הסדנה להיסטוריה חברתית
הסדנה להיסטוריה חברתית

ארנון דגני

בעוד שמאמרה של פרופ' יפעת וייס הדגיש המשכיות בין הממשל הצבאי והשלטון הצבאי בשטחים לאחר 1967, מאמרו של ארנון דגני עומד דווקא על השוני התפישתי והיפוך המגמה ההיסטורית שאירע ב-1967 לגבי תהליך שילובם של ערבים במדינת ישראל.

***

לפני 50 שנה בדיוק, ביטלה ממשלתו של לוי אשכול את הממשל הצבאי שהוטל על אזרחי ישראל הערבים בגליל, במשולש ובנגב. כחצי שנה לאחר מכן, לאחר המלחמה ב-1967, כוננה ממשלת ישראל משטר צבאי נוסף שעבר כמה שינויים אך נותר על כנו עד היום. הסמיכות הלכאורה תמוהה בין ביטול הממשל הראשון והקמת השני וכן קווי דימיון בין אופן פעילותם ומטרתם יצרה בקרב חוקרים נטייה לפרש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז 1948 כנרטיב ליניארי של שליטה צבאית ישראלית, התיישבות יהודית, והתנגדות פלסטינית. השקפה זו מתעלמת מהעובדה כי שני המשטרים הצבאיים התקיימו (ואחד עודנו מתקיים) בהקשרים היסטוריים שונים לחלוטין. במילים אחרות, אין לראות בשנות ה-50 וה-60 את שורשי המגמות הנוכחיות של תמיכה יהודית גוברת בכיבוש, גילויי אלימות מצד אזרחי ישראל הערבים, וכן את הנטייה לאחרונה בקרב פוליטיקאים ציוניים, אם בחקיקה ואם בהתבטאויות, להטיל דופי באזרחותם של האחרונים.

הממשל הצבאי הראשון פעל מתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום המנדטוריות, והיווה זרוע עוקפת כנסת של הממשלה וכוחות הביטחון. הפולשנית והמכבידה ביותר היתה תקנה 125, אשר התנתה ברישיון יציאה וכניסה לאזורי הממשל, וכן יציאה וכניסה לאזורים מסוימים בתוכו. תושבי הממשל שביקשו למצוא תעסוקה, לסחור בתוצרת חקלאית ואף לעבור טיפולים רפואיים נאלצו לבקש רישיון תנועה במשרדי המושל. באופן רשמי, גם יהודים אשר גרו בשטחי הממשל היו כפופים לתקנותיו אך בפועל לרוב הוחרגו מהצורך לשאת רישיון. שנים אלו גם היו שנות קיצוב ופיקוח ממשלתי הדוק על כלכלת המדינה, ולפקידי הממשל הצבאי היו סמכויות נרחבות כגון הענקת רישיונות לציוד חקלאי, אישור תעסוקה במשרדי ממשלה, לרבות בהוראה, החכרת אדמות, ועוד.

מפת הממשל
מפת שטחי הממשל הצבאיצילום: מתוך ספרו של סברי ג'יריס

קברניטי המדינה הצעירה, לרבות דוד בן-גוריון, חייבו את קיומו של הממשל הצבאי "מטעמי ביטחון". בשנים אלו, ישראל טרם הוכיחה עצמה כמעצמה צבאית ולמצדדי הממשל קל היה לטעון כי הוא מהווה אמצעי פיקוח חיוני על אוכלוסיה בעלת קשרי סולידריות עם אויביי המדינה מעבר לגבול. לממשל עצמו לא היו הכלים המודיעיניים כדי להתמודד עם איום זה אך סמכויותיו העניקו למנגנוני הביטחון מערכת של מקלות וגזרים איתה גייסו משתפי פעולה ערבים ופעלו כנגד ערבים שנחשדו באהדה לנאצריזם וחברי המפלגה הקומוניסטית. באופן פחות מוצהר, אך עבור האזרחים הערבים ברור כשמש, סמכויותיו של הממשל לסגור תאי שטח באופן מיידי וללא זכות עירעור היוו כלי חשוב במדיניות "ייהוד הגליל". בשנת 1962, סגן שר הביטחון שמעון פרס, מאחרוני התומכים בממשל הצבאי, הודה כי "השימוש בסעיף 125, עליו מושתת במידה רבה הממשל הצבאי, הוא המשך ישיר של המאבק להתיישבות...".

בניגוד למגמה השוררת היום, בין השנים 1966-1948, ככל שהשנים חלפו נעשה הממשל הצבאי למאוס ואף נלעג בקרב הציבור הישראלי-יהודי ונוצר קונצנזוס ציוני מובהק (ונדיר) שיש לבטלו. רבים מהמתנגדים לממשל הצבאי הסכימו עם השקפת מצדדיו כי הערבים בישראל מהווים איום ביטחוני פוטנציאלי, אך בניגוד אליהם, טענתם העיקרית היתה כי דווקא הממשל מחריף את האיום בשל העובדה שהוא זורע שנאה וניכור מהמדינה. כמו כן, רבים ניסחו את התנגדותם הפרגמטית לממשל תוך כדי שהם מעלים על נס את ערכי הדמוקרטיה והליברליזם. בנוסף, למרות שבוטל רק בדצמבר 1966 (ולמעשה חלק מסמכויותיו עברו לידי המשטרה עד שנת 1968), חומרתו של הממשל, בפרט בכל הנוגע לחופש תנועה, הלכה ופחתה עם הזמן. אפילו פעיל זכויות האזרח, ולימים חבר אש"ף, סברי ג'יריס, שנאלץ לגלות מהארץ בשל עמדותיו, הודה כי שורת ההקלות בממשל הצבאי "נטלו את העוקץ" מהגבלות התנועה. עבור האזרחים הערבים שנאלצו לחיות תחת הממשל צבאי, עצם קיומו היווה אפליה משפילה, ולמרות זאת, כאשר בוטל בשנת 1966, היה הממשל צל חיוור של מה שהיה בשנים קודמות.

בתיק ארכיון המדינה א-7921/1, "יד לוי אשכול: הממשל הצבאי", מונחים שלל פרוטוקלים של ישיבות אשר קיים ראש הממשלה בנושא זה, מייד עם הכנסו לתפקיד בקיץ 1963. התיק חושף את עמדתם הבסיסית של מקימי המדינה, הצמרת הביטחונית העליונה, וראשי המפלגות הציוניות לגבי הקיום הערבי במדינה היהודית. לדוגמא, את פגישתו עם שרת החוץ גולדה מאיר באוגוסט 1963, יותר משנתיים לפני שהכריז על ביטולו, פתח ראש הממשלה אשכול בהצהרה: "מעסיק אותי מאד ענין הממשל הצבאי...אינני שלם עם העובדה שישראל, 15 שנה לאחר הקמתה זקוקה לאמצעי זה." במקום אחר באותה ישיבה טען: "אינני יכול לקבל את הטענה שאי-אפשר ללא משטר צבאי, אולי באמת אי-אפשר בלעדיו במשך שנה, שנתיים, שלוש, אבל יש לזה גבול." בפגישה אחרת עם אנשי ביטחון, "מומחים" לענייני ערבים, הקשיב אשכול לטענה כיצד הממשל איפשר למדינה מידה רבה של חופש פעולה בסיכול פעילות עויינת למדינה אך כאשר הגיע תורו שאל את השאלה העקרונית: "...האם אנחנו רואים באלה (הערבים בישראל) לעולם שונאים בנפש, אין סיכוי, לא צריך לדאוג להם, או שאנחנו אומרים יש סיכוי?".

קריקטורה
בן-גוריון מצליח בעזרת חברי כנסת ערבים למנוע את ביטול הממשל הצבאי על חודו של קול, פברואר 1963צילום: איור של יעקב "זאב" פרקש, "הארץ"

מתוך הפרוטוקולים עולה כי תשובתו של אשכול היתה "כן" זהיר. כמו אשכול, כך סברו גם ציונים כגון מנחם בגין מימין, יעקב חזן משמאל, פנחס רוזן הליברל, משה שפירא הדתי, משה דיין הביטחוניסט ומשה שרת הדיפלומט. לדידם של כל אלה היה סיכוי לשילובם של הערבים בחברה הישראלית ולכולם היה ברור שהממשל הצבאי לא עולה בקנה אחד עם חזון זה.

לצד הרצון לשילוב הערבים וביטול הממשל – לוי אשכול ובני שיחו התעקשו על קידום התיישבות יהודית בגליל, לעתים קרובות, תוך כדי לטישת עיניים אל עבר אדמות שעובדו במשך דורות על ידי חקלאים ערבים. למעשה, אחד החששות שהביעו בני שיחו של אשכול בנוגע לממשל הצבאי היה כי ביטולו יגביל את יכולתה של המדינה להעביר אדמות לידיים יהודיות. יחד עם זאת, הפרוטוקולים גם מראים כי האסטרטגיה הציונית של מדינת ישראל לפני 1967, הכילה את שילוב הערבים בחברה הישראלית מחד ואת ההתיישבות בקרבם מאידך כפרויקטים משלימים. לדידם של אשכול ובני שיחו, לייהוד הגליל היה תפקיד חשוב בשילוב הערבים במדינה בכך שתגדיל את החיכוך בין יהודים וערבים ותתרום ל"אינטגרציה", "אסימילציה" ואף "התבוללותם" של האחרונים בראשונים.

במקביל, גישתם של רבים מהערבים בישראל, למרות משקעי העבר וההווה, תרמה למגמה ההיסטורית של שילובם בישראל. הערבים השלימו באופן גורף עם קיומה של המדינה ונאבקו בממשל ומדיניות ההתיישבות תוך-כדי הכרה במוסדותיה. יש שיאמרו כי מגזרים בתוך החברה הערבית, הדרוזים והצ'רקסים בפרט, אף הפגינו מסירות למדינה יותר מהיהודים. גם המתנגדים למדינה, כגון תנועת אל-ארד הנאצריסטית אשר הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1965, דבקו בפעילות לא-אלימה, והקפידו ככל שיכלו לפעול במסגרת החוק.

מצוד אחרי שבחים
'מצוד אחרי שב"חים', 1956צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומעהב"ט, מאוסף "במחנה" (צלם: אברהם ורד)

מנגד, מאחורי הקמתו של השלטון הצבאי השני בשנת 1967 לא התגבש חזון ציוני רציני לשילוב תושבי השטחים בחברה הישראלית. יוצא מן הכלל היה מנחם בגין, שהציע מעל בימת הכנסת בשנת 1977 את ביטול הממשל הצבאי ביש"ע, הקמה של "אוטונומיה מנהלית" לתושבי השטחים הערבים, וכן מתן אופציה להיהפך לאזרחים ישראלים שווי זכויות. מתוכנית זו לא נותר זכר ועם השנים התגבשה בין המדינה לבין הפלסטינים מגמה הפוכה מדינמיקת השילוב של לפני 1967 – דינמיקה של הפרדה ואלימות אשר זלגה, במיוחד לאחר ספטמבר 2000, גם מעבר לקו הירוק.

אין להסיק כי ישראל לפני 1967 היתה בדרכה להיהפך לגן עדן רב-תרבותי ואז בא "הכיבוש" והרס הכל. כל חוקר אשר יסיט מבטו מחדרי הישיבות בירושלים ותל-אביב ויפנה אותו לרחובותיהן של נצרת, לוד ואום אל-פחם יראה כי המדינה התייחסה לאזרחיה הערבים במקרה הטוב כאזרחים סוג ב'. בנוסף, שורשי האלימות בין הציונות והתנועה הלאומית הפלסטינית כמובן קודמים ל-1967 וכן ל-1948. יחד עם זאת, חשוב לעמוד על השוני בין גישתם של מייסדי המדינה ובין הקונצנזוס הישראלי כיום הגורס כי האינטרס הציוני הנו הפרדה, עד כמה שניתן, בין הישראלים לפלסטינים ואף בין יהודים וערבים.

לצד זאת, בחלקים צרים בימין ובשמאל היהודי, מסתמנת ראשיתו של מה שיכול להיהפך לקונצנזוס חדש והוא כי לא ניתן לקיים לטווח הארוך משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית פלסטינית ובמקביל לא ניתן לשנות את גבולות המדינה. כיצד תראה מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים ללא משטר צבאי? התשובה לשאלה זו לא נמצאת בארכיון.

* ארנון דגני הוא דוקטוראנט במחלקה להיסטוריה ב-UCLA, כותב את עבודת הדוקטוראט שלו על האינטרקציות היומיומיות בין הערבים בישראל ונציגי המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ