צום בכפייה? הפולמוס סביב הרמדאן בתוניסיה

למרות שבעקבות מהפכת 2011 הוחלפה הדיקטטורה ה"חילונית" בתוניסיה במשטר הצועד לדמוקרטיה וכולל כוחות אסלאמיים חשובים, ההיסטוריה של יחס השלטונות לצום הרמדאן במדינה מראה כי סוגיית יחסי הדת והמדינה בה מעולם לא הייתה פשוטה ועודנה בוערת

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחאה
מפגין מוחה נגד המעצרים בתקופת הרמדאן, יוני 2017: "מדוע זה מפריע לך, אם אתה צם ואני אוכל?"קרדיט: SOFIENNE HAMDAOUI/AFP/GETTY

דניאל זיסנויין

צום חודש הרמדאן בתוניסיה, שהסתיים לאחרונה, לווה השנה, לראשונה, בצעדי אכיפה נגד אזרחים שאכלו או עישנו ברשות הרבים, לצד הפגנות מחאה נגד מהלכים אלה. ההתפתחויות הללו, בהקשר כללי יותר, עוררו מחדש את הדיון הציבורי אודות מעמד הדת במדינה. תוניסיה, שהיתה חלוצת ההתקוממויות שפרצו במזרח התיכון ובצפון אפריקה ב-2011, היא במובנים רבים סיפור הצלחה של מהפכות אלה, כל שכן לאור המציאות העגומה במדינות אחרות שעברו מהפכה. אכן, מאז הפלתו של הנשיא זיין אל-עבידין בן עלי (ינואר 2011) הצליחה תוניסיה לקיים מספר מערכות בחירות אשר הביאו לחילופי שלטון מסודרים; לנסח חוקה חדשה המניחה תשתית למוסדות שלטון חדשים ולמשטר דמוקרטי, ואף לפתוח בתהליך של בחינת עוולות המשטרים הקודמים במדינה, תוך גביית עדויות פומביות מאזרחים שנפגעו ממהלכים אלה וחתירה לפיוס לאומי. תוניסיה מוכרת כמדינה בעלת אוריינטציה חילונית ויציבות חברתית פנימית. הפולמוס סביב צום הרמדאן, אשר אינו חדש בהיסטוריה המודרנית של תוניסיה, מדגיש, עם זאת, עד כמה שאלות בנושא דת ומדינה עדיין רחוקות מפתרון בתוניסיה, בדומה למדינות אחרות, בהן ישראל. הפולמוס גם מדגיש את ייחודיותה של ההיסטוריה התוניסאית. זאת על אף שאינה מוכרת כמעט לציבור בישראל.

בשבועות הראשונים של חודש הרמדאן השנה נעצרו ונשפטו חמישה אזרחים בעיר ביזרט (השוכנת צפונית מערבית לבירה תוניס) בעוון "התנהגות ציבורית בלתי הולמת" לאחר שנתפסו מעשנים או אוכלים בפרהסיה. התביעה המקומית האשימה אותם בהתנהגות "פרובוקטיבית", ובית המשפט גזר על הנאשמים ענשי מאסר של חודש. יש להדגיש כי החוקה התוניסאית שנוסחה לאחר מהפכת 2011 (בתום דיונים נוקבים בהם השתתפו מפלגות פוליטיות וקבוצות אזרחיות שונות) מבטיחה חופש דת במדינה, אך מטילה על המדינה בניסוח מעורפל "לשמור על מעמד הדת". באופן רשמי אין בתוניסיה חוקים המחייבים אזרחים לצום או מונעים מהם לאכול בפרהסיה במהלך חודש הצום. רוב המסעדות סגורות במהלך הצום, אך יש אחרות, הנפתחות בצנעה, תוך כיסוי חלונותיהן. עצם המעצרים והמשפטים סותרים לכאורה את התפיסה העצמית של תוניסאים רבים, המתאפיינת בגישה מתונה לשאלות אודות מעמד הדת במדינה. לכן, אף כי אין להגזים בחשיבותה של הפרשה, היא בכל זאת מספקת הצצה אל המתחים ביחסי הדת והמדינה בתוניסיה.

תוניסיה2011
מפגינים ושוטרים בשדרות בורגיבה בבירה תוניס, במהלך המחאה שהובילה למהפכת 2011צילום: כריס בלסטן/וויקיפדיה

ביחס למדינות מוסלמיות וערביות אחרות נחשבת תוניסיה למדינה שיישמה תהליכי מודרניזציה אשר תרמו לאוריינטציה חילונית ביחסה לדת. תפיסה זו נובעת ממאפיינים ייחודיים לתוניסיה, שהתפתחו במהלך שלטונו של חביב בורגיבה (2000-1903), נשיאה הראשון של תוניסיה (ששלט בין השנים 1987-1957) ומי שמוכר כאבי האומה התוניסאית ועמד בחזית המאבק הלאומי נגד השלטון הצרפתי. מאפיינים אלה כוללים את התרחקות המדינה מהדת והמסורת במסגרת המאמץ למודרניזציה בחברה ובכלכלה, ומעמדן המיוחד של נשים בתוניסיה (הנהנות משוויון חוקי מלא ומשולבות בצורה מרשימה בחיי המדינה והכלכלה). בנוסף, תוניסיה אימצה גישה פוליטית מתונה אשר קירבה אותה למדינות המערב והרחיקה אותה מאידיאולוגיות שרווחו במדינות ערביות אחרות, החל מהלאומיות הערבית שקידם נשיא מצרים גמאל עבד-נאצר וכלה באסלאם הפוליטי שצבר תאוצה בצפון אפריקה בשלהי המאה העשרים. עם זאת, אין להסיק ממאפיינים אלה שתוניסיה לא היתה חשופה לרעיונות אחרים הסותרים את המדיניות שבורגיבה ניסה לקדם. תוניסאים רבים, בניגוד לקו שהובילו בורגיבה ובן עלי אחריו, שמרו אמונים למסורת ונמנעו מלאמץ רעיונות אלה. הם הפכו, עם הזמן, לגורם אופוזיציוני שהתמודד מול הקבוצה החילונית שתמכה בבורגיבה.

בורגיבה, כאמור, צידד באוריינטציה חילונית עבור תוניסיה ופעל לנתב את המדינה לכיוון זה. כך, למשל, יום המנוחה הרשמי בתוניסיה נקבע ליום ראשון, במטרה לשמור על זיקה כלכלית אל מדינות המערב. יש הנוהגים להשוות את מדיניותו ה"חילונית" של בורגיבה לזו של אתאטורק בתורכיה. אולם, למרות הכיוון הרעיוני המשותף ניתן להבחין בהבדל חד בין שני המנהיגים. בורגיבה, בניגוד לאתאטורק, ביכר להצדיק את מדיניותו באמצעות שיח דתי ונימוקים הלכתיים. הוא לא נמנע בתקופת המאבק לעצמאות מלתמוך בדרישה של גורמים דתיים לאסור על מוסלמים שקיבלו אזרחות צרפתית להיקבר בבתי עלמין מוסלמים, בטענה שקבלת האזרחות הוציאה אותם מכלל הציבור. הוא הצדיק את הגישה הכלכלית הסוציאליסטית שאימץ בראשית שנות השישים כגלגול מחודש של חיי הנביא מוחמד ומקורביו, אשר חיו בשותפות כלכלית-קהילתית. אתאטורק לא פעל כך ובמובנים מסויימים הרחיק לכת הרבה יותר מבורגיבה במהלכיו בנושא הדת בתורכיה.

bourgiba
חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה 1987-1957 ו"אבי האומה" התוניסאית, נושא נאום בעיר ביזרט (1952)צילום: לא יודע/וויקיפדיה

אחד האירועים המשמעותיים בזירת יחסי הדת והמדינה הזכורים לבורגיבה הוא מאבקו נגד קיום צום הרמדאן. בורגיבה הסתייג מהשפעות חודש הצום ששיתק לדעתו את חיי הכלכלה, פגע ביצור התעשייתי ושיבש את החיים במדינה כולה. גם במקרה זה אימץ הנשיא התוניסאי טרמינולוגיה דתית בניסיון להצדיק את קריאתו לאזרחי תוניסיה להימנע מלצום במהלך החודש. הוא טען שהצום פוגע במאבק ("ג'יהאד", כפי שכינה זאת) התוניסאי נגד העוני ולמען פיתוח כלכלי כחלק מהיעד המרכזי של הבטחת עצמאותה הכלכלית של תוניסיה. הוא אף השתמש במונח של פסק הלכה ("פתווה") על מנת לנסח את טענותיו נגד קיום מצוות הצום. יש להזכיר כי קיום מצוות הצום אינו מנהג דתי שולי, אלא אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם. עבור מאמין מוסלמי הקריאה שלא לצום אינה עניין של מה בכך. בורגיבה אף הלך צעד נוסף במסעו נגד הצום, עת כינס ב-1960 עצרת המונים בבירה תוניס במהלך חודש הרמדאן, וקרא שוב לתוניסאים שלא לצום. במטרה לתת משנה תוקף לקריאתו שתה לעיני המשתתפים בעצרת כוס מיץ תפוזים בצהרי היום. קשה לדמיין כיום מנהיג ערבי-מוסלמי נוקט מהלך כזה. ולמי שתוהה עד כמה הפנימו התוניסאים את קריאתו של "הלוחם העליון" (כפי שבורגיבה כונה), תנוח דעתו. רוב התוניסאים הוסיפו לקיים את מצוות הצום, אף שבאופן אישי העריכו את פועלו של בורגיבה למען תוניסיה ואולי אף הסכימו שפיתוח הכלכלה התוניסאית מחייב מאמץ מיוחד וצריך לעמוד בראש סדר היום של המדינה. עם זאת, מכאן ועד הימנעות מצום הדרך היתה רחוקה. הזיקה למסורת, במקרה זה, גברה על שיקולים אחרים.  

קפה
בית קפה בשדרות בורגיבה במרכז הבירה תוניס, 2013. בתי הקפה גם הם זירה למפגש בין היסודות התרבותיים השונים עליהם בנויה החברה התוניסאיתצילום: DavidTinMotion/YouTube

ההתנגדות למדיניותו של בורגיבה בנושא הדת התגברה עם עלייתן של קבוצות של אסלאם-פוליטי והתגבשותן לתנועה אשר לאחר כמה גלגולים אימצה את השם אל-נהדה ("התחיה"). מנהיג התנועה, רשיד אל-ע'נושי התייחס בזמנו למציאות החברתית בתוניסיה וטען שחש "זר בארצו" על רקע מגמות החילון שהובילו בורגיבה ובן עלי. עם זאת, בניגוד לאחים המוסלמים במצרים, אל-נהדה מעולם לא טענה שהיא שואפת להקים מדינת הלכה בתוניסיה. מנהיגיה הצהירו במהלך השנים על מחויבותם לדמוקרטיה (בשונה ממנהיגי תוניסיה עד 2011) ודבקותם בעקרונות כמו קידום מעמד הנשים במדינה. התנועה דוכאה ביד קשה על ידי משטר בן עלי. פעיליה נרדפו ומנהיגיה נאסרו או גלו מהמדינה. לאחר הדחתו של בן עלי, תפסה התנועה מקום מרכזי בחיים הפוליטיים, וזכתה בתמיכה ציבורית ניכרת (אם מתוך הזדהות עם רעיונותיה ואם מתוך תפיסה שמדובר במפלגה "טהורה" אשר לא היתה קשורה במשטרו של בן עלי) אך לא מוחלטת. התנועה לא זכתה ברוב מוחלט בבחירות לאסיפה המחוקקת ב-2011 ונאלצה לכונן קואליציה עם מפלגות חילוניות. קואליציה זו, ששלטה עד 2015, היתה זו שהביאה לאימוץ חוקה חדשה, אשר התייחסה לשאלות של דת ומדינה. אל-נהדה נאלצה להתמודד עם גוש אופוזיציוני חילוני משמעותי שזכה בבחירות לנשיאות ולפרלמנט לאחר אשרור החוקה. ססמאות המפגינים, שמחו נגד המעצרים והמאסרים השנה, כמו "מדוע זה מפריע לכם אם אני אוכל ומעשן?" מעידות כי קבוצה זו אינה מתכוונת לשתוק לנוכח האירועים האחרונים. המסורת הפוליטית בתוניסיה תוביל מן הסתם לעבר פשרה או צמצום המתח סביב הנושא. המסקנה העיקרית מהפרשה האחרונה היא שגם בתוניסיה, בדומה למדינות אחרות בצפון אפריקה, המזרח התיכון, והמערב, המחלוקות בשאלות הדת והמדינה רחוקות מפתרון.

* דניאל זיסנויין הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה פוליטית וחברתית של צפון אפריקה המודרנית. הוא כותב בימים אלה ספר הסוקר את תולדות משטר בן עלי בתוניסיה.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ