איך הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן?

כיצד הפך הגולן לחלק מישראל הריבונית? פרספקטיבה היסטורית שופכת אור צפוני על המדיניות ב"שטחים הכבושים". מאמר שני בסדרה על מלחמת 1967

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גולן
נוף ברמת הגולן.קרדיט: מוריאל רם

מוריאל רם

הדיון הציבורי והאקדמי על תוצאות מלחמת 1967 עוסק לרוב בעתידה של מזרח ירושלים, סיפוחה האפשרי של הגדה המערבית וגורלה של רצועת עזה. כמו כן נסוב הוויכוח סביב השאלה אם כיבושם של שטחים אלו מהווה נקודת "שבר" או קו המשך טבעי בהיסטוריה הישראלית ומה מידת יכולתו של המונח "כיבוש" לתאר את מכלול האופנים בהם שליטתה של ישראל באה לידי ביטוי במרחב בין הירדן לים.

רמת הגולן לעומת זאת, מוחרגת תדירות מכל עיסוק ב"שטחים". אלא שהתבוננות בצורות בהן פעלה ישראל להפוך את הגולן לחלק מהמדינה עשויה לספק לנו תובנות חדשות אודות עיצוב המרחבים עליהם השתלטה ב-1967 ואיך תהליך זה נשען על ההיסטוריה שקדמה למלחמה.

במובן מסוים, רמת הגולן עוצבה כחלק מישראל דרך תהליך שניתן לכנותו "המעטה", והתבסס על שלוש פעולות עיקריות. הראשונה הייתה צמצום מספר תושבי האזור. ערב מלחמת 1967 מנתה האוכלוסייה הסורית בגולן בין 90 אלף ל-130 אלף איש ואשה שהתגוררו בלמעלה מ-270 יישובים (בהם חוות, כפרים ועיירות). מרבית התושבים היו מוסלמים סונים והשאר השתייכו לקבוצות אתניות כגון צ'רקסים, בדואים ודרוזים. כמו ב-1948 ישראל בחרה למנוע את שיבתם של התושבים שנמלטו, ואשר חלקם פונה בכוח מיד לאחר מכן, באמצעות שורה של צווים צבאים שאסרו כניסה לכפרים הנטושים והורו על גירושם של אלו שינסו להיכנס לאזור התחום. במפקד האוכלוסין שנערך ברמה בעשירי לאוגוסט 1967 נספרו 6,404 אזרחים סורים בכלל רמת הגולן.

הפעולה השנייה, שהשלימה את "המעטת" האוכלוסייה, הייתה הריסה נרחבת של המרחב הבנוי בגולן, ונעשתה על ידי הצבא, בפיקוח גורמים אזרחים שהונחו על ידי רשויות המדינה למחוק למעשה את מרבית היישובים. תהליך ההרס של הכפרים בגולן היה המשך של מבצע דומה שנערך בתוך ישראל, שהחל ב-1965 (ולמעשה המשיך פעולות דומות שנעשו בשנות ה-50) וכלל הריסה מבוקרת של כפרים פלסטינים נטושים ממלחמת 1948.

ההוראה שניתנה לצוותים שסקרו את שטח הרמה היה להרוס עד היסוד כל מבנה מלבד אלו בעלי ערך "נופי, ארכאולוגי או ארכיטקטוני". הנחיות אלו חפפו להוראות על פיהן פעלו צוותי ההריסה של הכפרים הפלסטינים בתוך ישראל. במלים אחרות, המחיקה המרחבית בגולן יושמה על פי אותו הגיון שהנחה את עיצוב המרחב של ישראל לאחר 1948. דוגמה נוספת לרציפות במדיניות מרחבית זו באה לידי ביטוי כאשר 20 משפחות סוריות ממוצא נוצרי-מרוני ביקשו לחזור למקום מגוריהן בכפר עין קנייה. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים המליץ לדחות את בקשתן בטענה שהדבר עלול ליצור תקדים מסוכן שישליך על תביעתם של תושבי הכפר בירייה בגליל העליון לשוב לבתיהם.  בכך יצר היועץ חיבור כרונולוגי ופיזי בין מה שהתרחש בישראל לאחר 1948 לרמת הגולן.

מרבית תושבי היישובים האחרים שנותרו בגולן, מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתה, ועין קנייה השתייכו לעדה הדרוזית (הכפר ע'ג'ר נכבש גם כן במלחמה זו, אך הפך במהלך שנות השבעים לחלק מסכסוך הגבולות עם לבנון). ישראל התירה לסורים הדרוזים אשר נמלטו מהאזור לשוב לבתיהם במסגרת איחוד משפחות. כמו כן יחידות צבאיות, אשר נשלחו לאתר מסתננים בכפרי הגולן הנטושים במטרה לגרשם מעבר לגבול, אפשרו לדרוזים בהם נתקלו להישאר.

מג'דל
מג'דל שמס, 1967צילום: משה מילנר, מתוך: אוסף התצלומים הלאומי

בסך הכל הותירה ישראל לכ-500 תושבים לשוב לבתיהם, רובם ככולם היו דרוזים. עובדה זו קשורה לפעולה השלישית בתהליך "ההמעטה" אשר ביקשה לטשטש את זיקתו של הגולן לסוריה על ידי הכללת התושבים שנותרו באזור לתוך המיעוט הדרוזי בישראל. מסיבות אלו בחרה המדינה לשלוט באוכלוסייה שנותרה על פי עקרונות הממשל הצבאי שפעל בתוך ישראל עד 1966 והשקיעה מאמץ ניכר ביצירת זיקה בין מוסדותיה לבין תושבי הכפרים שנותרו בגולן.

בספטמבר 1967 ערכה יחידת המיעוטים של צה"ל, שהיתה אחת המסגרות העיקריות לעיצוב הקשר בין המדינה לקהילה הדרוזית (עוד על ההיסטוריה של היחידה, בראיון עם ראמי זיידאן, כאן), מצעד שהסתיים בכיכר המרכזית במג'דל שמס, וזאת בזמן ששר הביטחון משה דיין הורה לצמצם את נוכחות הצבא ככל האפשר בערי הגדה על מנת להפוך את הכיבוש ל"בלתי נראה". בזמן שפלסטינים בגדה המשיכו ללמוד לפי תכנית הלימודים הירדנית, נערים מהגולן למדו עברית ממורים-חיילים דרוזים מישראל, על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך הישראלי אשר ביקשה לעצב את הזהות הדרוזית כנבדלת מהזהות הערבית.

תעודות הזהות שחילק הממשל ברמה היו בצבע כחול, ולא כתום כמו ביתר האזורים שנכבשו במלחמה, וסעיף הלאום בתעודות אלה הגדיר את התושבים כדרוזים. מרבית המורים במערכת החינוך בכפרי הרמה נדרשו לשאת תעודות זהות אלו על מנת להיות מועסקים בבתי הספר. כאשר פנו לבית המשפט במחאה על כך, קבעו השופטים כי ברמה מתקיים "כיבוש אזרחי" השונה ממצב השליטה של ישראל בגדה המערבית.

השימוש במושג "כיבוש אזרחי" חשף כיצד צורת השלטון בגולן התבססה על זיקה של ממש לתקופת הממשל הצבאי שהפעילה המדינה בתוך גבולותיה. דוח תקופתי של הצבא קבע ב-1967 כי "חלוקת תעודות הזהות לתושבים מחדירה להכרתם שהנם אזרחים ישראלים לכל דבר". לקראת סוף שנות השבעים האיצה ישראל את חלוקת תעודות הזהות ברמה. עם זאת, הבהירו השלטונות הישראלים ש"אין במתן תעודות הזיהוי לדרוזים בגולן משום סיפוח של אזור רמת-הגולן לתחום הריבוני של מדינת ישראל".

הסתייגות זו לימדה על האופן בו הרמה נתפסה עדיין כשטח מיקוח ועובדה זו השפיעה ללא ספק גם על החלטת התושבים להתנגד למאמצי ישראל. בדצמבר 1972 נחשפה התארגנות מחתרתית ראשונה שפעלה בקרב צעירים דרוזים ברמה ושעסקה בפעולות ריגול וחבלה. כפי שתיאר זאת בצורה פטרונית-צינית העיתונאי דורון רוזנבלום: "עד מהרה התברר כי אלה דרוזים מיוחדים במינם, לא כאלה שהכרנו ואהבנו בישראל". ניתן לומר אפוא שבזמן שהמדינה ביקשה להחיל צורת שליטה שתאמה לימי הממשל הצבאי, המציאות בגולן ותגובת התושבים המתגוררים בו מנעו את מימושה המוחלט.

באופן אמביוולנטי משהו, מאבקם של הדרוזים סורים כנגד ניסיונה של ישראל להגדיר את אמונתם הדתית כזהות לאומית, התבסס על שימוש במוסדות הדת שהפכו כעת לערוץ מרכזי להתנגדות לשלטון. הכלי העיקרי היה החרם הקהילתי שהוטל על כל מי שהסכים לקבל תעודת זהות ישראלית, ואשר היה אפקטיבי מספיק להביא לכך שעד אוקטובר 1981 נותרו רק 28 מחזיקי תעודות זהות מתוך ארבע מאות שניאותו לקבלן בתחילה.

החלת החוק הישראלי על הרמה בדצמבר 1981 הביא לגידול במספר הפונים לקבלת תעודות זהות אך אלו המשיכו לסבול מנידוי. אלו שהחליטו לוותר על האזרחות הישראלית זכו לטקס "חזרה לחיק הדת". לאחר מאבק ממושך בין ישראל לתושבים וויתרה המדינה על תביעתה שיתאזרחו רשמית והסתפקה בהגדרת מעמדם כ"לא מוגדר". כיום עומד מספרים של הדרוזים בגולן על כ22,000 איש, מתוכם כ1,700 בעלי אזרחות ישראלית.

קבלת פנים
קבלת פנים למכובדים דרוזים לכבוד "איד אל אדחה" [צריך להיות "עיד אל-אדחא"], בבית הנשיא בירושלים. בצילום, שיחה בין נשיא המדינה זלמן שזר לקאמל קאנג' אבו סאלח, חבר הפרלמנט הסורי לשעבר, ממג'דל שאמס.צילום: פריץ כהן, מתוך: אוסף התצלומים הלאומי

ניתוח תהליך "המעטתה" של רמת הגולן מאפשר לנו להתבונן על מכלול הצורות בהן עבודת הגבול בין 1948 ל-1967 מעוצבת לכדי מערך מרובד של אמצעי שליטה תלויי זמן ומקום, ומחדדת כי הדרך להבנת מכלול זה לא עוברת אך ורק דרך הגדה המערבית. הדיון בגולן ממחיש כי צורות השליטה שישראל הפעילה ב"שטחים" לא רק קדמו למלחמת 1967, כפי שהדגימה יפעת וויס ביחס לכפר עיסאוויה, אלא גם חלחלו לתוך המנגנונים שהוקמו על מנת לשלוט במרחבים "הלא פלסטינים" שנכבשו במהלך מלחמה זו.

תהליך ההמעטה עשוי לרמז כי המדינאים הישראלים לא הניחו מראש שישנו הבדל מהותי בין השטחים שישראל כבשה ב1967 לבין שטחה הריבוני, כפי שטוען למשל ארנון דגני. במקום זאת ניתן לטעון שמדיניות זו נגזרה ממידת ההצלחה לעצב מרחבים אלו לפי האינטרסים הפוליטיים של המדינה. לבסוף ובהמשך לדבריו של גל לוי על הקשר בין הממשל הצבאי ועיצובה של הזהות המזרחית, מחדד הדיון על הגולן כיצד האוכלוסייה הנשלטת ביקשה להתמודד עם הניסיון לעצב עבורה מחדש זהות קהילתית, לאומית ודתית.

* מוריאל רם הוא עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בקולג' האוניברסיטאי לונדון. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי נורמליזציה של מרחבים במחלוקת והתמקדה ברמת הגולן וצפון קפריסין.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ