מילים לזכרו של פרופ' שמואל מורה - אביר חוקרי התרבות הערבית

פרופסור שמואל מורה (2017-1932), שהלך לעולמו בא' בתשרי, היה מבכירי חוקרי התרבות הערבית בעולם, מעמודי התווך של יהדות עיראק וממעצבי הזיכרון ההיסטורי שלה ואדם שהתשוקה לידע היתה תמיד נר לרגליו וכוח מניע בחייו

הסדנה להיסטוריה חברתית
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסדנה להיסטוריה חברתית

מאיר חטינה

בערב חמישי האחרון, א' בתשרי, בעיצומו של חג ראש השנה, הלך לעולמו שמואל מורה, פרופ' אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. בן 85 היה במותו.  

פרופ' שמואל מורה ב-2004
פרופ' שמואל מורה ב-2004צילום: ליאור מזרחי

אנו מבכים את פטירתו של אדם יקר ואצילי, חוקר דגול ויצירתי. ליבנו עם משפחת מורה – הרעיה קארינה והילדים אשר, מאיה ואבי – על אובדן ראש המשפחה, ואין בידינו נחמה או מזור. לדאבוני חוויתי מקרוב את אותות המחלה שניחתה לפתע על פרופ' מורה, ואת דעיכתו המהירה כאשר ביקרתי אותו מספר פעמים בביתו לאחר שחרורו מבית החולים. בביקורי האחרון כשבוע וחצי לפני מותו מצאתי כבר אדם תשוש בגופו, אך עדיין צלול במחשבתו. ניסיתי לחזק את רוחו והפצרתי בו לשוב אל שולחן העבודה, קיוויתי שיוכל לשאוב כוחות מחודשים ולהתגבר כארי על המחלה שתקפה אותו בן לילה. אך הוא השיב לי בקול ענות חלושה בערבית, "מא בי חיל", דהיינו "אין בי כוח". דבריו הלמו בי בעוצמה, הייתכן הדבר? אדם שהתשוקה לידע וחדוות המחקר והכתיבה היו תמיד נר לרגליו והכוח המניע בחייו? נעצבתי מאוד, וקוננתי על גורלו של בן האנוש שאינו יודע מה יילד יום, ומה צופן בחובו העתיד.

פרופ' מורה היה מבכירי חוקרי התרבות הערבית. אין זו הבמה לסקור את מלוא היקף עבודתו המחקרית, בעיקר מאז סיום לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת לונדון ב-1965. הוא שלח ידו כמעט בכל שדה כתיבה אפשרי: בשירה ובספרות, במחזאות ובתיאטרון, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. הוא ניחן בידענות מופלגת, בכישורים פילולוגיים ובניתוחים מעמיקים ובהירים. הוא היטיב למקם את נשואי מחקריו (אישים, יצירות וזרמים), בהקשר היסטורי והשוואתי ובזיקה להשפעותיה של התרבות האירופית.

נתח חשוב ממפעלו האקדמי הוקדש ליצירה הספרותית של יהודי עיראק, ארץ הולדתו ובחרותו, ולתרומתה לתרבות הערבית הכללית. רוחב היריעה של מחקריו הניב גם מגוון עשיר של פרסומים, שהקנו לו מעמד ומוניטין בארץ ובעולם, ותורגמו לשפות שונות. שמו הלך לפניו גם בעולם הערבי, וכמה מחיבוריו תורגמו לערבית.

מבין פרסומיו הרבים, המדגימים את תחומי התמחותו המגוונים, אמנה כאן רק שלושה פורצי דרך: (1) Modern Arab Poetry 1800-1970, שבו המחבר עוקב אחר התפתחות השירה והפרוזה הערבית בהשפעת ספרות המערב, משירה בעלת סדר חריזה ומשקל קבועים לשירה חופשית; (2) Live Theatre and Dramatic Literature in the Medieval Arabic World, שבו מוכיח המחבר באופן מרשים את קיומו של תיאטרון ערבי חי ונושם של שחקנים בימי הביניים, וזאת בניגוד לגישה המחקרית הרווחת שדיברה רק על קיומו של תיאטרון צללים ותיאטרון בובות; (3) מהדורה מדעית של הכרוניקה רחבת היריעה של ההיסטוריון המצרי הנודע עבד אל-רחמאן אל-ג'ברתי, עג'אא'ב אל-א'את'אר פי אל-תראג'ם ואל-אח'באר (ידיעות מופלאות על ביוגרפיות של אישים ומסורות היסטוריות), מקור חשוב המספק הצצה מופלאה להיסטוריה של מצרים במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 בצל המפגש הטעון עם אירופה. לרשותו של פרופ' מורה עמד כתב היד של אל-ג'ברתי עצמו, מה שאיפשר לו לעקוב אחר טעויות, תוספות והשמטות שנפלו במהדורה המצרית המודפסת (1880-1879) שהפכה לקנונית וברת-סמכא בעיני חוקרים רבים. לצד העמדת מהדורה מופתית המשתרעת על פני חמישה כרכים, כתב פרופ' מורה שתי מונוגרפיות באנגלית על אל-ג'ברתי.

הישגים אלה ואחרים של פרופ' מורה זיכו אותו בימי חייו בשורה של פרסים, ובראשם פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 1999, שבו ראה לא רק מקור גאווה לו ולמשפחתו אלא גם לכלל קהילת יוצאי עיראק והמזרח. המוניטין שצבר בארץ וברחבי העולם והפיכת חיבוריו לספרות חובה באוניברסיטאות רבות לא הקהו מדחף היצירה והכתיבה שלו. הוא המשיך להעשיר את ארון הספרים שלנו בפרסומים חדשים. במקביל הוא המשיך לעסוק בהוראה, שימש חבר ועורך בכתבי עת חשובים, והכשיר דורות של תלמידים וממשיכי דרך.

למגינת ליבי, את פרופ' מורה פגשתי לראשונה רק בסוף 2005 בעת שהגעתי לאוניברסיטה העברית כמרצה חדש בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, החוג התאום של החוג לשפה וספרות ערבית שעם סגל מוריו נמנה במשך שנים רבות ואף עמד בראשו בשנים 1982-1979, והמשיך ללמד בו גם לאחר פרישתו ועד יומו האחרון. מאז פגישתנו הראשונה דרכינו לא נפרדו. השלמנו פערים, צמצמנו מרחקים, והפכנו מעמיתים למקצוע לידידים בנפש, החולקים יחד חוויות אישיות ושמחות משפחתיות, כנסים ואירועי תרבות. נפשי נקשרה בנפשו חרף פער הגילים בינינו. נהגתי לפקוד כמעט מדי יום את משרדו, ששכן קומה מעליי וניהלנו שיחות רבות, לעיתים ממושכות, על ענייני דיומא ועל עולם האקדמיה, אך בעיקר עסקנו בנושאים ברומו של עולם הקשורים בתחומי העניין והמחקר, קצת שלי אך בעיקר שלו ואשר הקיפו עולם ומלואו.

בכל פעם התפעמתי מחדש מסקרנותו האינטלקטואלית הבלתי נדלית, מידענותו המופלגת ומשליטתו המופלאה במכמני השפה, הספרות והשירה הערבית. האזנתי בשקיקה לסיפוריו של פרופ' מורה על אודות חייו וחיי היהודים בעיראק קודם העלייה לישראל; קראתי יחד עימו מקצת משיריו, שמהם הזדקר גם אסתטיקן רגיש והומניסט. הן סיפוריו הן שיריו ביטאו ערגה ותשוקה לעיראק של פעם, האהובה והסובלנית, ובאותה נשימה ביכו את עיראק האחרת שצמחה מאוחר יותר, השסועה והמדממת. וכך הוא כתב בפתח שירו "געגועים לבגדאד", אותו הקדיש לאחד מידידיו שנסע לעיראק:

הַלְוַאי הָייתִי עִמְּךָ
לִרְאוֹת אֶת בַּגְדָּאד שֶׁל בַּחְרוּתי וַחֲלוֹמוֹתַי
לִפְנֵי זִקְנָתִי
אֲנִי יוֹדֵע שֶׁתִּקְווֹתַי מִתְנַפְּצוֹת עַל קִירוֹת דִּמְיוֹנוֹתַי
כִּי נִלְאֵיתִי לְחַכֹּות  וְעַד מָתַי?
אָז לֵךְ לְךָ אַתָּה לְבַד וּבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִפְתֹח שְׁעָרֶיהָ
כִּי הַצְּפִיָּה מְעִיקָה, וְהֲחַיִּים כָּלִים.

(תרגם מערבית: עזרא מורד)

הסיפור האישי שפרש בפניי פרופ' מורה, ואשר אותו תיעד בפרוטרוט גם בספר זיכרונות שפירסם מאוחר יותר בערבית תחת הכותרת "בגדאד אהובתי" (2012) היה שזור הדוקות בסיפורה של קהילה שלמה, שאני ושכמותי מקרב ילידי הארץ גאים להימנות עם יוצאי חלציה. הערצתי אותו. החשבתי עצמי לבר-מזל שנפלה בחלקי זכות גדולה לשהות במחיצתו של מלומד חריף ושנון, בעל משמעת, קפדנות וחריצות. אולם ראיתי בו גם פס הקול של דור שלם, שחווה על בשרו את הטראומה של העקירה מארץ ילדות, את מכאובי הקליטה וההתיישבות בארץ חדשה, ואת ההשתלבות המרשימה במוסדותיה השונים.

פרופ' מורה היה ונותר מעמודי התווך של יהדות בבל, שומר החומות של תרבותה, מתעד את קורותיה בארץ הפרת והחידקל ובמדינת ישראל, ושותף בכיר בעיצוב הזיכרון ההיסטורי שלה. חיבוריו הרבים הם עדות ניצחת לכך, אך גם פעילותו הענפה במרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה ובאגודת האקדמאיים יוצאי עיראק בישראל, שאותה ייסד ב-1980 ובראשה עמד עד יומו האחרון.

הוא הפציר בי שאקרא לו "סאמי" כפי שנהגו בני משפחתו ורבים ממכריו, אך אני נותרתי בשלי ופניתי אליו תמיד, וכמו עכשיו, בתואר "פרופ' מורה", כתלמיד בפני רבו היוצק מים על ידיו חרף השוני בתחומי העניין שלנו וחרף מחלוקות שנתגלעו בינינו בנושאים מסוימים. הכתרתי אותו "מורה הדור" (אסתאד' אל-ג'יל) בגין מפעלו המחקרי, ו"עטרת ראשנו" (תאג' ראסנא) בשל תרומתו שלא תסולא בפז למורשת יהדות בבל.

אנו כבר לאחר הימים הנוראים שבהם שטחנו תחינה בפני בורא עולם: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". חייו של פרופ' מורה היו מלאים ועשירים. הוא צלח את גיל הגבורות, זכה לחבוק חמישה נכדים מקסימים וכל הזמן המשיך ליצור ולכתוב. אך חייו נגדעו. מותו היא אבידה גדולה למשפחה הדואבת ולנכדים הקטנים שנותרו ללא החיבוק החם של סבא. עם לכתו נכווה קשות גם עולם המחקר, המחשבה והתרבות, שבעבורו שימש עד יומו האחרון קול ומצפן. מורשתו חקוקה לנצח בין דפי מחקריו הרבים ופועלו הציבורי העשיר. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!

פרופ' מאיר חטינה הוא ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית

* עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ