כך הפך הכפר עיסאוויה במה למופע הריבונות הישראלי עוד לפני 1967

היסטוריה של ביצור הריבונות הישראלית בעיסאוויה בעשורים הראשונים למדינה חושפת שדיכוי מכוון של אוכלוסייה פלסטינית התחיל הרבה לפני כיבוש השטחים. מאמר לרגל יום השנה לחתימת הסכם הקו העירוני ויצירת מובלעת הר הצופים

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

יפעת וייס

הכפר עיסאוויה, השוכן למורדותיה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שב ועולה לעיתים קרובות לכותרות במהלך סבב האלימות הנוכחי. בכך איננו שונה מאזורי מריבה אחרים בשטחה של ירושלים המאוחדת. אלא שלהבדיל משכונות פלסטיניות במזרח העיר, שהיו נתונות תחת שליטה ירדנית בשנים 1967-1948, נתונה הייתה עיסאוויה באותה תקופה תחת שליטה ישראלית בפועל, בתחום מובלעת הר הצופים בחסות האו"ם, כפי שזו התגבשה, בהעדר הכרעה צבאית במאי 1948, כשטח מפורז. התבוננות בקורותיה של עיסאוויה בין 1967-1948 חושפת אותה כמקרה מיוחד של מאבקי שליטה וריבונות, ובה בעת מטילה בספק השקפות מקובלות המציגות את שני העשורים הראשונים לתולדותיה של מדינת ישראל כימות התום.

כפי שהעיד לימים מפקד ירושלים דוד שאלתיאל, מדינת ישראל היא זו שהזמינה את תושבי עיסאוויה, שנמלטו על נפשם ב-1948, לשוב אל הכפר עם שוך הקרבות. הנהלת האוניברסיטה העברית רצתה בשובם של התושבים המקוריים, איתם, כפי שכתב המזכיר הכללי של האוניברסיטה, ד"ר דויד וורנר סנטור, היו יחסיה תמיד "שלווים וטובים". סנטור, כרבים אחרים, סבר בקיץ 1948 כי בקרוב תשוב האוניברסיטה, שהפעילות בה הופסקה למעשה לאחר ההתקפה על שיירת הדסה ב-13.4.1948, לפעול כסדרה. לכך חתרה מדינת ישראל בהסכם עליו חתמה ב-7.7.1948, הסכם שהסדיר את יחסיהן של ישראל והממלכה ההאשמית של עבר הירדן במובלעת הר הצופים בחסות האו"ם, ובו סעיף 8, הכולל התחייבות להפעלה מחודשת של מוסדות התרבות והמוסדות ההומניטאריים בהר הצופים. סעיף זה לא מומש לעולם. ירדן סירבה לחידוש פעילות האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בהר הצופים, וסירובה שימש סיבה ועילה לכל מהלכיה של ישראל בחלק הנתון לשליטתה במובלעת, או במה שהבינה, החליטה והכריזה כשייך ומוכל בחלק זה: המוסדות היהודיים, בית הקברות האנגלי והכפר עיסאוויה.

City Line
משה דיין ועבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הירדני בירושלים, חותמים על הסכם הפסקת האש בין ירדן לישראל במסגרתו שורטטו גם גבולות מובלעת הר הצופים, 30 בנובמבר, 1948צילום: לא ידוע

מלכתחילה היה נוסח ההסכם ב-7.7.1948, בנוגע לזכותם של התושבים המקוריים "שנכחו" בכפר טרם הקרבות לשוב, עמום. מספרם של התושבים המקוריים הסתבר כסוגיה סבוכה. ישראל טענה שהסכימה לשיבת 150 מתושבי הכפר. האו"ם גרס כי הותר בהסכם ל-150 גברים שאינם בגיל גיוס ולבני משפחותיהם לשוב; כלומר, מספר שהתקרב על פי הערכותיו לכאלף איש. זה היה קרוב לוודאי מספרם של תושבי הכפר לפני פרוץ הקרבות, ובכל אופן הוא היה גבוה פי כמה מזה שישראל שאפה אליו ושבגובהו ראתה הפרה בוטה של ההסכם מיולי 1948. אי הסכמה שררה גם בעניין המפה. למול עיני הצדדים החותמים עמדו מפות שונות, ומשום כך נותרה מפת המובלעת בכלל וחלוקותיה הפנימיות בפרט סלע מחלוקת כל תשע עשרה שנות קיומה. בפער בין המפות – זו הישראלית, בה השטח הישראלי רחב יותר, לזו הירדנית, על פיה השטח הישראלי מצומצם יותר, הקפידה ישראל להפגין את נוכחותה, במה שהמקורות הצבאיים הישראלים כינו "סיורי ריבונות". ב"גן שלומית", שלושים דונמים למורדותיה המזרחיים של האוניברסיטה בהם החל הבוטניקאי אלכסנדר איג להקים גן בוטני ארכיאולוגי בשלהי שנות העשרים, וששכן כעת בלב שטח המריבה, קיפח מפקד המובלעת מטעם האו"ם לויטננט קולונל ג'ורג' פלינט הקנדי בשנת 1958 את חייו מיריות צלפים, כשהוא מנסה לפייס בין הישראלים לירדנים.

גורמים בינלאומיים לא הטילו ספק בכך שבנייני האוניברסיטה ובית החולים הדסה שייכים לחלקה הישראלי של המובלעת. מוסכם היה אף על הצדדים שבית הקברות הצבאי הבריטי, שנחנך בשנת 1927 ובו נקברו חללי "חבר העמים הבריטי" במערכה על ירושלים במלחמת העולם הראשונה, נמצא אף הוא בחלק הישראלי, אף ששכן מעבר לגדר שתחמה את האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. אך ביחס לעיסאוויה לא שררה כל הסכמה: הן ירדן והן ישראל סברו כי עיסאוויה היא חלק משטחן. לצד נקיטת צעדים ישירים ועקיפים שפגעו בשגרת חייהם של התושבים, נראה שישראל, ששלטה בכפר בפועל, הבינה שתביעתה במרחב אינה נסמכת על הסכמה מוצקה ומשום כך פעלה בהססנות, תוך שהיא מכירה בכך שהאוכלוסייה איננה נתונה באופן מלא לשלטונה.

סבוכים היו גם חייהם של תושבי עיסאוויה. מיקומם הכביד מאוד על פרנסתם. החיכוכים העידו לעיתים על אי הבנה מוחלטת ביחס לאמונותיהם ואורחות חייהם של התושבים. בכמה מקרים דחפו "שוטרים" (כלומר חיילים ישראלים אותם הציבה ישראל במובלעת במסווה של שוטרים כשהיא מפרה למעשה את הסכם הפירוז), נשים שהיו בדרכן לשאוב מים והפרו בכך קודים דתיים, תרבותיים ומוסריים, כשהם מעוררים עוגמת נפש רבה אצל תושבי הכפר. ישראל התערבה בחייהם של התושבים באמתלות ביטחוניות שונות. היא ערכה מדי פעם חיפושים בבתיהם ומנעה לעיתים מחקלאים לעבד את אדמותיהם ולקצור את יבולם. אל מול צעדים שרירותיים אלה עמדו תושבי עיסאוויה, כמי שאינם נהנים לא מאזרחות ישראלית ולא מזו הירדנית, ללא כל הגנה חוקית.

מובלעת הר הצופים
מפת הר הצופים היום. הכפר עיסאוויה מצוי בחלקה הצפון-מזרחי של המפה, גבולות מובלעת הר הצופים תחומים בקו הסגולצילום: וויקיפדיה

סלע המחלוקת העיקרי בין מדינת ישראל לתושבי עיסאוויה ומקור רוב רובם של העימותים היה סוגיית דרך הגישה לכפר. שתי דרכים חברו את עיסאוויה אל כביש רמאללה-ירושלים: כביש סלול, ושביל עפר. משום שהשימוש בשביל, אליו הכווינה ישראל את תושבי הכפר, סיכן זקנים, חולים ונשים הרות, הקשה על הילדים ומנע מעבר של מכוניות ובהמות, ביקשו תושבי הכפר להשתמש בכביש, לשפץ אותו, ולוּ בכוחות עצמם ובכספים שאספו במאמץ משותף על אף עוניים. לאורך כל שנות המובלעת, ובעיקר לאחר שנת 1954, התנגדה ישראל באופן עקרוני לשימוש בכביש על ידי התושבים, לתוואי שלו ולאפשרות שישפצו אותו בכוחות עצמם. היא פעלה באלימות כנגד יוזמות כאלה, הרסה ניסיונות שיפוץ עצמאיים והעמידה מחסומים חדשות לבקרים, כשהיא מבקשת להגביל את תנועת הרכבים לתנועת רכבי או"ם בלבד ולאפשר תנועת בני אדם וחיות בשעות מסוימות ומוגבלות בלבד.

הגורמים הבינלאומיים לא רחשו אהדה לצעדיה של ישראל כלפי תושבי הכפר בכלל ולחסימת הכביש בפרט ומצאו אותם אכזריים שלא לצורך. משרד החוץ הבריטי, כמי ששלט באזור זה מכבר ובהיותו בעל אינטרס ישיר כבן בריתה של הממלכה ההאשמית, הבחין בטקטיקה ישראלית כללית של יצירת עובדות מוגמרות החותרות תחת הסטטוס קוו הקיים, במטרה לקדם סטטוס קוו חדש לטובתה של ישראל. נציגי משרד החוץ הבריטי, ובעיקר הקונסול הכללי בירושלים, חשדו כי ישראל מוּנעת מאינטרסים אסטרטגיים רחבים יותר. ואכן, מעייניה של ישראל היו מכוונים לסוגיית הריבונות ולאורה פעלה בנוגע לכל אחד ואחד ממרכיביה של המובלעת. מאמציה לא היו מופרכים או מופרזים לאור מעמדה הבינלאומי: הריבונות הישראלית בתחומה של המובלעת תחת חסות האו"ם בלב אזור שליטה ירדנית בעיר ירושלים שנועדה על פי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה להיות "קורפוס ספרטום", כלומר ניטראלית, לא הוכרה על ידי אף גורם חיצוני. האו"ם שב והדגיש כי זכויות השליטה המוקנות לישראל בשטחה בתחום המובלעת אינן מעידות על הכרה בריבונותה. בריטניה, שמצאה עצמה בחיכוך מתמיד עם ישראל בנוגע למובלעת בשל מצבו ומעמדו של בית הקברות הבריטי, החזיקה בעמדה זהה. ירדן וודאי שלא הכירה בזכויות ריבונות ישראלית כלשהן, אף לא על האוניברסיטה העברית או על בנייני בית החולים הדסה.

War Cemetry
מבט מכיוון דרום מערב על בית הקברות הבריטי בהר הצופים. בית הקברות נמצא מערבית לעיסאוויה ונכלל גם הוא בשטחי המובלעתצילום: באדיבות ה-Common Wealth Graves Committee

בתיק המצוי בארכיון המדינה קיים מסמך המטיל ספק ביעילות הצעדים בהם נקטה ישראל ביחס לתושבי עיסאוויה. "מדיניותנו כלפי עיסאוויה ותושביה", מציין הכותב, "היא זו של יד חזקה [...] בעולם מצטיירת תמונה של ישראל המתאכזרת לכפריים אומללים שרצונם היחידי הוא להרוויח את לחמם הדל בשקט. טיעונינו הסבירים אינם מועילים: הם מתקבלים כהצטדקות נטולת בסיס משפטי ואנושי כאחד. נשאלת השאלה אם מדיניות זו משרתת ענינו כל עיקר. לדעתי", כך מציין הכותב, "היא אינה משתלמת כי היא גורמת לנו צרות מיותרות, מכתימה את שמנו בעולם, ופוגעת ע״י כך במעמדנו בהר הצופים." דברים אלה מלווים בשורה של המלצות לכינונה של שכנות טובה, תוך איזון בין השיקולים הצבאיים למדיניים. המסמך נכתב באפריל 1967 והוא ממליץ להימנע מפגיעה ביבולים, להגדיל הרשאות לעיבוד שטחים ולהימנע במידת האפשר מחסימת הכביש. אלה היו, לכאורה, שלהי השנים הטובות, רגע לאחר תום הממשל הצבאי ודקה לפני כיבושי 1967. ממרחק של כחמישים שנה נדמה כי המדיניות כלפי עיסאוויה וההתעמרות בתושביה מציגה המשכיות ולעיתים הטרמה של פרקטיקות דכאניות כלפי אוכלוסיה אזרחית כבושה, עובדה שיש בה לערער על התיקוף המקובל, כי לפני 1967 התקיים כאן עולם שכולו טוב, כלומר לערער על תיקוף הסכסוך על כל המשתמע מכך היסטוריוגרפית, פוליטית ומוסרית.

* פרופ' יפעת וייס מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. הדברים נשאו במסגרת הרצאה בכנס "הקמפוס והכפר. לחקור מדעי הרוח מול עיסאוויה", שנערך במסגרת בית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח בקיץ האחרון. 

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ