האם באיראן באמת מתגעגעים לשאה? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם באיראן באמת מתגעגעים לשאה?

המשטר האיסלמי משמר את זכרון השושלת הפהלווית כדי ללבות את הלהט המהפכני שכבה, אך לאסטרטגיה הזו מתגלות במהלך המחאה השלכות בלתי צפויות

תגובות

ליאורה הנדלמן-בעבור

בתיעוד מצולם של גל הפגנות המחאה הספונטניות, שפרצו בעיר משהד ב-28 בדצמבר והתפשטו לערים נוספות, בלטו קריאות אהדה למייסד השושלת הפהלווית, שהודחה מכס המלוכה במהפכה העממית של 1979. גילויי אהדה כלפי המשטר המלוכני הם חסרי תקדים במחאות הציבוריות ברפובליקה האיסלמית. יותר מאשר שאיפה להחלפת משטר אוטוקרטי אחד באחר, הנוסטלגיה לשושלת הפהלווית מהווה ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון המצטבר בקרב ציבורים שונים באיראן נוכח מצוקותיהם הגוברות בהווה.

מפגינים בלוס אנג'לס מחזיקים תמונה של השאה בעצרת תמיכה במתנגדים לממשלת איראן בשבוע שעבר
מוניקה אלמיידה / רויטרס

גילויי אהדה לשאה מהווים אמנם תופעה מבודדת ושולית בגלי המחאה האחרונים, אך הם משקפים התעניינות מחודשת בעידן המלוכני הטרום-מהפכני מצד צעירים שנולדו לאחר הקמת הרפובליקה האיסלמית. התעניינות זו היא במידה רבה תולדה של התעמולה האנטי-פהלווית הגוברת בשנים האחרונות מצד המשטר. המטרה העיקרית של התעמולה האנטי-מלוכנית בעידן הפוסט-מהפכני, לרבות שכתוב ההיסטוריה בספרים, כתבות, מאמרים וכיו"ב, היא לחזק את התמיכה הציבורית במשטר התיאוקרטי וללבות את הלהט המהפכני שדעך עם חלוף השנים. ואולם, התגובות שתעמולה זו מעוררת, כפי שהתגלה במהלך הפגנות המחאה האחרונות, מצביעות על ההשלכות הבלתי צפויות שלה.

במאי 2003, נחנך בכַּרַג', הסמוכה לטהראן, מוזיאון כלי הרכב הלאומי בחסות הארגון למורשת התרבותית של איראן. התערוכה המרכזית מציגה לראווה מבחר מצומצם מצי מכוניות היוקרה של מחמד רזא פהלווי ובני משפחתו. בשנות ה-60 וה-70 נודע השאה כחובב מושבע של מכוניות ספורט, ולא אחת דווח כי הוא נהג לצאת בלילות על מנת לבחון את ביצועי הכביש שלהן בפאתי הבירה. רבים מכלי הרכב המוצגים במוזיאון הם דגמים שיוצרו בהזמנה אישית ומוגבלת, לרבות הכרכרה המלכותית, שנבנתה בווינה לכבוד טקס ההכתרה של השאה ורעייתו ב-1967.

מוזיאון רכב
אייטקין

במהלך המהפכה של 1979, אחדים מכלי הרכב נופצו והוטבעו על ידי הכוחות המהפכניים, אחרים נגנבו מהארמון או הוחבאו במוסכים ארעיים ונשמרו הודות ליוזמות פרטיות של חובבי רכב מקומיים. במרוצת שנות ה-90, טורפדה ברגע האחרון מכירה של הרכבים ששרדו לרוכש חיצוני, והם קיבלו מעמד של פריטים מוגנים המהווים חלק ממורשת התרבות הלאומית.

בנוסף למוזיאון הרכב, נוספו במרוצת העשור האחרון מספר תצוגות קבע למוזיאונים הממוקמים במתחם הארמונות סַעדאַבּאד ונִיאַווראן (בצפון טהראן) ובארמון הקיץ בעיר ראמְסַר (לחופי הים הכספי), ונפתחו לקהל הרחב בהדרגה החדרים בהם התגוררו בני משפחת המלוכה. במסגרת המיזם לשחזור החדרים, הרהיטים, השטיחים, התמונות וחפצים אישיים, החלו גם בשיקום מקיף של פריטי לבוש מלכותיים, בהם שמלות מפוארות שעוצבו עבור בנות המלוכה הפהלווית לרגל אירועים מיוחדים על ידי גדולי מעצבי האפנה המערביים במאה ה-20. למשל, שמלת הכלולות שבה התהדרה מלכת איראן, פארה פהלווי, רעייתו השלישית של מחמד רזא שאה, התפרסמה ב-1959 כשמלה היקרה ביותר שנתפרה עד אז. היא עוצבה בשלהי שנות ה-50 על ידי איב סן-לורן, והיא ממשיכה להוות השראה בעולם אפנת העלית הבינלאומי גם כיום.

פארה פהלווי ביום חתונתה ב-1959
אי-פי

ביטוי מוחשי אף יותר לעיסוק המחודש בבית המלוכה הפהלווי ניכר בסדרת הטלוויזיה ההיסטורית "האניגמה של השאה" (מועמאי-שאה), שהופקה על ידי רשות השידור האיראנית. הסדרה בת 95 הפרקים, כללה שתי עונות שהוקרנו במהלך 2015-17 בטלוויזיה הממלכתית. היא גוללה את תולדות חייו של מחמד רזא פהלווי, החל מנישואיו הראשונים ב-1939 לנסיכה המצרית פווזיה והנסיבות שהביאו לעלייתו לשלטון לאחר הדחת אביו מכס המלוכה על ידי בעלות הברית ב-1941, ועד הפלת משטרו, ארבעה עשורים לאחר מכן.

ההפקה המושקעת עוררה ציפיות גדולות, אולם עם שידור הפרקים הראשונים, החלו אחוזי הצפייה לצנוח במהרה. שלל שגיאות, כמו ייחוס בתי שיר שנכתב בשנים האחרונות לתקופה הטרום-מהפכנית וליהוק שחקן שנראה בשנות ה-60 לחייו לגלם דמות בת 30, עוררו גיחוך ואנטגוניזם בקרב מגיבים שונים ברשתות החברתיות. מבקרי תרבות לא חסכו בשבט ביקורתם והתבטאו בחריפות נגד הדיאלוגים הלא-אמינים שהוצגו בסדרה, השימוש החוזר ונשנה בססמאות וקלישאות (דוגמת "אין ברכה לעיר הנשלטת על ידי דיקטטור"), ובהטיית הנרטיב ההיסטורי לתכתיבי תעמולה, שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת העולם והמציאות של הדור הצעיר במדינה. ביקורת נשמעה גם מצד אנשי דת. בראיון טלוויזיוני הדגיש מבקר התרבות חוּגַ'ת אל-אסלאם שַׁהאבּ מוֹראַדי כי הצגתו של השאה בסדרה כמנהיג חלש אופי ובעל נטיות מיניות מפוקפקות חוטאת למציאות, משום שהוא היה דיקטטור אכזרי שזכה לתמיכה ואהדה מצד כל העולם עד שאיתאללה ח'ומיני בגדולתו הביא להכנעתו.

תחייה תרבותית של העבר המלוכני באמצעות הפקות טלוויזיוניות וקולנועיות, פרסום ספרים היסטוריים וקיום תערוכות המוקדשות לבית המלוכה המקומי, היא תופעה שניתן לאתר את סממניה בעשור וחצי האחרונים במדינות נוספות במזרח התיכון ואף מעבר לו. בטורקיה, החלה לנסוק ערגה לתור הזהב של האימפריה העות'מאנית, לאחר ניצחונה של מפלגת הצדק והפיתוח האיסלמית בראשות רג'פ טאיפ ארדואן בבחירות של 2002, על רקע משבר חברתי מעמיק וקריסה כלכלית, שהביאו לגל פיטורים מסיבי של עובדים במשק הטורקי. במצרים, היו שהבינו את העניין הגואה בתקופת המלך פארוק על רקע המשבר הכלכלי של 2007-8, שגרר עלייה חדה ודרמטית במחירים של מוצרי מזון בסיסיים והוביל לשביתות ומהומות לחם במוקדים שונים במדינה.

סדרה
Tasnim News

ברפובליקה האיסלמית, התגברות העיסוק בעבר המלוכני בחסות המשטר התיאוקרטי נועדה להציג את אורח החיים הראוותני, הנהנתני והמושחת של הפהלווים לדור שלא ידע את השאה, ובדרך זו להעניק צידוק מחודש למהפכה האיסלמית שסילקה אותו מהשלטון. בה בעת, המוזיאונים המוזכרים, כמו גם אוסף נכבד של יצירות אמנות מערבית, שנרכשו על ידי בית המלוכה, מהווים נכסים כלכליים רבי ערך עבור איראן ופוטנציאל לא מבוטל לעתידה התיירותי. במשך למעלה משלושה עשורים הוחזקו במרתפים יצירות אמנות—בהם ציורים של רנואר, מאטיס, דגה, פיקאסו וורהל ופולוק—שייצגו מבחינת המשטר המהפכני סמלים מובהקים של האימפריאליזם המערבי ואת מעורבות בית המלוכה בשעבוד של איראן לתרבות דקדנטית ולא-מוסרית ולקפיטליזם נצלני. חרף התנגדויות מקומיות, למן 1999 מוצגות יצירות בודדות מהאוסף בתערוכות מתחלפות של המוזיאון לאמנות עכשווית בטהראן.  

ביטויים גלויים של נוסטלגיה למונרכיה בכלל ולפהלווים בפרט, היו עד השנים האחרונות נחלה כמעט בלעדית של קבוצות פרו-מלוכניות או של יחידים שנמלטו מאימי המהפכה בשלהי שנות ה-70, והשתקעו מאז בגלות. בעוד שעבור רבים מאותם גולים, הערגה לבית המלוכה משמרת את הקשר שלהם עם המולדת ואת כיסופיהם לשוב אליה, למן הקמתה שוקדת הרפובליקה האיסלמית על דה-לגיטימציה שיטתית ונחרצת של השושלת הפהלווית.

במרץ 1999, כאשר עיתון הנשים היומי זָָָָן ("האישה") העז לפרסם מכתב ברכה מאת פארה פהלווי לעם האיראני לרגל ראש השנה הפרסי, הוציא בית הדין המהפכני צו לסגירתו המיידית. עשור וחצי מאוחר יותר, הסתמנה תמונה אחרת לגמרי. בסדרת כתבות שהתפרסמה ב-2015, סמוך לחתימה על הסכם הגרעין בין איראן למעצמות וההערכות בדבר הסרת הסנקציות הכלכליות מעל הרפובליקה האיסלמית, דיווח הכתב המקומי של הגרדיאן כי השווקים הגדולים של הערים המרכזיות מציעים באופן חופשי למכירה מגוון רחב של מזכרות ופריטי וינטג' מלוכניים, לרבות שטרות כסף, בולים, גלויות ותמונות של משפחת המלוכה הפהלווית.

שטר הנושא את דמותו של מחמד רזא שאה
סיימון דוסון / בלומברג

להפתעתו הרבה של הכתב, הוא נתקל בכמות מבקרים מקומיים גדולה יותר בארמון המלוכה בסעדאבאד מאשר בחלקת הקבר של מנהיגה הרוחני של המהפכה, איתאללה ח'ומיני, ביום השנה ה-36 לחזרתו מגלות. מראיונות שקיים עם צעירים עירוניים, עלו התבטאויות חיוביות ובמקרים מסוימים אף אמפתיה גלויה כלפי השאה המודח ומשפחתו. מגמה דומה עלתה גם בתגובותיהם של צופים מאיראן ברשתות החברתיות לסרט התעודה "מטהראן לקהיר". הסרט, שמבוסס על סדרת ראיונות עם פארה פהלווי, הוקרן לראשונה ב-2012 על ידי ערוץ הטלוויזיה בלוויין מַַן-ותוֹ המשדר מלונדון בפרסית. הריחוק ההיסטורי מהעידן המלוכני ובמיוחד מותם של שניים מארבעת ילדיה המשותפים עם השאה בעשור הראשון של המאה הנוכחית, עוררו לא מעט התבטאויות אישיות המשקפות אהדה, צער או סלחנות כלפי מלכת איראן לשעבר.

חרף הקושי להסיק מסקנות חד-משמעיות לגבי ההשלכות ארוכות הטווח של גלי המחאה האחרונים באיראן, קריאות האהדה לשאה שנשמעו במהלכם אינן יד המקרה. הנוסטלגיה לעידן הטרום-מהפכני שעשויה להשתמע מכך, מבטאת למעשה את ממדי ההתמרמרות החברתית הנוכחית ומדגישה את החומרה והיקף הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של איראן. השאה אינו שחקן במערכת הפוליטית של הרפובליקה האיסלמית, ועצם אזכורו מהווה התרסה בוטה נגד שני המחנות המרכזיים בפוליטיקה האיראנית (קרי: המחנה השמרני והרפורמיסטי), שנכשלו במימוש הבטחותיהם לציבור בשני העשורים האחרונים, בעיקר במישור הכלכלי.

החיבור בין משבר כלכלי לבין תחייה של האופציה המלוכנית, בין אם כאפשרות פוליטית ממשית ובין אם נוסטלגיה או אפילו חוויה אסתטית ואופק של חיים טובים, הוא תופעה החורגת מהמקרה של איראן. על רקע המשבר הכלכלי העולמי של 2008, ניתן לזהות עקבות של תופעה זו ברחבי המזרח התיכון ואף מחוצה לו, ברומניה, בולגריה וסרביה הפוסט-סובייטיות, וכן בספרד, פורטוגל וצרפת. ואולם, בהקשר הנקודתי של ההפגנות האחרונות ברפובליקה האיסלמית, חובר אל מגמות גלובליות אלו ממד פוליטי ייחודי כאשר החייאת ההיסטוריה המלוכנית על ידי המשטר עצמו, מתגלה כמהלך החותר תחת מטרותיו המהפכניות.

__________________________________

ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור היא חוקרת בכירה במרכז אליאנס ללימודים איראניים  ומלמדת בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. היא עורכת הקובץ איראן אז ועכשיו: חברה, דת ופוליטיקה שראה אור ב-2017, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#