שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יריד הספרים בקהיר - האם אל-סיסי ילכד במלכודת הדבש?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

עידו שחר

לפני שבועות אחדים ננעל בקהיר יריד הספרים הבינלאומי. היריד, שמושך אליו מדי שנה מאות אלפי מבקרים, הוא יריד הספרים הגדול והוותיק ביותר במזרח התיכון, ואחד הגדולים בעולם. הוא נערך לראשונה ב-1969 לציון אלף שנה להקמת קהיר על ידי השושלת הפאטימית, ומאז התמסד והפך למסורת. מדובר באירוע צבעוני ושוקק חיים, המהווה אטרקציה של ממש הן לאוהבי ספר  – שיכולים לתור אחר מציאות בדוכני הספרים המשומשים או לקנות בהנחה ניכרת כותרים שראו אור זה עתה – והן עבור חובבי תרבות פופולרית, אוכל זול ואירועי רחוב.

קשה להגזים בחשיבותו של היריד לתעשיית המו"לות המצרית והערבית בכלל. תעשייה זו מתמודדת עם קשיים ניכרים שנובעים מקהל קוראים מצומצם, מבעיות הפצה ושיווק ומעלויות הדפסה מאמירות. בנסיבות אלו, חשיבותו של היריד היא עצומה: לפי נתוני איגוד המו"לים המצרי, היריד מרכז למעלה מ-70% מעסקאות הרכש וההפצה השנתיות של ספרים במצרים (לשם השוואה, שבוע הספר בישראל מרכז כ-15% לערך ממכירות הספרים בארץ). יתרה מזאת, נראה כי שדה המו"לות הערבי כולו מתנהל במידה רבה לפי לוח הזמנים של היריד בקהיר: הוצאות הספרים הערביות מקפידות להוציא לאור כותרים אטרקטיביים לקראת מועד הפתיחה של היריד.

היריד הוא גם אירוע בעל חשיבות תרבותית עצומה. לאורך עשרת ימי היריד מתקיימים במרכז הירידים שבמדינת נצר – רובע חדש שנבנה בחלקה המזרחי של קהיר לפני כמה עשורים – מאות אירועי תרבות שונים: ערבי משוררים וסופרים המציגים את יצירותיהם, ערבי דיון בהשתתפות מיטב האינטלקטואלים במצרים ובעולם הערבי כולו, מופעי מחול, תיאטרון ומוזיקה, ועוד ועוד.  

יריד
יריד הספרים בקהיר, 2009. אירוע המשלב בתוכו אלמנטים שונים ואף מנוגדים.צילום: מוהד תרמיזי, וויקיפדיה

כאירוע תרבותי, יריד הספרים בקהיר משלב בתוכו אלמנטים שונים ואף מנוגדים. כך, למשל, היריד הוא בעת ובעונה אחת אירוע מקומי ומצרי מאוד ואירוע גלובלי; זהו אירוע שמעלה על נס את המילה הכתובה ואת התרבות הגבוהה ("עיד אל-מות'קפין" – "חגם של המשכילים", כפי שמכנים אותו אמצעי התקשורת במצרים), ובה בעת זהו גם אירוע עממי והמוני מאוד; זהו אירוע שמדגיש, בעיקר בשני העשורים האחרונים, נורמות וערכים אסלאמיים, ובה בעת זהו גם אירוע מסחרי עצום ממדים, שמקדם תרבות צרכנית "נטולת ערכים".  

היריד הוא אפוא אירוע ייחודי, שקנה לעצמו מקום של כבוד בלוח השנה המצרי. בעיני השלטונות המצריים, כמו גם בעיני התקשורת המצרית, הוא מציג לעולם את פניה של מצרים, את מקומה המרכזי על מפת התרבות העולמית בכלל והתרבות הערבית בפרט. לאור חשיבותו הכלכלית והתרבותית של היריד, אין זה פלא שהמשטר המצרי מייחס לו גם חשיבות פוליטית רבה. בתקופת שלטונו ארוכת השנים של מובארכ (2011-1981), הפך היריד למופע שלטוני נוצץ, שמציג לראווה לא רק את הישגיו של המשטר אלא אף את פתיחותו ונגישותו לעם המצרי.

מובארכ פתח בעצמו את רוב-רובם של הירידים שהתקיימו במהלך שנות שלטונו, ונהג לשאת באירועי הפתיחה הללו נאומים פרוגרמטיים רחבי יריעה. יתרה מזאת, הוא הנהיג מסורת של מפגש בלתי-אמצעי בינו לבין קבוצה נבחרת של אינטלקטואלים מצרים, שהתקיים מדי שנה ערב פתיחת היריד. מפגשים אלו שימשו אותו היטב להעברת מסרים, לפרישת עיקרי מדיניותו, וליצירת מראית עין של משטר שמקיים שקיפות, פתיחות ונגישות.

בשל החשיבות הפוליטית הרבה שייחס משטרו של מובארכ ליריד, השקיע המשטר מאמצים רבים בארגון האירוע ובפיקוח עליו. על ניהול היריד הופקד גוף ממשלתי בשם "רשות הספרים הלאומית המצרית", שאנשיו טרחו לפקח לא רק על הספרים שנמכרו ביריד אלא גם על התכנים שעלו באירועים השונים ועל זהות הדוברים שהוזמנו להשתתף באירועים אלו. אחרי הכל, דוברים ביקורתיים מדי היו עלולים להביך את נציגי השלטון.

יריד2
דוכן ביריד הספרים בקהיר בשנת 2007. בעוד בשנות התשעים עבר היריד תהליך של ״אסלאמיזציה״, בשנות האלפיים הפך לזירת מאבק ישירה בין משטר מובארכ למתנגדיו.צילום: דוויד ליסבונה, flickr

עם זאת, דומה כי בחלוף השנים – ובעיקר ככל שהיריד גדל וחשיבותו עלתה – הלך והתהווה ביריד מרחב פעולה פוליטי שאינו נשלט לחלוטין על ידי גורמי השלטון. כפי שהבינו היטב גם אנשי אופוזיציה שהתנגדו למשטרו של חוסני מובארכ, אירוע גדול כל כך, שזוכה לסיקור נרחב לא רק בעיתונות המצרית אלא אף בעיתונות הערבית והבינלאומית, יכול לספק הזדמנות נדירה להשמעת קולות ביקורתיים.

ואכן, לאורך השנים התברר כי יכולת הפיקוח של המשטר, ובעיקר יכולתו לסנן ולשלוט בדברים הנאמרים ובדמויות האומרות אותם, אינה בלתי-מוגבלת. יריד הספרים בקהיר הפך לזירה שבה ניתן גם לאתגר את המשטר, לבטא קולות חתרניים, ולקדם אג'נדה פוליטית אלטרנטיבית. אחת הדוגמאות הראשונות לפעולה חתרנית שכזו נגעה דווקא לישראל. בראשית שנות ה-80, בחסותו ובעידודו של המשטר, הותר לישראל להשתתף ביריד באופן רשמי. יחד עם זאת, מחאה "מלמטה" והתנגדות מאורגנת של מו"לים הביאו להרחקתה של ישראל בשנים שלאחר מכן.

מאוחר יותר, במהלך שנות ה-90, הפך היריד לזירת התגוששות בין איסלאמיסטים וליברלים – בעיקר באשר לסוגיה של צנזורה על ספרים שאנשי הדת תפסו כ"לא-אסלאמיים" או "בלתי ראויים". המשטר ופקידיו התייצבו בדרך כלל לימין האסלאמיסטים במאבק הזה. ואכן, היריד עבר תהליך עמוק של אסלאמיזציה בתקופה הזו, כאשר שיעור ספרי הדת שהוצגו בדוכנים עלה בהדרגה, בעוד מקומם של ספרים אחרים הצטמצם.

בשנות האלפיים הפך היריד לזירת מאבק ישירה בין משטר מובארכ לבין מתנגדיו. ארגונים כדוגמת "כפאיה" ("מספיק!") ו"השישה באפריל" ניצלו את היריד כדי לבטא מחאה פומבית נגד המשטר, וזה האחרון התקשה להשתיקם. מובארכ הקשיש נאלץ להתמודד עם ביקורת אפילו במפגשים המסורתיים שהמשיך לקיים עם אינטלקטואלים שנבחרו בקפידה. בשנת 2005, למשל, הוא אותגר בפומבי על ידי פרופ' מוחמד אל-סיד סעיד, מדען מדינה ידוע-שם מאוניברסיטת קהיר ופעיל כפאיה בולט, שהתעקש להעלות לדיון כשלים שונים של המשטר.

דמנהור
מפגינים בעיר דמנהור בצפון מצרים בשני בפברואר, 2011. ארגונים כדוגמת 'כפאיה' ('מספיק!', או 'די!') ו'השישה באפריל', אשר הובילו את המחאה נגד שלטון מובארכ, ניצלו גם את היריד כזירה לפעילות פוליטית.צילום: מוחמד מוסא, וויקיפדיה

למרות מאמצי השלטון, יריד הספרים הפך, אם כן, למרחב פעולה פוליטי שאינו נשלט לחלוטין בידי המשטר. היריד שיקף מגמות והתפתחויות בחברה, בתרבות ובפוליטיקה המצרית, וניתן היה לשמוע בו לא רק את קולו של השלטון אלא גם את קולות הביקורת המתרבים על משטרו הכושל של מובארכ. יתרה מזאת, ניתן לומר כי בשל גודלו ומרכזיותו, היריד לא רק שיקף או ביטא מגמות קיימות, אלא אף תרם להתגבשותן של מגמות אלו. היריד מדגים אפוא כיצד אירועי-ענק רבי-משתתפים כגון כנסים גדולים, תערוכות מסחריות, פסטיבלים ואולימפיאדות, שמתקיימים במרווחי זמן קבועים לאורך שנים רבות, עשויים לשקף את ההתפתחויות בחברה שסביבם כמו גם להשפיע על ההתפתחויות הללו. כיוון שכך, הם מהווים פריזמה יוצאת דופן ומועילה במיוחד להתבוננות על המתרחש בחברה הסובבת אותם.

מעניין יהיה לראות האם היריד ימשיך למלא תפקיד כה מרכזי גם תחת יורשיו של מובארכ. מורסי, איש האחים המוסלמים שכיהן כנשיא מצרים שנה אחת בלבד (2012-3), נמנע מלהופיע ביריד. גם נשיא מצרים הנוכחי, עבד אל-פתאח אל-סיסי, לא כיבד את היריד בנוכחותו בשלוש השנים האחרונות (2015, 2016, 2017) ושלח את ראש הממשלה ואת שר התרבות לפתוח את היריד במקומו.

ייתכן כי אל-סיסי למד מניסיונו של קודמו, והוא נזהר שלא ליפול למלכודת הדבש של יריד הספרים. היריד מספק אמנם הזדמנויות צילום רבות, ומאפשר לנשיא להציג מראית עין של פתיחות, נגישות, ושיתוף הציבור בשיקוליו, אולם הוא גם מספק ליריביו ומבקריו במה אפקטיבית להשמעת ביקורת כנגדו. האם יתמיד אל-סיסי במדיניות ההימנעות מהיריד, או אולי בכל זאת יתפתה בעתיד ויופיע ביריד בעצמו? ימים יגידו. ימים יגידו גם איזו השפעה תהיה לבחירתו של אל-סיסי על היריד עצמו – האם היעדרותו של הנשיא תביא בהכרח לירידת קרנו וחשיבותו הפוליטית של היריד, או שמא חשיבותו הכלכלית והתרבותית המוכחת תמשיך לייצר לו גם חשיבות פוליטית.

* עידו שחר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה.

הרשימה מבוססת על מאמר שראה אור באנגלית: Shahar, Ido. "Between books and politics: Cairo International Book Fair as a field configuring event." History and Anthropology 28 (2017): 166-187.

** עקבו אחרינו בפייסבוק בפייסבוק וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ