חילול הקודש במקרים הבולטים ביותר ניתן לתיקון. אולם תיקון זה הוא מגוחך לעומת המצב הקיים. הכנסייה נשדדה בצורה הבלתי ידועה אפילו לי. בספר החשבונות צריך לרשום: הלכה לאיבוד כנסייה על כל נכסיה, נשארו רק הקירות".

תגובות הדרג הצבאי והדרג המדיני לא איחרו לבוא, ונראה היה כי המצב יתוקן במהרה. אולם, מדיווחים של אישים אחרים כשנה לאחר דיווחיו של פראוור נראה כי תופעות הביזה וחילול הקודש לא פסקו. בסביבות אותו זמן כתב משה דיין כי הר ציון אינו מקום מרכזי ביהדות וכי בין כל שלוש הדתות המקום קדוש ביותר לנוצרים. דיין הביע חשש כי אם יוחלט על בנאום ירושלים עלולה ישראל להידרש לפנות את כוחותיה מהר ציון ולא יהיה לה טיעון לחזקה על המקום מלבד טיעון צבאי. על כן הציע דיין להבנות כמעט יש מאין את חשיבותו הדתית של המקום ואת קדושתו ליהדות מתוך תפיסה כי טיעון דתי של קדושת המקום חזק הרבה יותר מטיעונים אסטרטגיים וצבאיים. הוא הציע לבנות במקום בית כנסת, לפתוח חפירות ארכיאולוגיות ולעודד עלייה לרגל להר, וכל זאת על חשבון "בניינים מוסלמיים חילוניים", כלשונו. דיין היה אז מפקד מחוז ירושלים ודבריו היו עשויים להיות בעלי משקל רב. גם בכירים במשרד הדתות פעלו נמרצות בתקופה זו על מנת להבנות ולחזק את קדושתו של הר ציון והשקיעו רבות בפיתוח הזהות היהודית במקום. הם עודדו עלייה לרגל להר ציון, העצימו את קדושתו, והעניקו חשיבות ממלכתית למקום על ידי הקמת מרתף השואה וחדר הנשיא ועל ידי קיום טקסים ממלכתיים במקום.  גישה זו של דיין ושל בכירים במשרדי הממשלה שונה מיחסם של אלו שפעלו לתיקון המצב בהר ציון עליו דיווח פראוור. מצד אחד הובעו זעזוע ורצון לתיקון מצדם של אישים כבן גוריון ומשה שרת, ומצד שני גורמים צבאיים ומדיניים עודדו את הדרת רגלי הנוצרים מהמקום ואת הזנחת התיקון והטיפול בבעיותיהם לאור השקפותיהם על עתיד המקום והשליטה בו.

הר ציון בשנות החמישים המאוחרות, לאחר שבוצעו עבודות לתיקון נזקים שנגרמו במלחמת 1948
הר ציון בשנות החמישים המאוחרות, לאחר שבוצעו עבודות לתיקון נזקים שנגרמו במלחמת 1948צילום: The Ten-Year Anniversary Book of the Israeli Department of Public Works

נראה כי המתח בין שתי העמדות - זו המזועזעת והקוראת לתיקון וזו המטפחת את הזהות היהודית על חשבון הזהויות האחרות - מעיד על סוגיה עמוקה וסבוכה שאפיינה את מדינת ישראל בראשית דרכה. דיווח בעיתון "הדור" על המצב בהר ציון, שהתפרסם ב-25.12.49, כשנה לאחר דיווחיו של פראוור, תופס את השור בקרניו. כך נכתב באשר למצב הכנסיות בהר ציון: "מצב זה אסור שיימשך... הכך ייעשה בישראל?". התהייה נגעה בשאלה יסודית: מהו הקוד המוסרי של המדינה החדשה? האם המדינה תאפשר את קיומן של תופעות כביזה ופגיעה באתרי פולחן לא-יהודיים או שמא תוקיע אותן ותפעל למיגורן? חשיבות דיווחיו של פראוור לסוגיית הקוד המוסרי של המדינה הצעירה איננה באבדנם של הנוצרים ובצערם על חורבן מקום פולחנם (סוגיה חשובה בפני עצמה) אלא בעצם הזעזוע של פראוור עצמו; פראוור היה מזועזע שכך נעשה בישראל.

בסופו של דבר, התגובות מצד הדרג המדיני והדרג הצבאי הובילו לתיקונים פיזיים של מתחם הר ציון ולפיצויים לנזירים שגורשו מהמקום. אולם, כאמור, תגובות אלה לא שמו קץ לביזה ולפגיעה במתחם הקדוש. בעדויות של חיילים שנשפטו על ביזה במלחמה ניכר כי רבים מהם טענו כי לא ראו את מעשיהם כפסולים וכי כולם לקחו חלק בביזה. ענת שטרן, בעבודת הדוקטורט שלה על המערכת השיפוטית של צה"ל במלחמת העצמאות, כותבת כי התרבות הצבאית אליה היו רגילים החיילים הייתה תרבות של מיליציה ומחתרת. לפני קום המדינה דאגו המחתרות למימונן באופן עצמאי ועשו זאת בין היתר בעזרת ביזה. על כן, תיקונים ופיצויים כספיים במקרה זה היו כמו לשים פלסתר במקום לטפל בשורש הבעיה; לא היה בהם כדי לחנך לתרבות צבאית חדשה המתאימה לצבא מסודר במדינה מתוקנת.

צילום פנורמי של חדר הסעודה האחרונה
צילום פנורמי של חדר הסעודה האחרונהצילום: אסף יקואל

ביזה ופגיעה באתרי פולחן היו תופעות נפוצות בקרב חיילי צה"ל בימי ראשית המדינה. בפני ישראל הצעירה עמדה משימה לא פשוטה של עיצוב ערכים וקוד מוסרי, ומקרה הר ציון היה מבחן משמעותי במשימה זו. אולם, משימה זו איננה בעלת סוף נתון, ולעולם יש לשאוף לטיהור וחידוד הקוד הערכי והמוסרי של המדינה. בימים אלו, כשמתרחשת סערה בישראל סביב החלטת אונסק"ו בנוגע להר הבית, שבה סוגיית יחסה של ישראל אל המקומות הקדושים לדתות אחרות אל קדמת הבמה. מקריאת ההחלטה עולה כי בניגוד לטענות פוליטיקאים ועיתונאים ישראלים, אונסק"ו כלל לא מטיל ספק בקשר של העם היהודי לירושלים, אלא להיפך, הוא מאשר את חשיבות העיר העתיקה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. עניינה המרכזי של ההחלטה היא קריאה לישראל לחדול מפעולות אשר פוגעות באתר המוסלמי ובחופש הפולחן למוסלמים בהר הבית. על אף ההבדלים בין המקרים, מה שחשוב בהקשר זה הוא לא הדיוק והניסוח הבעייתיים והחד-צדדיות של ההחלטה, אלא ההכרה בכך שגם בישראל, חופש הפולחן ויחס מכבד לאתרים של בני דתות אחרות אינם ערכים "טבעיים" או מובנים מאליהם אלא סוגיות הכרוכות עד לבלי הפרד בפוליטיקה, דימוי עצמי ושיקולים של תדמית ציבורית. שמירה על ערכים אלה, כמו במקרה של הר ציון ב-1948, מחייבת מבט ביקורתי ונכונות להיאבק עליהם.  

* אלישע זילברקלנג הינו סטודנט לתואר ראשון בחוג להיסטוריה ובתכנית המצטיינים בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאמר זה מבוסס על עבודת מחקר שנכתבה במסגרת הקורס "המפנה המרחבי: מיפוי מחודש של ידע היסטורי" בהנחיית פרופ' יפעת וייס, באוניברסיטה העברית בירושלים.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ