פרשת "בעל התרבוש": כיצד נתפס השיגעון האנושי בימי המנדט? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת "בעל התרבוש": כיצד נתפס השיגעון האנושי בימי המנדט?

פרשיית רצח היסטורית מעוררת שאלות בדבר הגדרת השיגעון בתקופה של תמורות חברתיות ופוליטיות

תגובות
מפת רוממה
תמר הירדני / ארכיון עיריית ירושלים

אור פיטוסי

בצהרי יום שישי, 28 באוגוסט 1929, נרצחו בשכונת הג'ורג'ים הסמוכה לעיר העתיקה בירושלים שלושה יהודים. בדיעבד, היה האירוע לסנונית המבשרת על פרוץ מאורעות תרפ"ט. שוטרים בריטים שהיו בסביבה התערבו, מתוקף תפקידם כאחראים על הביטחון, על מנת למנוע את המשך שפיכות הדמים וחלקם נותרו בזירה במטרה לשמור על הסדר. זמן מה לאחר מכן שב לזירת הרצח כמאל סלים אל-נבולסי על מנת לאתר את תרבושו ונעליו שנותרו במקום (ומכאן כינויו בעיתונות העברית, "בעל התרבוש"). שוטר בריטי ששהה במקום הובילו לקצין הממונה בשטח, מתוך מחשבה כי אל-נבולסי יכול היה להעיד על שהתחולל בבית, וזה האחרון פקד לאסרו בחשד להשתתפות במעשה הרצח.

עם שוך מאורעות תרפ"ט, בראשית שנת 1930, נשפט אל-נבולסי על חלקו ברצח. שוטרים ואנשים מהיישוב העידו כי ראו את אל-נבולסי בזירת הרצח במועד בו נרצחו השלושה. הוא לא הכחיש שהיה במקום, אך טען כי לא הוא רצח את היהודים. לאחר שמיעת העדויות השונות, דרשה התביעה להאשים את אל-נבולסי ברצח בכוונה תחילה. בנקודה זו טען סנגורו כי האחרון אינו שפוי בדעתו, ומכאן שאין להאשים אותו ברצח בכוונה תחילה.

מפה
הוצאת יוסף לוי חגיז, ירושלים

לאור הטענה שהעלה הסנגור, דרש השופט, בטרם יכריע בסוגיה, להזמין לבית המשפט רופא שיחווה דעתו על בריאותו הנפשית של אל-נבולסי. הסנגור הזמין מכרים ובני משפחה שימסרו עדות אופי על אל-נבולסי. לצידם הוזמנו למשפט שלושה רופאים, אשר חוו דעתם המקצועית. אביו תיארו כבעל אישיות מוזרה ודפוסי התנהגות תמוהים. כך, למשל, סיפר האב כי בנו נהג ללכת ברגל מירושלים לסלט שבעבר-הירדן וליפו. הוא נהג להיעלם ואנשים שאיתרו אותו במקומות מרוחקים נאלצו להחזירו לביתו. באחת הפעמים, הוסיף האב, הלך בנו ברגל עד רמלה וזאת על מנת להביא דברים שטען כי הטמין באדמה. בהזדמנויות אחרות, העיד האב, כמאל היה קם באמצע הלילה ומתחיל לרקוד. מכר אחר סיפר כי ראה את כמאל מקבץ נדבות בחאן יונס. חוות דעתם של הרופאים, לעומת זאת, הייתה פחות נחרצת. שלושת הרופאים סברו כי אל-נבולסי "חלש בשכלו", כדברי הרופאים עצמם, או אימבציל או טיפש. לשאלת השופט הסכימו השלושה כי אל-נבולסי איננו משוגע. הם נחלקו בדעתם אם יש לייחס למעשיו כוונה פלילית, כלומר: אם מלכתחילה התכוון במעשיו לפגוע בנפשות. עוד הוסיפו הרופאים כי לנאשם ברור שאסור להרוג.

עיון בתיקים משפטיים מתקופת השלטון הבריטי מעלה כי סיפור שיגעונו של אל-נבולסי לא היה חריג בנוף המשפטי של פלשתינה-ארץ ישראל (שמה העברי הרשמי של הארץ בתקופת המנדט, שחיבר בין שמה הלועזי, פלשתינה, לבין שמה בפי תושביה הערבים, פלסטין, ושמה העברי), בשנות ה-20 וה-30. בתיקים משפטיים שעסקו בסכסוכי קרקעות ובמעשי אלימות ורצח בחברה היהודית ובחברה הערבית, העלתה הסנגוריה הציבורית, לא אחת, את טענת השיגעון כדרך לחמוק מאחריות, אשמה ועונש או כטיעון המצדיק הקלה בעונש שהוטל על הנאשם. על פניו מצטיירת הפרשה כעניין טריוויאלי. אז והיום סנגורים ונאשמים נעזרים בטענת השיגעון על מנת לבטל סעיפי אישום או להשיג הפחתה בעונש. רק לאחרונה, טענה אישה ירושלמית כי הטביעה את בנה הפעוט בג'קוזי במלון, משום שקול השכינה הורה לה לעשות זאת. אולם, הפרשה מאפשרת להדגים את השינוי שחל באופן בו נתפס וזוהה שיגעון תחת המנדט הבריטי במחצית הראשונה של המאה ה-20.

קריאה בתעודות בית הדין השרעי בירושלים של המאות ה-16 וה-18, מלמדת כי הקהילה היהודית בעיר נהגה לפנות לבית הדין על מנת לקבל גושפנקא חוקית לגרש מתוכה אנשים שזיהתה כמשוגעים והפריעו לתפקודה. טיפול במשוגעים היה גם הוא באחריותה של הקהילה: רוב האנשים שהוגדרו כמשוגעים (הגדרות דוגמת "חולי נפש" או "חולי רוח" הן מאוחרות יותר) חיו עם משפחותיהם או הסתובבו ברחובות ללא טיפול או השגחה. במקרים חריגים נכלאו אנשים שזוהו כמשוגעים בבתי הכלא או שוכנו במנזר סנט וינסנט דה פול בירושלים, שהוקם בשנת 1866 וטיפל בין היתר במשוגעים. במקרים אחרים, נלקחו המשוגעים למקומות אשר יוחסו להם סגולות מרפא. יהודים נלקחו למערת אליהו בכרמל והר מירון (בל"ג בעומר). הנוצרים נהגו לקחת את מי שחשבו למשוגעים לכפר אל-קאדר, הסמוך לשכם, ולהשאירם בכפר במשך שלושה ימים, על מנת שהקדוש ג'ורג' יגרש את הרוח הרעה מגופם ומנפשם. המוסלמים הובילו את המשוגעים למערות שאותן פקד שייח' שנהג להקריא פסוקים מהקוראן, הקיז את דמם, וביקש מהנביא אליאס לגרש את השטן מגופם. כלומר, השיגעון היה בבסיסו סוגיה קהילתית, באחריותה ובטיפולה.

אליהו

ב-1892, חוקק השלטון העות'מאני את חוק האשפוז של חולי הרוח בארץ. עיקרו של החוק, שלדעת חוקרים התבסס על חוק צרפתי דומה, נועד להסדיר את הליך האשפוז של משוגעים. בנוסף, קבע החוק כי: "במקרה של מחלת רוח במשפחה כשמצבו של החולה מחייב את כבילתו, ניתן הדבר להיעשות, אולם יש להודיע על כך לממשלה. החולה ייבדק בהתאם לתקנות מיוחדות על ידי שני רופאים שאחד מהם ימונה על ידי הממשלה והשני על ידי המשפחה". עוד הוסיף וקבע החוק כי "נחוצה תעודת רופא הקובעת את דרגת הפגיעה הרוחנית של חולה הרוח. בתעודה זו יש לציין גם את סימני מחלת הרוח ותאריך הופעתם". החוק העות'מאני הפקיע מידי הקהילה את הסמכות הבלעדית להגדיר פלוני כמשוגע ולצד זה, גם את הסמכות לדאוג לחולי הנפש ולטפל בהם. את הסמכות לכך העניק החוק לרופא, אדם אשר רכש השכלה מתאימה וברשותו הכלים לאבחן ולטפל באנשים עם בעיות שונות.

אולם, מימושו של החוק בפלסטין העות'מאנית היה מוגבל ביותר. אומנם, ב-1894 הוקם בית המשוגעים "עזרת נשים בירושלים", ששירת בעיקר את האוכלוסייה היהודית, ובהמשך הוקמו שני בתי משוגעים בארצות שכנות: האחד בלבנון (עספוריה) והשני במצרים (עבאסיה), אך עדויות מראשית המאה ה-20 מצביעות על כך שרוב המשוגעים טופלו בדפוסים המסורתיים. עם המעבר לשלטון בריטי חל שינוי מסוים באופן זיהוי משוגעים וטיפול בהם. החוק העות'מאני לאשפוז חולי הרוח הותר על כנו (על פי הידוע לפחות עד שנת 1944). לצד זה, מספר הרופאים שהתגוררו בארץ והיו בני סמכא לאבחן משוגעים ולטפל בהם (כאן המקום לציין כי החוק העות'מאני לא הגדיר אם הרופא המאבחן חייב להיות בעל השכלה רפואית ספציפית) הלך וגדל.

פיתוחה של תשתית רפואית והתקבעותה של הפסיכאטריה כפרקטיקה רפואית, מהלך שכלל הקמת בית משוגעים בבית לחם (הקיים עד היום) עבור האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית והקמת בתי משוגעים ליהודים, הקמת מערכת בריאות הנפש המנדטורית וחקיקה בריטית נוספת בנוגע לטיפול במשוגעים, אפשרו את יישומו של החוק העות'מאני, הלכה למעשה. יישומו של החוק הפקיע בהדרגה את הסמכות להגדיר משוגעים ולטפל בהם מידי הקהילה והעבירו לידי מומחים: השופט מחד והרופא מאידך.

בסופו של דבר, נהפך השיגעון למחלת נפש המטופלת בכלים רפואיים ומשפטיים. פרשת שגעונו של "בעל התרבוש" מדגימה שינוי זה. הגם שמשפחתו טענה כי אל-נבולסי משוגע, הסמכות הבלעדית להכרה בו ככזה היתה נתונה בידי הרופאים, אותם הסמיך השופט לחוות דעה, בהתאם לחוק העות'מאני (שאומץ על ידי הבריטים).

חזיתו של מנזר סן ונסן דה פול, שהוקם ב-1866
StateofIsrael

בהתבסס על חוות דעת המומחים, שלל השופט את טענת בני המשפחה. אל-נבולסי הואשם ברצח שלושת היהודים ונגזר עליו קנס של 250 לירות ארץ ישראליות ועונש של 18 שנות מאסר. יחד עם זאת, זוכה אל-נבולסי מאשמת רצח בכוונה תחילה, זאת לאור קביעתם של חלק מהרופאים כי הוא מתקשה בהבנת ההשלכות של מעשיו.

הפרשה מעניקה לנו חרך הצצה לאופנים בהם נתפס השיגעון האנושי על ידי אנשים בחברה הערבית הפלסטינית. העדויות שנשמעו במשפטו של אל-נבולסי מאפשרות לשרטט את האופן בו חברה יכולה לתפוס אנשים בה כמשוגעים. בליבת ההגדרה החברתית למשוגע לא עומדת אבחנה רפואית כלשהי, אלא דמות השפוי הרצוי בכל חברה, מחד גיסא, וסט הערכים החברתיים והנורמות התרבותיות המקובלים בה, מאידך גיסא. חריגה מאלה, יש בה לעתים כדי להגדיר אדם כמשוגע. במקרה של אל-נבולסי מדובר היה בהתנהלותו האקסצנטרית והלא ברורה; אדם שהולך קילומטרים רבים ברגל, או אדם שאיננו מסוגל לחזור בכוחות עצמו לביתו שלו, לא הצטייר בעיני החברה כאדם שפוי ומכאן, סביר להניח, שהוא משוגע. בן למשפחה ירושלמית אמידה, המקבץ נדבות ומתדפק על דלתות אחרים במרחק כה רב מביתו, חורג מהנורמות המצופות, ועל כן סביר להניח כי הוא לוקה בשיגעון. לצד אלה, היו מקרים בהן שיגעון נקשר גם ללקויות גופניות, לרמת השכלה או לבעיות שכליות.

הגם שאין הדבר נאמר במפורש, יחסה של הקהילה כלפי אל-נבולסי, היה יחס מכיל. אם נקבל את טענת העדים כי היה משוגע, עולה השאלה מדוע לא טיפלו בו? מדוע נתנו לו להמשיך ולהסתובב ברחובות העיר, לבצע מעשים שונים ומשונים ולהתהלך ממקום למקום? הרי ב-1929 פעל בית משוגעים לאוכלוסיה המוסלמית בארץ, לצד בתי משוגעים שהוקמו על ידי יהודים והיו פעילים באותה תקופה או אלה שכבר פעלו בלבנון ובמצרים. עדויות שונות, שאינן קשורות לסיפור זה, מצביעות על כך שעד תחילת שנות ה-30 טופלו משוגעים, עדיין, על ידי בני משפחה ובתוך הקהילה שפרשה עליהם חסותה. סביר להניח כי גם כלפי אל-נבולסי נהגו כך. הקהילה הכילה את התנהגותו ואפשרה לו להלך ולחיות בקרבה, הגם שמעשיו נתפסו כמערערים את המקובל.

לצד אלו, מציירת הפרשה את המקום המרכזי שתפס (ועודנו תופס) הרופא בעידן המודרני. החוק המודרני הפך את הרופא למומחה יודע כל וכל יכול, אשר על פיו יישק דבר. אין ספק כי במקרים רבים הרופא הוא הסמכות הבלבדית (כמו למשל: מרשם לתרופות, אופני טיפול, ביצוע ניתוחים וכיוצא בהם) אך עולה השאלה: האם בסמכותו של רופא לאבחן אדם כמשוגע? מדוע אבחנתם של בני הקהילה בה מתגורר פלוני, פחותה מאבחנתו של רופא? הלא הראשונים מכירים את פלוני באופן עמוק ואינטימי בהרבה מהרופא. אולי הדבר נובע מהנטייה האנושית לראות ברופא בעל ידע שיודע מה הוא אומר ועל כן גם מה הוא עושה, הגם שהרופא, כמו כל אדם, לא חף משגיאות ואינטרסים נסתרים.

לבסוף, קשה שלא לחשוב מה היה קורה לכמאל סלים אל-נבולסי אם היה מאובחן על ידי הרופאים כמשוגע, זאת כמובן ניתן להותיר ליד הדמיון. ובכל זאת, עיון בתיקי מערכת בריאות הנפש ובעיתונות התקופה מעלה כי במרוצת שנות ה-30, בעיקר לאור התגברות עליית יהודים ממרכז אירופה שהביאה עמה מומחים בתחומי בריאות הנפש, הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה, הואץ תהליך המדיקליזציה של השיגעון. הוקמו בתי משוגעים רבים ביישובים היהודים, שאושפזו בהם גם ערבים פלסטינים וערבים מעבר הירדן. הוקם המכון הפסיכואנליטי בירושלים ונפתחו קליניקות פרטיות (וציבוריות) ברחבי הערים. סביר להניח, כי בית המשפט היה דורש לאשפז את אל-נבולסי באחד מבתי המשוגעים שהוקמו זה עתה.

אור פיטוסי הוא סטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#