למה אנחנו "לא סביבתיים"? - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנחנו "לא סביבתיים"?

מדוע סוגיות סביבתיות זוכות להתייחסות מזערית בישראל ביחס למדינות המערב? איך זה קשור לתרבות הצבאית? וכיצד עיצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני את היחס שלנו לסביבה?

תגובות
כלניות
צחי אבן אור/וויקיפדיה

נטע כהן

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה צמחו באירופה ובצפון אמריקה תנועות עממיות שביקשו לשמר נופים וערכי טבע מקומיים. הדאגה לטבע בשנים אלה, אשר מכונה במערב "הגל הראשון של הסביבתנות", נקשרה בחשש מפני תהליכי התיעוש והעיור המהירים שאפיינו תקופה זו. דאגה זו נשזרה לא פעם בצמיחתן של תנועות רומנטיות ולאומיות, אשר ביקשו להבנות את הקשר התרבותי בין המולדת לסביבתה הטבעית.

בגרמניה - אומה שסבלה לאורך המאה הקודמת מחוסר יציבות פוליטית - הטבע הוצג כערך לאומי מאחד ומשותף, ובמסגרתו נתפשו נופים, צמחים וחיות מקומיות כמשקפים את מורשתה של המולדת והאומה. בארה"ב, מושבת המהגרים אשר כבשה ויישבה קרקעות באמריקה הצפונית, קודמה ביתר שאת תפישת "השממה הפראית". למרות שהקרקעות החדשות שנתפשו בדרך כלל לא היו שוממות. החשש מפני התרחבות התיעוש והעיור לאזורים "בתוליים" אלה יצרה תנועה רחבה של אמנים, מדענים ואנשי ציבור שדרשו להגן על הטבע מפני האדם והובילו להכרזתן של שמורות הטבע הראשונות במערב (דוגמת יוסמיטי, ילו סטון ועוד).

ידיעת
יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ תל-אביב

גם התנועה הציונית הדגישה את נופיה של פלסטינה-ארץ ישראל כאמצעי להבניית זהות לאומית בקרב מהגרים יהודים-אירופיים בראשית המאה העשרים. בעוד שהקשר לארץ החדשה לא תמיד היה מיידי עבור המהגרים, הרי שעבור בני דור הילידים, "הצברים", ההיכרות עם הנופים והטבע המקומי היו כסימן וכהוכחה לשייכותם לארץ הולדתם. תפישה זו הוזנה גם על ידי מערכת החינוך האזרחית והצבאית. "ידיעת הארץ" היה לאחד המקצועות החשובים ביותר בבתי ספר בעשורים הראשונים לקום המדינה ובמסגרתו נלמדו תכונותיה של הארץ, הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, האקלים, הצומח והחי שאפיינו אותה.

במסגרת הצבאית היתה ידיעת הארץ לחלק בלתי נפרד מתכניות ההכשרה של חיילים וקצינים. הפלמ"ח, שהוקם בשנת 1941, תרם תרומה משמעותית לפיתוח של ידע מעשי זה באמצעות אימונים שהתמקדו בפעולות סיירוּת. פעולות אלה נחשבו הכרחיות לאיסוף של מידע מודיעיני על ישובים ערבים וסביבתם הגאוגרפית; גישתם לצירי תנועה, למקורות מים ולמקומות מסתור. אחרי 1948 הפכה "הסיירת" לשם נרדף ליחידת עילית והצבא החל לפרסם בעצמו חוברות וספרים בנושאי ידיעת הארץ.

פסל
אבישי טייכר/וויקיפדיה

גם החברה להגנת הטבע, שקמה כארגון וולנטרי ב-1954, נטלה לעצמה תפקיד לאומי של הנחלת האהבה לארץ ולטבע וקיומה נתמך לאורך עשרות שנים בתקציבים ממשלתיים. החיבור בין אהבת הטבע לתרבות צבאית בא לידי ביטוי מובהק בדבריו של עורך ביטאון החברה להגנת הטבע ספי בן יוסף בראיון לעיתון "הארץ" מ-2013 לפיו "החברה להגנת הטבע הייתה לאחר הקמתה... מין המשך ישיר ואזרחי של הפלמ"ח".

אביב
הוצאת טבע ובריאות

ראשיתו של "הגל הסביבתני השני" במערב התרחש בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בין היתר, כתוצאה מהעלייה ברמת החיים לאחר מלחמת העולם השנייה ומצמיחתו של שיח פוליטי אנטי-ממסדי אשר כלל את התנועה לזכויות האדם, הגל הפמיניסטי השני והתנועה האנטי-מלחמתית בצפון אמריקה ובמערב אירופה. בנוסף, ב-1964 יצא לאור הספר "האביב הדומם" מאת הביולוגית הימית האמריקאית רייצ'ל קרסון. במסגרת ביקרה המחברת את השימוש הגובר בחומרי הדברה בחקלאות ובחומרים כימיים בתעשייה.

ההצלחה של רעיונות סביבתיים בשנים אלה זכתה לגיבוי, בין היתר, גם מפרסום התצלום הראשון בצבע של כדור הארץ מהחלל ב-1972. מאז פרסומו טענו רבים כי היעדר גבולות מדיניים בתצלום ומימדיו המזעריים של הגלובוס בחלל הרחב שסביבו, עוררו בקרב הציבור רגשות של שותפות גורל סביבתית גלובלית. באותה שנה התקיימה גם ועידת האו"ם בשטוקהולם שהתמקדה לראשונה בסוגיות סביבתיות ובעקבותיה הוקמו משרדים ממשלתיים וארגונים בלתי ממשלתיים שמטרתם הייתה לעודד הפחתה של זיהום האוויר והים, פיתוח של אנרגיה מתחדשת, הגנה על משאבי טבע וחינוך סביבתי.

הגולה
נאס"א/צוות אפולו 17

בעוד שבארצות המערב הקשר בין תנועות סביבתיות לבין רעיונות לאומיים התרופף בהדרגה, הרי שבישראל הוא גבר והלך. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לאופוריה לאומית בקרב הציבור הישראלי. בחודשים שאחרי המלחמה ישראלים רבים יצאו לטייל בסיני, הגדה המערבית, עזה והגולן אשר נתפשו בעיני רבים כמשקפים נופים בתוליים ו"אותנטיים".

אחד הגורמים המכריעים שעיצבו את היחס לטבע בישראל היה קשור במאבק הלאומי נגד הפלסטינים. מזה עשרות שנים מהווה ההכרזה על שמורות טבע כלי לתפישת אדמות ולמניעת התרחבות של יישובים ערבים, הן בתוך תחומי הקו הירוק והן מחוצה לו. כך קרה שרשות שמורות הטבע שהוקמה ב-1963 ואשר נאלצה בשנים הראשונות לקיומה להסתפק בשטחים מעטים ובסמכות מוגבלת, זכתה עם תום המלחמה בקרקעות רבות שהוקצו לה באופן ישיר על ידי משרד הביטחון.

החיבור בין טבע לצבא היה קשור גם במינויו של אלוף אברהם יפה ליו"ר הרשות ב-1964. יפה היה מקורב לדוד בן גוריון ואריאל שרון ובשנות השבעים, בזמן ששימש כיו"ר הרשות, הקים את "התנועה לארץ ישראל השלמה" שחברה מאוחר יותר למפלגת הליכוד. בזמן כהונתו, גדל מספר שמורות טבע ששימשו לסירוגין כשטחי אימונים של צה"ל, בין היתר כתוצאה מסעיף 23 בחוק רשות שמורות הטבע ורשות הגנים, שהעניק לרשויות הביטחון חופש כמעט מוחלט בשטחיהן. זאת ועוד, ב-1976 הוקמה "הסיירת הירוקה" אשר שימשה כיחידת אכיפה של רשות הטבע ותפקידה היה להסמיך פקחים שיטפלו לצד מינהל מקרקעי ישראל בהשגת גבול ושפיכת אשפה ופסולת בשטחים אסורים. דוחו"ת היחידה מעידים כי מירב פעולותיה התמקדו בהריסת מבנים בדואים ואף בפעולות יזומות לתפיסת קרקעות בנגב.

יופה
משה פרידן/אוסף התצלומים הלאומי

תודעה סביבתית בהשראת הגל הסביבתני השני חלחלה לישראל רק בשנות התשעים והיתה גם כאן קשורה בעליית רמת החיים וההשכלה כמו גם בהתרחבות אמצעי התקשורת והמידע. על פי מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנים אלה גדלה החפיפה בין מעורבות ומחויבות לנושאים סביבתיים לבין נטייה פוליטית שמאלה, וזו תורגמה לרוב למאבקים מקומיים במפגעים סביבתיים. בשנים אלה הוקמו במגזר השלישי ארגונים לשמירה על הסביבה. המשרד לאיכות הסביבה שקם ב-1988 כתוצאה מהסכמים קואליציונים החל לבסס את מעמדו בתקופת כהונתו של יוסי שריד (1992-1996) ובמקביל גברה החקיקה הסביבתית בכנסת.

עם זאת, בעוד שבאירופה מפלגות ירוקות החלו להשתלב בפרלמנטים משנות השמונים, הרי שבישראל עד היום לא זכתה מפלגה ירוקה לייצוג בכנסת ותקציב המשרד להגנת הסביבה אינו עולה על 1% מתקציב המדינה. סוגיות סביבתיות שנחשבות לבוערות בארצות המערב ובראשן ההתחממות הגלובלית, נעדרות כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי בישראל. ככלל רעיונות סביבתיים נתפשים לרוב כזרים, אליטיסטים וזניחים לעומת סוגיות הליבה בחברה הישראלית ובראשן סוגיית הביטחון. הסיבה לכך אינה נובעת בהכרח מהיעדר עניין בסביבה אלא דווקא ממרכזיותם של ערכים לאומיים בחברה הישראלית.

במלים אחרות, הסביבה זוכה להתייחסות בעיקר כאשר היא משרתת שיקולים לאומיים. כך למשל, במקרים שבהם קיימת התלבטות בין שימור שטחים פתוחים לבין הקמת יישובים יהודיים, תהיה האפשרות האחרונה המועדפת. מפעל ההתנחלות הוא כמובן הדוגמה המובהקת ביותר לניסיון לתפוס שטחים פתוחים וחקלאיים (לעתים קרובות בבעלות פלסטינית) ולהפוך אותם לשטחים בנויים בהתאם לעמדה פוליטית מוצהרת ועל חשבון שיקולים סביבתיים. כך נותרים מאבקים סביבתיים שאינם נחשבים ליעד לאומי מיותמים בישראל ומקבלי ההחלטות אינם מסוגלים לספק מענה עבור אתגרי השעה הן במישור המקומי והן הגלובלי.

נטע כהן היא דוקטורנטית במחלקה להיסטוריה של המדע והרפואה באוניברסיטת אוקספורד. מחקרה עוסק בהיסטוריה הסביבתית וביחס הציוני לאקלים בפלשתינה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#