הסדנה להיסטוריה חברתית
צור
העיר צור, במבט מן המצר היבשתי ממזרח לעירקרדיט: ליתוגרפיה של האמן הסקוטי דיוויד רוברטס, 1839
הסדנה להיסטוריה חברתית

עודד זינגר

בתחילת המאה השתים עשרה, בחודש הרמדאן, נמשתה מהים גופתו של היהודי, אבו מנצור אל-בגדאדי, מאחורי סלע סמוך לחורבה מבודדת בעיר צור. ידיו היו כבולות בחבל קנבוס ובבגדיו נמצאו אבנים. מיד החלו להתפשט שמועות. יש שאמרו שהתאבד, ויש שטענו שניסה לברוח מהעיר עם שודדים, ואלה רצחו אותו. אנחנו לומדים על המקרה הזה ממכתב בערבית יהודית מגניזת קהיר. המכתב המקורי נקרע לשני חצאים כנראה לפני שהושלך לגניזה. הקטע העליון מצא את דרכו לספריה הבריטית בלונדון ואילו החלק התחתון הגיע לספריית אוניברסיטת קיימברידג. הקשר בין שני הקטעים הוצע על ידי אלגוריתם ממוחשב המנתח מאפיינים גרפיים שפותח על ידי פרויקט הגניזה הקהירית של פרידברג, פרויקט הדיגיטציה פורץ הדרך שמאגד בתוכו את מסמכי הגניזה ומאפשר לגשת אליהם מכל מקום בעולם. רק כשמצרפים את שני הקטעים יחדיו (בתמונה למטה) אפשר למקם את המקרה במקום ובזמן ולהבין את השתלשלות העניינים.

כותב המכתב, יהודי בשם צדקה בן כלף בן פהיד שהתגורר בעיר צור, כתב אל אבו אסחק אברהים (אברהם) בן אל-שביעי, דמות מוכרת בהנהגת הקהילה היהודית בפסטאט (קהיר העתיקה). צדקה מספר לאברהם את הפרטים הפיקנטיים על גילוי גופתו של אבו מנצור, אולי כדי לתפוס את תשומת ליבו של אברהם ואולי כדי להקנות לעצמו אמינות, אבל במרכז מכתבו עומד סיפור אפרורי יותר על סכסוך ממוני מתמשך. דווקא סיפור זה מספק לנו עדות מרתקת על איך יהודים יכלו לפעול בצורה אפקטיבית מאחורי הקלעים של הזירה המשפטית המוסלמית.

לטענת צדקה, אבו מנצור רימה את אחיו של צדקה ולקח ממנו הון עתק של שבע מאות דינרים, סכום שיכל לכלכל משפחה מהמעמד הבינוני במשך כ-30 שנה. אחרי שאחיו נפטר, ניסה צדקה להשיג בחזרה את הכסף מאבו מנצור בדרכים שונות, בין השאר על ידי תביעה בבית הדין היהודי, שבו הודה אבו מנצור בחוב של ארבע מאות דינר. בתביעה בבית הדין המוסלמי הוא הודה רק בחוב של מאה דינרים והכחיש את השאר. מכל מקום, צדקה לא הצליח לגבות ממנו מאומה, ולכן החליט לנסות גישה אחרת: במשך מספר חודשים הוא נהג עם אבו מנצור בפייסנות והעמיד פנים שהוא חברו, וקיווה שהנ"ל לפחות יודה בשארית הסכום, אך שוב ללא הצלחה.

לאחר מותו, התברר שהיו לאבו מנצור עסקים עם אנשים רבים. צדקה מספר במכתבו שמספר אנשים החלו לטעון שגם להם המנוח היה חייב כספים, "בין בהפרזה ובין באמת, מכיוון שרק האל יתעלה יודע (את האמת)". צדקה ניסה למזער נזקים ולגבות לפחות חלק מהחוב, ככל הנראה באמצעות נכסים שאבו מנצור השאיר אחריו. הוא כותב כי שטר עדות על חוב של מאה דינרים נמצא בידיו של השופט המוסלמי, ולא ברור אם הוא יאפשר לגבות את הכסף או לא. "עלינו להשתדל, וההצלחה תבוא מהאל יתעלה" מפטיר צדקה. כאן, סוף סוף, מגיע צדקה לסיבה המעשית בגינה כתב את המכתב. צדקה מבקש מאברהם, שממסמכי גניזה אחרים ידוע לנו שהיו לו מהלכים בקרב השלטון הפאטימי בקהיר, עזרה בהשגת צו רשמי מאת הוזיר אל-אפדל אל-מאלכ (כיהן בשנים 1121-1094) שיורה לשופט המוסלמי בצור לקבל את העדות שניתנה בבית הדין היהודי על הסכום של ארבע מאות דינר.

מכתב
מכתבו של צדקה. קטע עליון: BL Or. 5566B.5 (ברשות הספרייה הבריטית). קטע תחתון: CUL Or. 1080 J39 (ברשות ספריית אוניברסיטת קיימברדיג). צירוף שני הקטעים נעשה בעזרת תוכנת הצעת הצירופים של פרוייקט פרידברגצילום: ספריית אוניברסיטת קיימברידג' והספרייה הבריטית

מכתבו של צדקה מראה כיצד פעלו יהודים בזירה המשפטית באימפריה הפאטימית ששלטה במצרים בין השנים 1174-969, ובחלקים נרחבים של ארץ ישראל וסוריה עד הכיבוש הצלבני. ספרי ההלכה המוסלמים, כמו גם אלו היהודים, נוטים להציג מערכת משפטית בעלת מוסדות הפועלים על פי הליך מסודר, שבו הכוח נמצא "למעלה" אצל השופטים. מצג פומבי המשלב מפגן כוח והליך ללא משוא פנים חשוב גם ללגיטימציה של השלטון כמשליט סדר וצדק. צד זה של ההליך המשפטי לרוב מתועד במסמכים רשמיים מטעם המוסדות המשפטיים. המכתב של צדקה, לעומת זאת, מאפשר לנו להציץ אל מאחורי הקלעים של המערכת המשפטית ומראה לנו את מידת ההשפעה שהייתה לבעלי הדין להשפיע "מלמטה" על הדרך שבה הסכסוך שלהם יתנהל.

ניסיונות גביית הכסף של צדקה נמשכו חודשים ארוכים ואולי אף שנים, וכללו פנייה למספר מוסדות. בה בעת הוא ניסה להשפיע על ההליך באמצעים לא משפטיים כמו ניסיונותיו להתחבב על אבו מנצור, והפנייה במכתב אישי לאברהם שישתדל במסדרונות השלטון בעיר הבירה. הזירה המשפטית באימפריה הפאטימית כללה מוסדות שונים שתחומי סמכויותיהם היו חופפים ולא לגמרי מוגדרים. מצב זה אפשר לבעלי דין לנצל את העמימות ולתמרן בין הכפילויות לטובתם. לפחות בענייני ממון, מוסדות משפטיים העדיפו להימנע מחריצת הדין ובמקום זאת ביכרו להגיע לפשרה, ולשם כך נטו "לגרור רגלים". לפיכך בעלי הדין היו צריכים כל הזמן להפעיל לחץ על המוסדות המשפטיים כדי שאלה יואילו לפעול. אופי הזירה המשפטית הביא לכך שהבחירות והפעולות של בעלי הדין היו המנוע העיקרי שהניע את הפעילות המשפטית.

ברקע ניסיונות התמרון השונים של צדקה, שררה אי ודאות בשאלה האם השופט המוסלמי יקבל את העדות שניתנה בפני בית הדין היהודי או לא. ככלל, עדות של לא-מוסלמי בנוגע למוסלמי אינה קבילה על פי ההלכה המוסלמית כראיה חותכת – אף שאסכולות מסוימות מרשות להסתמך עליה במקרים יוצאי דופן. גם עדות של לא מוסלמי בנוגע ללא מוסלמי אחר לרוב אינה קבילה, אבל היו משפטנים שדווקא הכירו בעדות כזאת.

תעודות הגניזה מראות ששאלת קבלת עדויות של לא מוסלמים בבתי דין מוסלמיים לא הייתה רק שאלה תאורטית. מצד אחד, ישנן לא מעט עדויות בגניזה על שופטים מוסלמים שהואילו לקבל שטרות עדות יהודיים, לא רק כאלו הכתובים בערבית יהודית, כי אם גם שטרות כתובה הכתובים בארמית, שפה שאותה השופטים המוסלמים ודאי לא הבינו. מצד שני, במכתב אחר מהמאה ה-13 הכותב מספר בתסכול "יש לי גם עדים יהודים, אך השופט המוסלמי  [...] אינו מקבל אלא עדים מוסלמים". המעניין במקרה של הרצח בצור הוא שאפשר לראות בו איך אי הוודאות בדבר פעולתו של השופט המוסלמי הניעה את צדקה לפעול. צדקה שיער שאם יפעיל את הלחץ הנכון, השופט המוסלמי יקבל את העדות מבית הדין היהודי. לשם כך הוא פנה אל אברהם, וביקש שישיג עבורו צו מהוזיר. במכתב הוא רומז שתמורה חומרית נכונה לאברהם בעבור השתדלותו, אך דגש רב יותר מושם על החובה המוטלת עליו לעזור לצדקה בעת צרה:

אל חרירי
מערכות משפטיות מציגות לרוב גרסה פומבית של דרך פעילותן באמצעות מסמכים רשמיים, אולם לעתים ניתנת לנו הצצה אל "מאחורי הקלעים" שלהן. "אבו-זיד מציג את טענותיו בפני הקאדי," מתוך מקאמות אל-חריריצילום: The Yorck Project

"הרי משפחה ואחים לא יאכזבו, וודאי לא בעת מצוקה. הרי הגורל לא שמר אותך לנו אלא לזמן כמו זה. [אל] תאכזב תקוותנו. הרי כל האנשים היו מבקשים עזרה לו היה להם חבר כמוך או שנוהג כמוהו. אדרבה, אתה לנו כמו היד לגוף, וכמו הנפש לבשר. המחויבות החברתית שלך ידועה, וכל אחד מעיד לנו עליה, אף-על-פי שאנחנו לא צריכים ראיה על כך. עשה זאת בחסדך אם ירצה האל."  

בקשתו של צדקה משקפת ומנצלת את התפיסה המקובלת בעולם האסלאמי של ימי הביניים לפיה גבר בעל מעמד נבחן ביכולתו לסייע לאלה התלויים בו. צדקה מדגיש את הקשר שלו עם אברהם: במכתב אין שום אינדיקציה שהיה ביניהם קשר משפחתי, אבל השימוש ב"משפחה ואחים" מציג את הקשר ביניהם כאילו הם משפחה. צדקה מבטא את החיבור ביניהם גם במטאפורות של "כמו היד לגוף וכמו הנפש לבשר". קשר זה מחייב את אברהם להפגין מחויבות חברתית, כלומר להשתדל עבור צדקה.

המונח המציין מחויבות חברתית כאן הוא 'עצביה', מונח שבעזרתו תיאר אבן חלדון, ההיסטוריון הערבי המפורסם, את הלכידות החברתית של השבטים והקנאות לשבט בחצי האי ערב לפני האסלאם. השימוש דווקא במונח זה מראה עד כמה הקשרים בין יהודים היו מושתתים על התפיסות התרבותיות המקובלות בתרבות המוסלמית הסובבת. לפי תפיסות אלו, בתמורה לעזרת הפטרון מבקש העזרה מחויב להכיר בחסד ולפרסמו ברבים, כפי שנרמז במכתב. הדגשת הקשר האישי והשימוש בתפיסות תרבותיות רווחות כדי לנסות להשיג צו מהשלטון, שיקנה יתרון משפטי בבית הדין המוסלמי בצור, מראות כיצד הזירה המשפטית באימפריה הפאטימית הייתה שזורה במארג הקשרים החברתיים הרחב ומשוקעת באתוס התרבותי הכללי של פטרונות ושתדלנות.

מערכות משפטיות מציגות לרוב גרסה פומבית של דרך פעילותן באמצעות מסמכים רשמיים. אולם, לעתים ניתנת לנו האפשרות להציץ אל מאחורי הקלעים ולגלות שפעילותן מושפעת גם מקשרים חברתיים, תפיסות תרבותיות ויחסי "קח ותן" שאינם חלק מהמצג הרשמי. לפעמים אנו נחשפים לכך דרך מכתב אישי על רצח מצור מלפני כ900 שנה, ולפעמים דרך מסרונים אישיים בין שופטת לפרקליט.

__________________________

עודד זינגר הוא עמית בתר דוקטורט בתוכנית עמיתי בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ