שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יפעת וייס

הכפר עיסאוויה, השוכן למורדותיה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שב ועולה לעיתים קרובות לכותרות במהלך סבב האלימות הנוכחי. בכך איננו שונה מאזורי מריבה אחרים בשטחה של ירושלים המאוחדת. אלא שלהבדיל משכונות פלסטיניות במזרח העיר, שהיו נתונות תחת שליטה ירדנית בשנים 1967-1948, נתונה הייתה עיסאוויה באותה תקופה תחת שליטה ישראלית בפועל, בתחום מובלעת הר הצופים בחסות האו"ם, כפי שזו התגבשה, בהעדר הכרעה צבאית במאי 1948, כשטח מפורז. התבוננות בקורותיה של עיסאוויה בין 1967-1948 חושפת אותה כמקרה מיוחד של מאבקי שליטה וריבונות, ובה בעת מטילה בספק השקפות מקובלות המציגות את שני העשורים הראשונים לתולדותיה של מדינת ישראל כימות התום.

כפי שהעיד לימים מפקד ירושלים דוד שאלתיאל, מדינת ישראל היא זו שהזמינה את תושבי עיסאוויה, שנמלטו על נפשם ב-1948, לשוב אל הכפר עם שוך הקרבות. הנהלת האוניברסיטה העברית רצתה בשובם של התושבים המקוריים, איתם, כפי שכתב המזכיר הכללי של האוניברסיטה, ד"ר דויד וורנר סנטור, היו יחסיה תמיד "שלווים וטובים". סנטור, כרבים אחרים, סבר בקיץ 1948 כי בקרוב תשוב האוניברסיטה, שהפעילות בה הופסקה למעשה לאחר ההתקפה על שיירת הדסה ב-13.4.1948, לפעול כסדרה. לכך חתרה מדינת ישראל בהסכם עליו חתמה ב-7.7.1948, הסכם שהסדיר את יחסיהן של ישראל והממלכה ההאשמית של עבר הירדן במובלעת הר הצופים בחסות האו"ם, ובו סעיף 8, הכולל התחייבות להפעלה מחודשת של מוסדות התרבות והמוסדות ההומניטאריים בהר הצופים. סעיף זה לא מומש לעולם. ירדן סירבה לחידוש פעילות האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בהר הצופים, וסירובה שימש סיבה ועילה לכל מהלכיה של ישראל בחלק הנתון לשליטתה במובלעת, או במה שהבינה, החליטה והכריזה כשייך ומוכל בחלק זה: המוסדות היהודיים, בית הקברות האנגלי והכפר עיסאוויה.

City Line
משה דיין ועבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הירדני בירושלים, חותמים על הסכם הפסקת האש בין ירדן לישראל במסגרתו שורטטו גם גבולות מובלעת הר הצופים, 30 בנובמבר, 1948צילום: לא ידוע

מלכתחילה היה נוסח ההסכם ב-7.7.1948, בנוגע לזכותם של התושבים המקוריים "שנכחו" בכפר טרם הקרבות לשוב, עמום. מספרם של התושבים המקוריים הסתבר כסוגיה סבוכה. ישראל טענה שהסכימה לשיבת 150 מתושבי הכפר. האו"ם גרס כי הותר בהסכם ל-150 גברים שאינם בגיל גיוס ולבני משפחותיהם לשוב; כלומר, מספר שהתקרב על פי הערכותיו לכאלף איש. זה היה קרוב לוודאי מספרם של תושבי הכפר לפני פרוץ הקרבות, ובכל אופן הוא היה גבוה פי כמה מזה שישראל שאפה אליו ושבגובהו ראתה הפרה בוטה של ההסכם מיולי 1948. אי הסכמה שררה גם בעניין המפה. למול עיני הצדדים החותמים עמדו מפות שונות, ומשום כך נותרה מפת המובלעת בכלל וחלוקותיה הפנימיות בפרט סלע מחלוקת כל תשע עשרה שנות קיומה. בפער בין המפות – זו הישראלית, בה השטח הישראלי רחב יותר, לזו הירדנית, על פיה השטח הישראלי מצומצם יותר, הקפידה ישראל להפגין את נוכחותה, במה שהמקורות הצבאיים הישראלים כינו "סיורי ריבונות". ב"גן שלומית", שלושים דונמים למורדותיה המזרחיים של האוניברסיטה בהם החל הבוטניקאי אלכסנדר איג להקים גן בוטני ארכיאולוגי בשלהי שנות העשרים, וששכן כעת בלב שטח המריבה, קיפח מפקד המובלעת מטעם האו"ם לויטננט קולונל ג'ורג' פלינט הקנדי בשנת 1958 את חייו מיריות צלפים, כשהוא מנסה לפייס בין הישראלים לירדנים.

גורמים בינלאומיים לא הטילו ספק בכך שבנייני האוניברסיטה ובית החולים הדסה שייכים לחלקה הישראלי של המובלעת. מוסכם היה אף על הצדדים שבית הקברות הצבאי הבריטי, שנחנך בשנת 1927 ובו נקברו חללי "חבר העמים הבריטי" במערכה על ירושלים במלחמת העולם הראשונה, נמצא אף הוא בחלק הישראלי, אף ששכן מעבר לגדר שתחמה את האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. אך ביחס לעיסאוויה לא שררה כל הסכמה: הן ירדן והן ישראל סברו כי עיסאוויה היא חלק משטחן. לצד נקיטת צעדים ישירים ועקיפים שפגעו בשגרת חייהם של התושבים, נראה שישראל, ששלטה בכפר בפועל, הבינה שתביעתה במרחב אינה נסמכת על הסכמה מוצקה ומשום כך פעלה בהססנות, תוך שהיא מכירה בכך שהאוכלוסייה איננה נתונה באופן מלא לשלטונה.

סבוכים היו גם חייהם של תושבי עיסאוויה. מיקומם הכביד מאוד על פרנסתם. החיכוכים העידו לעיתים על אי הבנה מוחלטת ביחס לאמונותיהם ואורחות חייהם של התושבים. בכמה מקרים דחפו "שוטרים" (כלומר חיילים ישראלים אותם הציבה ישראל במובלעת במסווה של שוטרים כשהיא מפרה למעשה את הסכם הפירוז), נשים שהיו בדרכן לשאוב מים והפרו בכך קודים דתיים, תרבותיים ומוסריים, כשהם מעוררים עוגמת נפש רבה אצל תושבי הכפר. ישראל התערבה בחייהם של התושבים באמתלות ביטחוניות שונות. היא ערכה מדי פעם חיפושים בבתיהם ומנעה לעיתים מחקלאים לעבד את אדמותיהם ולקצור את יבולם. אל מול צעדים שרירותיים אלה עמדו תושבי עיסאוויה, כמי שאינם נהנים לא מאזרחות ישראלית ולא מזו הירדנית, ללא כל הגנה חוקית.

מובלעת הר הצופים
מפת הר הצופים היום. הכפר עיסאוויה מצוי בחלקה הצפון-מזרחי של המפה, גבולות מובלעת הר הצופים תחומים בקו הסגולצילום: וויקיפדיה

סלע המחלוקת העיקרי בין מדינת ישראל לתושבי עיסאוויה ומקור רוב רובם של העימותים היה סוגיית דרך הגישה לכפר. שתי דרכים חברו את עיסאוויה אל כביש רמאללה-ירושלים: כביש סלול, ושביל עפר. משום שהשימוש בשביל, אליו הכווינה ישראל את תושבי הכפר, סיכן זקנים, חולים ונשים הרות, הקשה על הילדים ומנע מעבר של מכוניות ובהמות, ביקשו תושבי הכפר להשתמש בכביש, לשפץ אותו, ולוּ בכוחות עצמם ובכספים שאספו במאמץ משותף על אף עוניים. לאורך כל שנות המובלעת, ובעיקר לאחר שנת 1954, התנגדה ישראל באופן עקרוני לשימוש בכביש על ידי התושבים, לתוואי שלו ולאפשרות שישפצו אותו בכוחות עצמם. היא פעלה באלימות כנגד יוזמות כאלה, הרסה ניסיונות שיפוץ עצמאיים והעמידה מחסומים חדשות לבקרים, כשהיא מבקשת להגביל את תנועת הרכבים לתנועת רכבי או"ם בלבד ולאפשר תנועת בני אדם וחיות בשעות מסוימות ומוגבלות בלבד.

הגורמים הבינלאומיים לא רחשו אהדה לצעדיה של ישראל כלפי תושבי הכפר בכלל ולחסימת הכביש בפרט ומצאו אותם אכזריים שלא לצורך. משרד החוץ הבריטי, כמי ששלט באזור זה מכבר ובהיותו בעל אינטרס ישיר כבן בריתה של הממלכה ההאשמית, הבחין בטקטיקה ישראלית כללית של יצירת עובדות מוגמרות החותרות תחת הסטטוס קוו הקיים, במטרה לקדם סטטוס קוו חדש לטובתה של ישראל. נציגי משרד החוץ הבריטי, ובעיקר הקונסול הכללי בירושלים, חשדו כי ישראל מוּנעת מאינטרסים אסטרטגיים רחבים יותר. ואכן, מעייניה של ישראל היו מכוונים לסוגיית הריבונות ולאורה פעלה בנוגע לכל אחד ואחד ממרכיביה של המובלעת. מאמציה לא היו מופרכים או מופרזים לאור מעמדה הבינלאומי: הריבונות הישראלית בתחומה של המובלעת תחת חסות האו"ם בלב אזור שליטה ירדנית בעיר ירושלים שנועדה על פי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה להיות "קורפוס ספרטום", כלומר ניטראלית, לא הוכרה על ידי אף גורם חיצוני. האו"ם שב והדגיש כי זכויות השליטה המוקנות לישראל בשטחה בתחום המובלעת אינן מעידות על הכרה בריבונותה. בריטניה, שמצאה עצמה בחיכוך מתמיד עם ישראל בנוגע למובלעת בשל מצבו ומעמדו של בית הקברות הבריטי, החזיקה בעמדה זהה. ירדן וודאי שלא הכירה בזכויות ריבונות ישראלית כלשהן, אף לא על האוניברסיטה העברית או על בנייני בית החולים הדסה.

War Cemetry
מבט מכיוון דרום מערב על בית הקברות הבריטי בהר הצופים. בית הקברות נמצא מערבית לעיסאוויה ונכלל גם הוא בשטחי המובלעתצילום: באדיבות ה-Common Wealth Graves Committee

בתיק המצוי בארכיון המדינה קיים מסמך המטיל ספק ביעילות הצעדים בהם נקטה ישראל ביחס לתושבי עיסאוויה. "מדיניותנו כלפי עיסאוויה ותושביה", מציין הכותב, "היא זו של יד חזקה [...] בעולם מצטיירת תמונה של ישראל המתאכזרת לכפריים אומללים שרצונם היחידי הוא להרוויח את לחמם הדל בשקט. טיעונינו הסבירים אינם מועילים: הם מתקבלים כהצטדקות נטולת בסיס משפטי ואנושי כאחד. נשאלת השאלה אם מדיניות זו משרתת ענינו כל עיקר. לדעתי", כך מציין הכותב, "היא אינה משתלמת כי היא גורמת לנו צרות מיותרות, מכתימה את שמנו בעולם, ופוגעת ע״י כך במעמדנו בהר הצופים." דברים אלה מלווים בשורה של המלצות לכינונה של שכנות טובה, תוך איזון בין השיקולים הצבאיים למדיניים. המסמך נכתב באפריל 1967 והוא ממליץ להימנע מפגיעה ביבולים, להגדיל הרשאות לעיבוד שטחים ולהימנע במידת האפשר מחסימת הכביש. אלה היו, לכאורה, שלהי השנים הטובות, רגע לאחר תום הממשל הצבאי ודקה לפני כיבושי 1967. ממרחק של כחמישים שנה נדמה כי המדיניות כלפי עיסאוויה וההתעמרות בתושביה מציגה המשכיות ולעיתים הטרמה של פרקטיקות דכאניות כלפי אוכלוסיה אזרחית כבושה, עובדה שיש בה לערער על התיקוף המקובל, כי לפני 1967 התקיים כאן עולם שכולו טוב, כלומר לערער על תיקוף הסכסוך על כל המשתמע מכך היסטוריוגרפית, פוליטית ומוסרית.

* פרופ' יפעת וייס מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. הדברים נשאו במסגרת הרצאה בכנס "הקמפוס והכפר. לחקור מדעי הרוח מול עיסאוויה", שנערך במסגרת בית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח בקיץ האחרון. 

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ