החזיתות הבלתי צפויות של מלחמת ששת הימים: חיסול קהילת יהודי לוב - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החזיתות הבלתי צפויות של מלחמת ששת הימים: חיסול קהילת יהודי לוב

מלחמת ששת הימים חשפה את קהילת יהודי לוב לפרעות אלימות שפרצו במפתיע. תוך זמן קצר נאלצו יהודי לוב לעזוב את המדינה, את ביתם ואת כל רכושם. מאמר שלישי בסדרה על מלחמת 1967

תגובות
ברנס
באדיבות לאורה ברנס

אייל דוד

"היהודים כיום לא יכולים להישאר בלוב, אך גם הם לא יכולים לעזוב אותה. לעזוב? איך ולאן? איך אפשר לעזוב את כל העושר שהוא פרי-עמלם של דורות רבים, את הבתים, האדמות, התכשיטים... אפילו אם ערכם של נכסי הנדל"ן ירד והקונים היחידים הם המוסלמים הלובים שרק חיכו להשיג את הנכסים האלה במחיר טוב. היהודים לא יכולים למכור אותם מכיוון שאין להם אפשרות להעביר את הכסף (מחוץ למדינה). הם ייאלצו עדיין להישאר בלוב, מכורח הנסיבות וכן מעצם העובדה שקשה מאוד להשיג ויזת יציאה מהמדינה לכל בני המשפחה באותו זמן. והאם זה קל לחיות בעינוי המתמשך הזה, באווירה של עוינות וחוסר צדק, באי-הודאות לגבי המחר ובמחשבה המטרידה שכל רגע יכול להתרחש פוגרום? היהודים לא שכחו את הטבח, הביזה והשריפות של 1945 ו-1948 ואת ההתנהגות הנוראית שהערבים מסוגלים להפגין נגד מיעוט קטן ולא חמוש" - דיווח חשאי שנשלח למשרד החוץ הישראלי, אוגוסט 1961 (ארכיון המדינה).

לאחר גל העלייה הגדול לישראל (1951-1949) ניסו אלפי היהודים בודדים שנותרו בלוב לאחר שזו קיבלה את עצמאותה (דצמבר 1951) להמשיך בשגרת חייהם הרגילה והנוחה. אותם יהודים התרכזו בעיקר בעיר הבירה טריפולי (מעטים גם בעיר בנגאזי) והיו ברובם בני המעמד הבינוני-גבוה. כפי שתיארתי במאמרי הקודם, הם המשיכו לשמור על עמדות מפתח בחיי המסחר והכלכלה, נהנו מהעושר הרב בו זכתה המדינה בעקבות גילויי הנפט החל משלהי שנות ה-50 וקיימו חיי פנאי ותרבות עשירים, שכללו בין היתר בילויים בקזינו, בבתי הקולנוע, במועדוני הלילה ועל חוף הים.

אך לא הכול היה 'זוהר' - לצד החיים הטובים שחוו בשני העשורים הראשונים לעצמאותה של לוב, נאלצו היהודים להתמודד עם האקלים הפוליטי החדש שהתפתח במדינה, שהושפע רבות מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהתעמולה הנאצריסטית והביא להתדרדרות הדרגתית במעמדם. כפי שממחיש הדיווח לעיל מ-1961, לא היה ספק שסוף הקיום היהודי במדינה, תחת שלטון מוסלמי עצמאי של המלך אידריס, הוא רק שאלה של זמן. סוף זה אכן הגיע שנים ספורות לאחר מכן - עם חיסולה הטרגי של הקהילה ביוני 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, שהחודש אנו מציינים לו יובל.

בני הקהילה היהודית שנותרה בטריפולי נמנו ברובם עם שכבת האליטה המצומצמת שפעלה בעיר, זרים ומוסלמים כאחד, והתרועעו איתם במסחר, במוסדות החינוך ובמוקדי הבילוי והפנאי. לצד זאת, הם הקפידו כל העת לשמור - מי יותר באדיקות ומי פחות - על יהדותם, גם כאשר היא הביאה עליהם גזירות שונות, שהעיקו עליהם והפכו את חייהם בעיר לפחות ופחות נסבלים. הם עמדו בפני הגבלות, אפליה וגילויי שנאה ואלימות. הזדהותם עם התרבות והשפה האיטלקית הרחיקה אותם מהרוב המוסלמי שנטר להם טינה על מעמדם הרם בחיי הכלכלה והחברה, דבר שלא תאם את העמדה הנחותה שהייתה אמורה להיות להם כבני חסות - ד'ימים - לפי האסלאם.

אסתקלאל
מתוך מדריך תיירות לובי בן התקופה, וויקיפדיה

באופן רשמי הייתה זכאית האוכלוסייה היהודית לשוויון זכויות עם האוכלוסייה המוסלמית לפי החוקה הלובית, אך בפועל בלטה בלוב העצמאית נחיתות היהודים מבחינה משפטית. על פי החוקה זכאים היו ילידי לוב שלא החזיקו בנתינות אחרת לקבל אזרחות לובית, אך למעשה היו אלה רק המוסלמים שזכו מיד עם עצמאות המדינה באזרחות החדשה.

רק בודדים מבין היהודים, שהיו להם קשרים לאליטת השלטון, הפכו לאזרחים לובים וזכו לדרכון לובי. היתר היו משוללי זכויות פוליטיות, לא נחשבו כלל לאזרחי המדינה וברצותם לצאת מלוב, ולו גם באופן זמני, קיבלו תעודות מסע זמניות. תעודות אלה היו תקפות למסע אחד בלבד, לא נשאו ציון אזרחות וניתנו רק לאחר נימוק משכנע ובכל מקרה לא למשפחה שלמה. אחד מבני המשפחה היה צריך להישאר כ'בן ערובה' לכך ששאר קרוביו יחזרו ללוב ולא יעזבו את המדינה לצמיתות. יתר על כן, משנת 1953 סומנו הדרכונים ותעודות המסע של היהודים באותיות "ي ل" (י.ל., 'יהודי ליבי' בערבית) בצירוף מספר סידורי לציון היותם יהודים לובים.

נוסף לכך, במהלך כל שנות החמישים והשישים ובמיוחד לאחר קבלתה של לוב לליגה הערבית ב-1953, עשו השלטונות מאמצים לבודד את היהודים ולהחליש את הקשר שלהם עם הציונות, עם ישראל ועם יהודי לוב שהיגרו אליה. בזה אחר זה נסגרו מועדון "מכבי" בטריפולי (1953), בית הדין הרבני (1954) ובית הספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס", 1960), שהיה מוקד לחינוך יהודי מערבי, כך שנמנעה מהיהודים כל פעילות תרבותית, חינוכית, ספורטיבית ומשפטית אוטונומית.

צעדים נוספים היו, בין-היתר, הפסקת שירותי הדואר לישראל (מכתבים שיועדו לבני משפחה בישראל עברו תמיד דרך צד שלישי באירופה וגם לא הכילו הרבה מידע מאימת הצנזורה) וסגירת הסוכנות היהודית, ששימשה כמשרד הגירה לישראל. בהקשר זה יש לציין כי היו יהודים שהסתכנו וקיימו גיחות אסורות לישראל דרך איטליה, במטרה לפגוש את בני משפחתם עמם התרופף הקשר מאז עזיבתם לארץ, אבל מדובר היה בעבירה על החוק. בדצמבר 1958 אף בוטלה מועצת הקהילה היהודית, שהייתה עד אז גוף אוטונומי הממונה על שמירת קשר עם הרשויות, ובמקומה מונה נציב מוסלמי לפקח על הפעילות של הקהילה היהודית.

לוב גם הצטרפה לחרם הערבי נגד ישראל, דבר שגרר אחריו שורה של חוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים. כך, לדוגמא, כל נכסי המהגרים לישראל וכן הנכסים של כל מי שניהל קשרים כלשהם עמה הועברו להשגחת האפוטרופוס על נכסי אויב, נאסר לקיים עסקי מקרקעין עם יהודים ואילו חברות היו חייבות לכלול בהנהלתן לפחות חמישים ואחד אחוז ערבים. במקביל, התנהלה בעיתונות הכתובה, ברדיו ובדרשות במסגדים תעמולה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית ארסית מבלי שהממשלה ניסתה לרסן אותה.

תעודות מסע
באדיבות אסתר זרקו

היהודים סבלו מחוסר צדק משווע, אך בתור בני עדת מיעוט קטנה וחסרת הנהגה אפקטיבית וייצוג בממשלה לא היה ביכולתם לשנות את המצב. הכלכלה המשגשגת והתלות והאמון שלהם במלך, גרמו להם לצפות בחוסר אונים במתרחש, 'לבלוע את הרוק' לנוכח התנכלויות שהם חוו מהסביבה - הקנטות מילוליות ברחוב ולעתים גם גילויי אלימות פיזית - ולקוות לטוב. הם חיו בתחושת פחד מתמדת והעדיפו בדרך כלל לא להגיב לפרובוקציות, מפני שהפרעות של 1945 ו-1948 היו עדיין טריות בזיכרונם. כמי שהכירו את ההיסטוריה היהודית בגולה במשך מאות ואלפי שנים - היסטוריה שידעה עליות ומורדות - חלקם אף האמין שמדובר ב'עוד גל שיחלוף'. הם נהנו משקט יחסי שנשמר קרוב לשני עשורים וניסו לדחות את הקץ, אך זה הגיע בסופו של דבר בפתאומיות ובמלוא העצמה ביוני 1967, עם יציאתם הכפויה והחפוזה מהמדינה בעקבות מלחמת ששת הימים.

אירוע זה חשף את היהודים לפרעות אלימות בפעם השלישית תוך שני עשורים. עם הגעת הידיעות הראשונות ללוב על פרוץ המלחמה, ב-5 ביוני, ובאווירת 'שבוע ההזדהות' עם הסוגיה הפלסטינית שהוכרז במדינה (12-5 ביוני), כנופיות של ערבים החלו לרדוף יהודים תוך קריאת ססמאות נגד ישראל, היהודים והאימפריאליזם. הממשלה הלובית אמנם הכריזה על מצב חירום והטילה עוצר, אך אלה לא מנעו פגיעה ביהודים הן ברכוש (על הכוונת היו בתי כנסת וכן בתים וחנויות בבעלות יהודית וגם איטלקית) והן בנפש.

נרצחו 17 יהודים, בהם שתי משפחות שלמות שנרצחו על-ידי קצין לובי: משפחת לוזון (ההורים שלום וזכיה וששת בניהם; בתם שהיתה אז בירח דבש ניצלה) ושכניהם, משפחת ברנס-רקח, משפחת אחותו של סבי (שלושה דורות: הסבתא, אמיליה, שהייתה בת למעלה מ-85 כשנרצחה, בתה וחתנה - פורטונה ואפרים, וילדיהם - רקלה (לינה) ואיזקו. ראו תמונה למעלה). המצב בטריפולי היה כאוטי והיהודים, שבמשך שנים היו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי במדינה, נאלצו להסתתר - חלקם נותרו חבויים ומסוגרים בבתיהם או בבתים של שכנים ומכרים שנחלצו לעזרתם (גם לא יהודים). היתר מצאו מחסה בתחנות המשטרה ולאחר מכן רוכזו במחנה גורג'י (Gurgji) בפאתי העיר (המצב בבנגאזי היה דומה).

לנוכח הפרעות, ולבקשתו של לילו ארביב, מנכבדי הקהילה, הסכימו השלטונות הלוביים לאפשר ליהודים לעזוב את לוב לאיטליה עד להרגעת הרוחות. עד מהרה ההסכמה הפכה לצו. היהודים נאלצו לעזוב את המדינה כפליטים, בתנאים מגבילים (הם הורשו לקחת עימם רק עשרים לירות לוביות לאדם וציוד אישי), כשהם משאירים את ביתם ואת כל רכושם מאחור. תוך שבועות ספורים הקהילה נעלמה כמעט לחלוטין וכמאה היהודים שנשארו עזבו את המדינה לאחר ההפיכה הצבאית של מעמר אלקד'אפי ב-1969. כך נסתם הגולל על קיומה של הקהילה היהודית העתיקה והמשגשגת של לוב.

מדינת ישראל אמנם הייתה בעיני חלק מאותם פליטים יהודים פתרון מתבקש ל'משבר הזהות' שליווה את חייהם בלוב, אך עם זאת, כמחצית מהקהילה היהודית הלובית האמידה לא עלתה בסופו של דבר לישראל אלא בחרה להשתקע באיטליה, בעיקר ברומא ומילאנו. חלקם עשו זאת מתוך אמונה שיהיה להם באיטליה קל יותר מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית וחלקם - מתוך תקווה שיוכלו לחזור בשלב כלשהו ללוב ולקבל פיצוי הולם על הרכוש הרב שעזבו, תקווה שנמוגה עם השנים והיום, חמישים שנה אחרי, עם התפרקות המדינה בעידן שלאחר אלקד'אפי, נראית בלתי אפשרית.

דרכון
באדיבות דניאל מימון

* אייל דוד הוא בוגר תואר שני בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. את התזה שלו הוא כתב בנושא "חיי היומיום של היהודים בני המעמד הבינוני-גבוה בעיר טריפולי בלוב (1967-1951)" בהנחייתם של פרופסור הרווי גולדברג ושל דוקטור ליאת קוזמא. ליצירת קשר: eyalda1@gmail.com.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#