סיפורים מראשית הכיבוש הישראלי - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורים מראשית הכיבוש הישראלי

תיירות יהודיות במיני ורוכלים בשוק הפלסטיני, פליט יהודי מחברון ופליט ערבי מיפו, ושר ההסברה ששיווק שלטון צבאי לפלסטינים. המפגשים, החיכוכים והדילמות בגבולות החדשים לאחר מלחמת ששת הימים. מאמר מיוחד, ראשון בסדרה על מלחמת 1967

תגובות
דבר 1
דבר

עמרי שפר רביב

"יצאנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה," הכריז ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, בדברי הפתיחה שלו לישיבת הממשלה בתאריך 11 ביוני 1967. אשכול המשיך: "היתה פעם נימת דיבור כזו, שלאחר מלחמת הקוממיות נשארו דברים שהם בבחינת בכייה לדורות. מאז לא עברו דורות...וכל זה תוקן. כל הפגימות תוקנו." בדברים אלו התייחס אשכול לביקורת של חוגים מימינה של מפא"י ומשמאלה על החלטתו של דוד בן גוריון להימנע מכיבוש הגדה המערבית במהלך מלחמת העצמאות. אשכול ניסה להוכיח, כך נראה, שהוא הגשים את מה שאחרים רק ייחלו לו. לאחר שסיים את דבריו, ביקש אשכול להעביר את רשות הדיבור לרמטכ"ל, יצחק רבין, שיסקור את מהלכי המלחמה, אך רגע לפני שהספיק לעשות זאת קרא השר זרח ורהפטיג (מן המפד"ל): "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

הניצחון במלחמה וכיבושיה הרבים הובילו לגל של התלהבות בישראל שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי באמצעות המונח "אופוריה". כיבושים אלו אמנם עתידים היו ליצור שבר פוליטי עמוק בין הימין לשמאל בישראל, אולם מיד לאחר המלחמה הם זכו לקונצנזוס ציבורי רחב ואוהד. סקר שבדק ביוני 1967 את עמדת הציבור היהודי ביחס להחזקת השטחים מצא כי 95% חשבו שישראל צריכה להמשיך להחזיק בעיר העתיקה, 86% חשבו כך לגבי הגדה המערבית ו-77% לגבי רצועת עזה. סקר אחר, שבדק את הרצון של ישראלים להגיע פיזית לשטחים, מצא כי 95% שאפו לבקר בעיר העתיקה, 88% בבית לחם, 62% בג'נין ו-49% בעזה. אכן, אחת התופעות הראשונות לאחר המלחמה היתה הגעתם של רבבות מטיילים ישראלים לשטחים. בעיתון ידיעות אחרונות הסבירה דבורה זמיר, שלושה חודשים לאחר המלחמה, מה משך מטיילים רבים כל כך: "כולם רוצים להכיר את השטחים המשוחררים. כולם רוצים לראות מה נשמע אצל שכנינו. כולם נוסעים כדי לחפש 'מְצִיאוֹת' ולטעום ממטעמי המזרח." כלומר, גל ראשוני זה של מבקרים עוד לא חיפש אחר מחוזות חדשים להתנחלות בארץ האבות אלא נמשך אל המראות, הטעמים והריחות של פיסת הארץ האוריינטלית. רבים רצו לנגוע במו ידיהם באתרים הקדושים ליהודים, מוסלמים ונוצרים.

המפגש בין היהודים הישראלים לערבים הפלסטינים התאפיין, כמעט מהרגע הראשון, כמפגש בין קונה למוכר. בעיתונות התקופה החלה להיות נפוצה תמונת הרוכל הערבי, טיפוס לא מסוכן אך קצת ערמומי. קריקטורה בעיתון דבר, מראשית אוקטובר '67, הציגה רוכלים ערביים מוכרים ליהודים מוצרים שאין להם צורך בהם, משעוני זהב, דרך כלי נחושת ועד אלבומי ניצחון של צה"ל. "מתי עשו תושבי עזה עסקים טובים מאלה שהם עושים בימים האחרונים?", תהה הכתב אורי פורת ב-28 ביולי, והוסיף כי "העם היושב בציון" היה "חנוק כאסיר בצינוק" ועתה ניתנה לו ההזדמנות לפרוץ החוצה. בעיניו ובעיני עיתונאים רבים מאותה תקופה, הן היהודים והן הערבים יצאו נשכרים מהמפגש המחודש. למרבה האירוניה, הרגעים הללו תוארו לא אחת כראשיתו של השלום. האמונה בקרב ישראלים רבים אז כי יחסים כלכליים תקינים מבשרים את בוא השלום התעלמה, ולא בפעם הראשונה או האחרונה, משאיפות לאומיות נבדלות של ערביי הארץ.   

שטח משוחרר
כבר בנקודת הזמן הזו, עוד לפני שתושבי השטחים התארגנו למחאה רחבה ולהתנגדות אלימה, לא הכל היה הרמוני במפגש המחודש. מעניין שדווקא לבושן של נשים ישראליות היה הנושא הראשון שהעיתונות הישראלית עסקה בו נמרצות כגורם חיכוך בין יהודים לערבים. תמונות בהן נראות נשים צעירות עוטות חצאיות קצרות בין חבורות גברים ערבים בשווקים של ירושלים, שכם ועזה החלו להיות נפוצות לאחר המלחמה. מגמה זו הדאיגה את קציני הממשל הצבאי (שהיו כולם גברים) שראו בלבוש הנשי סכנה לשלום הציבור. ביולי העיתונות דווחה כי "קרבות אגרופים" התרחשו בשוק של עזה בין גברים יהודים לגברים ערבים, לאחר שהראשונים טענו כי האחרונים צבטו בישבנן של יהודיות. עדי ראייה ערבים מצדם סיפרו כי התגרה החלה כאשר לקוח יהודי ברח מחנות מקומית מבלי לשלם. קציני הממשל הגיעו למסקנה כי הלבוש הנשי מעורר מהומות וכפי שאחד מהם הסביר בראיון מה-4 באוגוסט: "אם בנות ישראל, ללא מחשבה יתרה, מפגינות את נוכחותן באזורים המשוחררים כשהן לבושות ב'מיני' כה נדיב, אז מדוע לא לצבוט?". ייתכן כי בנוסף לדאגתם לשלום הציבור ראו קציני הממשל גם את תפקידם הגברי (כפי שהם הבינו אותו) לנגד עיניהם: להגן על הנשים היהודיות מפני התשוקה הערבית אל גופן. אם כך ואם כך, הממשל הצבאי הודיע שהוא שוקל אפשרות "לאסור על פי חוק או למנוע בכל דרך אחרת הופעה 'חשופה' מדי של בנות ונשים ישראליות ברחובות הגדה."

JewishWomen
מעריב

אם חצאיות מיני עוררו את החיכוכים הראשונים במפגש בין יהודים לערבים, הרי שבמקום השני כיכבו הנעליים המלוכלכות, הסיגריות הדלוקות והמצלמות המבזיקות של מטיילים ישראלים במקומות כמו מסגד אל-אקצא, מערת המכפלה וכנסיית המולד. שלומם של המקומות הקדושים היה נושא מרכזי על סדר יומה של הממשלה, כחלק מרצונה להבטיח את לגיטימיות השלטון הישראלי החדש בשטחים. חברי הממשלה חששו מכך שדעת הקהל הנוצרית והמוסלמית העולמית עלולה לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים אם יסתבר שמקומותיהם הקדושים מחוללים. חשש זה הפך לפאניקה של ממש כאשר החלו להופיע הדיווחים. מסמך של משרד החוץ המצוי בארכיון המדינה מתאר כיצד בכנסיית המולד בבית לחם סיפר ברוגז כומר ארמני לנציג המשרד כי הישראלים הולכים על השטיחים של הכנסייה בנעליים מלוכלכות ושזוגות זוגות "הולכים מחובקים" ומצטלמים על יד המזבח. "האם כך הם מתנהגים גם בבית כנסת?", הוא תהה. עוד התקבלו דיווחים לשולחן הממשלה על חיילים שנכנסים לכנסיות עם קסדות ולמסגדים בנעליים. דיין, שהצהיר לאחר כיבוש הגדה המערבית בהכרזה לעיתונות כי "לא באנו לירושלים לכבוש קודשי אחרים ולא להצר בני דתות אחרות", הודיע לממשלה שצריך "להפסיק את הברבריות" של המטיילים הישראלים. היחס למקומות הקדושים ליהודים לא היה הרבה יותר טוב. השר מנחם בגין התלונן בישיבת הממשלה כי ראה בכותל המערבי מבקרים יהודים שעישנו סיגריות "ועשו צילומים". כדי להתמודד עם הסוגיה קבע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס בצו צבאי כי על מי שמחלל מקום קדוש יוטלו שבע שנות מאסר.

זכות השיבה
אם רוב הישראלים ראו בטיול לשטחים נסיעה אקזוטית, הרי שהיו גם מי שעבורם היה זה שיבה אל ביתם האבוד. מנשה מני, בן למשפחה שהיגרה מעיראק לחברון במאה ה-19, נסע לעיר הולדתו חברון ביולי 1967. בביקור הוא חיפש את הבית שבו גדל ושממנו נאלצה משפחתו לעקור לאחר פרעות תרפ"ט. תמונה בעיתון ידיעות אחרונות תיעדה אותו עומד בביתו הישן יחד עם המשפחה הפלסטינית שחיה בו באותה העת. תחילה סירבה המשפחה לתת לו להיכנס, אך לאחר דברי הסבר קצרים והבטחה כי לא ייקח מהם את ביתם הוא הורשה להיכנס. משם המשיך ועלה לקבריהם של סבו וסבתו בעיר. לבסוף גם הצליח לאתר את אחד מצאצאי המשפחה החברונית שהצילה את משפחתו בזמן הטבח. מנשה מני לא היה יחיד. יהודים אחרים שגרו לפני 1948 מעבר לקו הירוק, בעיר העתיקה ובגוש עציון מיהרו לשוב ולבקרם בשנית.

ידיעות
"ידיעות אחרונות"

באותם שבועות לא רק ישראלים חצו את הקווים אל עבר השטחים אלא גם פלסטינים חצו לכוון השני, למדינת ישראל. רבים חיפשו את הבתים והאדמות שמהם נעקרו בשנת 1948 ואף ביקשו להתאחד עם בני משפחה שגבול הפריד ביניהם במשך תשע עשרה שנים. בראשית ספטמבר, ישראלים מודאגים באשקלון, יבנה ובאר שבע הגישו תלונות על הימצאותם ההולכת וגוברת של עזתיים בעריהם "בניגוד לחוק". עיתון ידיעות אחרונות דווח כי: "רבים מפליטי רצועת עזה, נראים באחרונה משוטטים ביישובי הדרום. הם מחפשים, לדבריהם, את בתיהם ורכושם, שנטשו בעת שנמלטו בשנת 1948." כתב של עיתון הארץ סיפר כי ראה בני משפחה פלסטינית עומדים ברחוב בעיר העתיקה בבאר שבע ובוהים בביתם לשעבר. מהבית יצאה אישה, "שעלתה עם משפחתה מרומניה", והציעה להם להיכנס. אב המשפחה ענה לה כי הוא מעדיף שלא. עיתונאי מידיעות אחרונות נתקל "במקרה" במספר פלסטינים שחזרו לראות את יפו עירם. הוא סיפר כי ערבים אלו מתמצאים בסמטאות "כבתוך חצרות בתיהם" והוסיף: "מפעם לפעם הם מאטים את הקצב והמוביל מצביע ואומר: כאן היתה חנות הבדים של אחמד, וזו חנות הרהיטים של איברהים," בעוד שאחר סיפר לבנו: "כאן מוחמד, היה החמאם, והנה המסגד שלנו, עודנו עומד, חיי הנביא. אבל הבית שלנו איננו, הלך." רבים ממבקרים אלו נתפסו על ידי המשטרה ונשלחו חזרה בגלל שהממשל אסר על כניסתם לישראל ללא רישיון.

סולימאן
ידיעות אחרונות

מאז מלחמת העצמאות היוו מחנות הפליטים הפלסטיניים נושא מרכזי בסכסוך היהודי ערבי, כאשר מצד אחד טענה ישראל שמדינות ערב צריכות לקלוט את הפליטים בארצותיהם בעוד שמדינות ערב דרשו מישראל להחזיר אליה את הפליטים. במלחמת 1967 נכבשו רבים מהמחנות על-ידי ישראל, וכך הפכה שאלת הפליטים לאחד הנושאים העיקריים על סדר יומה של הממשלה. כמעט כל שרי הממשלה היו מאוחדים בדעה כי זהו רגע היסטורי שבו ניתן לפתור את "בעיית הפליטים" אחת ולתמיד. הם האמינו כי ישראל צריכה לפרק את מחנות הפליטים ו"ליישב מחדש" את הפליטים במקומות אחרים. "כפי שעשו עם המעברות" הסביר צוות מומחים שהכין תכנית בנושא. נראה שכמספר הפליטים כך מספר ההצעות שהונחו על שולחן הממשלה באותם ימים: אשכול חשב שניתן ליישב את פליטי עזה בגדה המערבית, רענן וייץ מהסוכנות היהודית הציע את אל-עריש, מספר שרים חשבו בנאיביות שניתן להעבירם למדינות ערב בתמורה לחוזה שלום ובמשרד החוץ החלו לבדוק כיצד ניתן למצוא לפליטים בית חדש בברזיל ובקנדה. עם הזמן גילו הפוליטיקאים הישראלים כי מדינות אחרות אינן ששות לקלוט מאות אלפי פליטים פלסטיניים כמעט באותה מידה שהפליטים עצמם אינם ששים לוותר על דרישתם לחזור אל בתיהם ואל אדמותיהם המקוריות.

בעוד שרי הממשלה דנים בפתרון בעיית פליטי 1948, החלה להיווצר בעיית פליטי 1967. דו"חות רשמיים מן התקופה מעריכים שכמאתיים אלף איש נעקרו מהגדה המערבית בזמן המלחמה ובחודשים הראשונים שלאחריה. הסיבות ליציאה ההמונית היו שונות. בין העוזבים נמצאו אנשים שעבדו בממשל הירדני וחששו לגורלם ולפרנסתם תחת השלטון הישראלי; היו מי שבני משפחתם חיו בגדה המזרחית או בארץ ערבית אחרת ולא רצו שינתק עמם הקשר; והיו כאלה שסניף הבנק שלהם היה בעמאן וכעת נשארו ללא כסף מזומן. ישראל, מצדה, עשתה כל שביכולתה לעזור לאלו שרצו לצאת, אם בתשלום על אוטובוס לכוון אחד ואם בכסף מזומן לכל גולגולת שיוצאת. במסמכי המדינה והצבא כונתה המדיניות הזו במינוח הניטראלי – "עידוד ההגירה". חלק מאלו שיצאו מהגדה בזמן המלחמה או מיד לאחריה ניסו לאחר מכן למצוא דרך חזרה, אך לשווא - ישראל אסרה על רובם המוחץ לשוב. מתוך כמאתיים אלף פליטים חדשים, ניתנו אישורים למספר סמלי של כ-20 אלף להיכנס חזרה, כתוצאה מלחץ בינלאומי. כך קרה שמקצת הפלסטינים שביקשו לשוב לגדה החלו לנסות לחצות את נהר הירדן מבלי האישור הישראלי. פעמים רבות גורלם היה רע ומר. דיין דיווח בישיבת הממשלה ב-6 באוגוסט '67 כי כדי למנוע את חזרת הפליטים לגדה המערבית הצבא יורה "מעל הראש" של האנשים במהלך היום וכי בלילה "גם פותחים עליהם באש". דו"ח פנימי המצוי בארכיון צה"ל מגלה כי בשלושת החודשים הראשונים לאחר המלחמה נהרגו מירי כזה 146 אנשים, רובם הגדול "פליטים המנסים לחזור." גורלם של אלו שהצליחו לחצות חזרה לא היה מבטיח במיוחד. הם בדרך כלל נתפסו וגורשו לירדן. "זה דבר מזעזע" קבע דיין באותה ישיבה, כאילו האחריות הישירה בנושא לא היתה עליו.

המרי ודיכויו
לא כל מי שניסו לחצות את הירדן מערבה היו פליטי 1967 המבקשים לשוב. היו בהם גם פליטים מ-1948 שהגיעו במטרה לפתוח במאבק מזוין נגד ישראל. היו אלו חברי תנועת הפת"ח ומפקדם, יאסר ערפאת, אשר נכנס לגדה באוגוסט 1967. לוחמי הגרילה בויטנאם, אלג'יריה וקובה היו המודלים שלהם לחיקוי, וכתביו של מאו טזה דונג נקראו כתורת הפעלה. בחודשים הבאים הם הטמינו פצצות ברחבי הארץ, החל ממלון פאסט וקולנוע ציון בירושלים ועד לישובים קטנים כמו אומץ, גלעם ומעוז חיים. "אשר יגורנו בא", כתב האלוף עוזי נרקיס ב"סיכום המפקד" השבועי שלו. אולם הצבא הצליח לסכל במהירות את ניסיון הפתיחה במלחמת גרילה אשר התגלתה כחובבנית למדי. תושבי הגדה מיעטו לשתף פעולה עם פעילי הפת"ח אותם בקושי הכירו, ואלו, מצדם, לא שמרו על הכלל הראשון של כל מחתרת: מידור בין החברים. כאשר חברי הפת"ח הראשונים נתפסו בידי השב"כ הם הסגירו את כל השאר. חברי הארגון שלא נתפסו או נהרגו, בהם יאסר ערפאת עצמו, עזבו את הגדה המערבית לירדן והמשיכו עם פעילותם הפרה-צבאית נגד ישראל משם.  

להבדיל מניסיון המרי המזוין שהובילו פלסטינים מבחוץ, ההתנגדות של פלסטינים שגרו בתוך פלסטין לשלטון הישראלי התבטאה בעיקר בדרכים לא אלימות כמו שביתות והפצת כרוזים. סיפוח מזרח ירושלים וההתערבות הישראלית בתכנים חינוכיים ודתיים היו הזרזים הראשונים שהובילו לגל שביתות וקריאות התנגדות מצד האוכלוסייה הפלסטינית. כרוז אחד שפוזר במזרח ירושלים ומצוי בארכיון צה"ל קרא: "הנכם מזדמנים להוכיח לפולשים האלה שהנכם עם חופשי ולא עדר עבדים צייתני, הננו מזמינים אתכם לשביתה פוליטית כללית וכוללת." כמעט בכל הכרוזים התמקד השיח בזכויות אדם ובמשפט הבינלאומי כבסיס להתנגדות לכיבוש הישראלי. בחודשים הבאים אכן הצליחו תושבי הגדה ורצועת עזה לארגן שביתות מסחר ושביתות לימודים רחבות היקף, אולם גם אלו, כמו המרי האלים, נמחצו על ידי השלטונות הישראליים.

כרוז
ארכיון צה"ל

דיין האמין במדיניות המקלה על חייה של רוב האוכלוסייה המתקיימת תחת הכיבוש הישראלי. במיוחד התגאה הממשל הישראלי בפעולותיהם של מומחי חקלאות מטעמו שנסעו לכפרים ברחבי הגדה כדי לסייע לחקלאים ערבים בהגדלת תפוקתם. מנגד, על מתמרדים הוטלו עונשים כבדים שכללו פיצוץ בתים, מאסרים המוניים, החרמת רכוש, שלילת רישיונות והגליית מנהיגים. אחד מהמנהיגים המוגלים היה עבד אל-חמיד א-סאיח, נשיא בית המשפט המוסלמי לערעורים בירושלים ואישיות דתית רמת דרג בגדה. ב-30 ביולי שלח א-סאיח לשר הביטחון, יחד עם עוד 19 אנשי דת ופעילים פוליטיים, את העצומה הראשונה של תושבי הגדה נגד סיפוח מזרח ירושלים והכיבוש הישראלי. העצומה גם הכריזה על הקמת "וועד להכוונה לאומית" ועל מינוי א-סאיח ליו"ר. ב-23 בספטמבר דפקו שוטרי משטרת ישראל על דלתו של א-סאיח במזרח ירושלים ודרשו ממנו להגיע אתם לתחנת המשטרה, שם הציגו לו צו גירוש. רפ"ק נ. בשמי שוחח עם א-סאיח רגעים לפני גירושו וכתב זיכרון דברים על תוכן שיחתם, המצוי בארכיון צה"ל. לפי רישומיו אמר לו א-סאיח כי סיפוח מזרח ירושלים עורר התנגדות רבה בקרב ערביי הגדה והוסיף: "משך מאות שנים קיים המסגד בירושלים והוא מקודש בעיני 400 מיליון מוסלמים ובשליטתם הבלעדית - כיצד זה יבוא פתאום הרב גורן ויכריז על הקמת בית כנסת בתוך רחבת המסגד וידחק את רגלי המוסלמים מבלי שזה יקומם אותם?" בדברים אלו התייחס א-סאיח לעלייתו של הרב גורן לרחבת מסגד אל-אקצא ביחד עם מספר קצינים נוספים מהרבנות הצבאית בלבוש צבאי מלא בליל ה-10 באוגוסט. ברחבה, כך דיווח מאוחר יותר שר הביטחון לחברי הממשלה, הסתובב הרב עם סרט מדידה כדי למצוא את מיקומו המדויק של בית המקדש. דיין ורבין התייחסו למעשים אלו בחומרה, שכן להבנתם הם הצרו את צעדי הממשלה ופגעו בלגיטימיות הבינלאומית של הכיבוש. כתוצאה, נאסר על הרב לעלות אל הר הבית בפקודה צבאית. הרב גורן, מצדו, כתב מכתב לחלק מחברי הממשלה בו התלונן על פגיעה ברגשותיו ובזכויותיו הדתיות.

מגורש נוסף היה איש הציבור והפעיל הקומוניסטי איברהים בכר. כוחות צבא הגיעו לעצור אותו בשעה אחת בלילה בביתו שברמאללה. לפי הדו"ח הצבאי שחובר לאחר הפעולה, מחה בכר בפני החיילים: "מדוע אתם מעירים אותי באמצע הלילה, אפשר היה לגרש אותי בבקר," ואשתו של איברהים התריסה בפניהם: "מתי מתפטרים ממכם?" החיילים הכניסו את בכר לרכבם והסיעו אותו לבניין מושל יריחו, שם "כובד בקפה ועוגיות." לאחר מכן נלקח לגשר אלנבי. רגע לפני שהעבירו אותו מזרחה הסתובב בכר אל החיילים ואמר להם באנגלית: "אני עוזב את ארצי ללא רצון ובכוח. הייתי מתנגד אילו היו בידי האמצעים. מסור לשלטונות שלך, למרות שאני יודע שהם יתעלמו מזה, שבאם תמשיכו במדיניות זו, לא תגיעו מעולם לשלום, תלחמו מלחמה רביעית, חמישית ושישית ולשלום לא תגיעו, אני הולך ללא רצון ועוד אחזור כי אינני יכול לעזוב את ארצי." בעוד איברהים בכר מוחה על שגורש מארצו, מחו בכירי מנהיגי הציבור בישראל נגד כל אפשרות של נסיגה מ"ארצנו". את השלום, האמינו, ניתן יהיה להשיג גם ללא נסיגות.  

ב-19 ביוני התקיים דיון בממשלה לגבי עתידה המדיני של הגדה המערבית. הטענות שהושמעו בישיבה זו עשויות להישמע מוכרות אף לקורא הישראלי בן זמננו. מצד אחד, סיפוח הגדה נתפס כאיום דמוגרפי על הרוב היהודי בארץ, ומצד שני, נסיגה ממנה נתפסה כבלתי סבירה עבור רוב חברי הממשלה. הדיון לא הוכרע, והממשלה החליטה "לא להחליט". לעומת הוויכוח הנוקב בעניין הגדה, בנוגע לגורלה המדיני של רצועת עזה התקיים קונצנזוס נרחב. באותה ישיבה קבעה הממשלה כי רצועת עזה תסופח לישראל לאחר שיושלם פירוק מחנות הפליטים בה ודייריהם יועברו למקומות אחרים. ראש הממשלה אשכול קבע כי: "עזה שייכת לישראל מימי שמשון ולא משנת 1919." בעיני המפא"יניק אשכול, מקור הלגיטימציה לסיפוח רצועת עזה קדם למלחמת ששת הימים, למלחמת העצמאות ואף לכיבוש הארץ על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הקושאן האמיתי היה מצוי בספר שופטים.

כיצד ומה חשבו בנושא העזתים עצמם או מאות אלפי הפליטים שרצועת עזה היתה לביתם מאז 1948 היה נושא שלא עלה לדיון. היה זה דווקא דיין שהסביר לממשלה באחת הישיבות הבאות כי היחס של ערביי הרצועה לכיבוש הישראלי הוא "עוין ופרוע", אפילו יותר מזה של ערביי הגדה. הכוחות הישראליים ברצועה נתקלו בהתנגדות אלימה מהרגעים הראשונים. דו"ח של משרד החוץ המצוי בארכיון המדינה מתעד את האירוע הראשון שבו הופעל כוח נגד חיילי צה"ל ברצועה לאחר סיום המלחמה. ב-12 ביוני התפוצץ מוקש בסמוך לכוח ישראלי. העקבות הובילו לכוונם של כמה בתים באחד ממחנות הפליטים ברצועה (שם המחנה לא צוין). החיילים ביקשו מתושבי האזור להצביע על האחראים להנחת המוקש. לאחר זמן קצר הופיעו בפניהם 110 גברים שהצהירו כי כולם אחראים. החיילים, שלא יכלו לעצור את כולם, נתנו למתייצבים ארכה של שלוש שעות לחזור עם המבצעי הפעולה הספציפיים. לאחר שתמו שלוש השעות שוב ניצבו מולם כל 110 הגברים. סבלנותם של החיילים פקעה והם החליטו לגרש את כל הקבוצה לסיני, שם "נעזבו לנפשם." הדו"ח לא מפרט האם הגברים חזרו מאוחר יותר לרצועה או מתו בצמא במדבר? כך או כך, צה"ל גם פוצץ שמונה בתים באזור אליו הובילו העקבות.

בממשלה חשבו ברצינות גמורה לטפל בעוינות הפלסטינית בגדה וברצועה באמצעות מערכת ההסברה, שבראשה עמד השר ומנהיג ארגון ההגנה לשעבר ישראל גלילי. הרעיון היה להשתמש במערכת ההסברה כדי להציג לפלסטינים את היתרונות שבהכפפתם לישראל. כך קרה שבאותו זמן שמנהיג מיליציה אחת ניסה לגייס את האוכלוסייה הפלסטינית למרוד בכיבוש הישראלי, ניסה מנהיג מיליציה בדימוס לשכנע את אותה האוכלוסייה ביתרונותיו. שניהם פעלו בדרכים מאולתרות למדי. בין הרעיונות שהציע גלילי לממשלה היו שידורי קול ישראל בערבית לתושבי השטחים, פרסום עיתון בערבית מטעם הממשלה ושידורי טלוויזיה בערבית. הטלוויזיה הישראלית, שהקמתה החלה לפני המלחמה, מצאה לה לפתע ייעוד חדש: שידורי תעמולה פרו-ישראלית לאוכלוסייה הפלסטינית. מכוון שמקלטי טלוויזיה לא היו מראה נפוץ באותה העת בקרב הפלסטינים, כמו גם בקרב הישראלים, הרי שהתכנית כללה התקנת מקלטי טלוויזיה בבתי קפה ובבתי ספר ערביים על מנת להגדיל את החשיפה. כך, האמין גלילי, ניתן יהיה להשפיע על דעת הקהל הפלסטינית לטובת האינטרסים של ישראל. בישיבה שערך גלילי עם אנשי צבא ועם מומחי תקשורתי בנושא, טען מתאם הפעולות בשטחים, שלמה גזית, כי היה זה טוב אם אכן היה מדובר רק במדיניות של הסברה, אך למעשה העוינות של התושבים כה גדולה, שצריך לדבר על "לוחמה פסיכולוגית". אחת הטקטיקות שניסה הצבא הייתה שידור הקלטות מחקירתם של אנשי פת"ח, במטרה להפחית את התמיכה בהם. נראה שהיו פלסטינים שזיהו את הטקטיקה, ובכרוז שהופץ במזרח ירושלים ומצוי כיום בארכיון צה"ל נכתב: "האויב עושה...מסע תעמולתי המסלף את האמת והמכוון לזרוע מבוכה, בלבול מוחין וחשדות הדדיים בקרב בני פלסטין...אם לא נתנגד אנו נהיה מוקפים ביהודים... והערבי יהפוך למשרת בבית הקפה של האויב."

עלהמשמר
על המשמר

אירועים וסיפורים אלו הם רק חלק קטן מכל מה שהתרחש בחודשים הראשונים של הכיבוש. בהסתכלות לאחור, לאחר חמישים שנות כיבוש ואלימות הדדית, ניתן לזהות בחלקם את זרעי ההתפתחויות העתידיות: קונים יהודים שפוגשים מוכרים ערבים, גברים יהודים מודאגים מהמפגש שבין נשים יהודיות לגברים ערבים, יהודים וערבים הכמהים דווקא אל הצד השני של הקו הירוק, התנגדות אלימה ולא אלימה לכיבוש ואיש דת אחד שמגורש מפלסטין בעוד איש דת אחר מגורש מהר הבית. גם אם רבים ממעשי התקופה הובילו לדרכים ללא מוצא ונעלמו באבק ההיסטוריה, כמו ממשלה ישראלית שמעוניינת לספח את רצועת עזה ומייצרת תכניות לפירוק מחנות הפליטים, ושר שתפקידו להסביר לנכבשים את עמדת הכובשים, הרי שניכר כי מוטיבים מרכזיים בהתמודדות הישראלית עם סוגיית השטחים הופיעו כבר בשבועות ובחודשים הראשונים לאחר שוך מלחמת ששת הימים: היעדר חזון מוסכם בנוגע לעתיד המדיני של הגדה, כמיהה לסיפוח האדמה ללא תושביה הפלסטינים, מדיניות יד קשה כלפי כל ניסיון של התמרדות ועיסוק אינסופי בניהול השטחים.

* עמרי שפר רביב הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#