העבר המהפכני של יהודי אתיופיה

מחקר חדש מערער את דימוי הקהילה היהודית באתיופיה כפסיבית ומנותקת מהפוליטיקה האתיופית בשנות השישים והשבעים. מאמר שני בסדרה "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי"

הסדנה להיסטוריה חברתית
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פוסטר
הנטייה לצייר את יהודי אתיופיה כקהילה "מסורתית" שכל שאיפותיה הפוליטיות הסתכמו בהגירה לישראל מוחקת את העבר המהפכני של חלק מחברי וחברות הקהילה. כרוז של ה-EPRPקרדיט: לא ידוע
הסדנה להיסטוריה חברתית

דוד רטנר

הקהילה היהודית באתיופיה, אשר נודעה בעבר בכינויים "בתא ישראל" ו"פלאשה", נתפשת בישראל כקהילה מסורתית-דתית אשר בעודה באתיופיה ניהלה את חייה במנותק משכניה העוינים ומהתהליכים שהתרחשו סביבה ואשר כל שאיפותיה התמקדו בעלייה לישראל. מחקר חדש מגלה שבני ובנות הקהילה היו פעילים פוליטיים ולוחמי מחתרות מרקסיסטיות במהלך השנים המהפכניות של אתיופיה ובתקופת מלחמת האזרחים (שנות השבעים עד 1991). תפקידם של יהודי אתיופיה בתנועות אלה עשוי לשנות את הדימוי הנפוץ של קהילה זו בעיני החברה הישראלית.

במחצית הראשונה של שנות השישים נראה היה שהקיסרות האתיופית יציבה מאי פעם. הקיסר היילה סלאסי ויד ימינו אקלילו הבטה-וולד ניווטו את המדינה בתוך הפוליטיקה היבשתית המורכבת, בתוך הפוליטיקה הבין-גושית וגם אל מול התהפוכות שהתחוללו במזרח התיכון. העובדה ששנים של מאבק אריתראי לעצמאות, שורה של התקוממויות באזורים נוספים באתיופיה וכן ניסיון הפיכה ב-1960 לא הצליחו לערער את כס הקיסרות, תרמו לדימוי הכמעט מיתי של היילה סלאסי ונראה היה שהוא יכול להמשיך לשלוט עוד שנים רבות, ככל שבריאותו תאפשר.

אולם תמונת המצב החלה להשתנות באופן דרמטי החל מאמצע שנות השישים, כאשר סטודנטים באוניברסיטת היילה סלאסי (לימים: אוניברסיטת אדיס אבבה) החלו להתארגן ולהביע את מחאתם נגד השלטון המאובן. אט אט, בהשפעת עמיתיהם שלמדו באוניברסיטאות בחו"ל (בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה), הם החלו להתעניין ברעיונות מרקסיסטיים ולעבור רדיקליזציה. הדרישות שלהם כללו חינוך לכל, דמוקרטיזציה, שוויון וזכות הגדרה עצמית לקבוצות אתניות/לשוניות שונות, דרישה שהייתה מנוגדת למדיניות האמהריזציה של השלטון הקיסרי, חלוקה של האדמות לאיכרים שמעבדים אותן בפועל (בניגוד לשליטה הכמו-פיאודלית על קרקעות שהייתה נהוגה בחלקים נרחבים של הממלכה בימי הקיסר) ועוד.

היילה
עד למחצית שנות השישים לערך, שלטונו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי היה נדמה כמעט בלתי ניתן לערעור. היילה סלאסי, 1969 לערךצילום: אריק קוך/וויקיפדיה

החל מ-1968 החלו הפגנות הסטודנטים לצבור תאוצה והן הפכו נרחבות וסוערות אף יותר אחרי גילויים בדבר רעב כבד במחוזות הצפוניים ב-1973. לכך הצטרף המשבר הכלכלי שנגרם, בין היתר, כתוצאה מעליית מחירי הנפט כתוצאה מהאמברגו שהכריזו מדינות ערב בעקבות המלחמה באותה שנה. באותה עת החלו הסטודנטים להתארגן במפלגות מתוך שאיפה להוביל את אתיופיה אל העתיד הפוסט-קיסרי. המפלגה הבולטת והדומיננטית שהתארגנה באותה עת הייתה ה-EPRP - Ethiopian People's Revolutionary Party, אשר באמצעות הקמה של תאים קטנים וסודיים והפצה של עיתונים ומנשרים, הצליחה לגייס לשורותיה מאות אלפים מבניה ובנותיה של אתיופיה. אולם על אף הדומיננטיות של תנועת הסטודנטים (ושל EPRP) היו אלה דווקא אנשי צבא רובם בדרגי ביניים, אשר הקימו מועצה מהפכנית, ה"דרג" (Derg), הדיחו את הקיסר מכסאו והחלו אט אט מבססים את שליטתם.

חברי EPRP סירבו לקבל את הבכורה של אנשי הצבא ונכנסו למאבק מול השלטון הצבאי. תגובת הדרג, בראשות מנגיסטו היילה מאריים, הייתה חמורה במיוחד: קמפיין "הטרור האדום" אשר במהלכו (עד 1978 לערך) נהרגו עשרות אלפים מבניה ובנותיה הצעירים והמבטיחים של אתיופיה. ניסיונות ה-EPRP להתארגן למאבק גרילה כפרי לא צלחו, והמפלגה הגיעה למצב של פירוק במחצית 1980.

דרג
הנהגת הדרג (Derg) בשנים הראשונות שלאחר עלייתה לשלטון. מנגיסטו היילה מאריים משמאלצילום: וויקיפדיה
EPRP
לוגו מפלגת העם המהפכנית האתיופית, ה-EPRP, משנת 1975 לערךצילום: וויקיפדיה

במקביל, מ-1975 החלה פועלת מחתרת נוספת בצפון המדינה: TPLF. מחתרת זו הלכה מחיל לחיל, צברה ניסיון צבאי ולאור שיתופי פעולה (אשר ידעו עליות ומורדות) עם המחתרת האריתראית הוותיקה, ה-EPLF, החלה לצבור ניצחונות מול כוחות הדרג, על אף שהאחרונים היו רבים במספר וחמושים עד צוואר על-ידי הסובייטים. ב-1991, נכנסו חברי ה-TPLF כמנצחים לבירה אדיס אבבה, מה שסימן את תחילתו של עידן חדש באתיופיה. זאת, לא לפני שחבל אריתראה התפצל מאתיופיה והכריז על עצמאות.

הסיפור של התקופה המהפכנית של אתיופיה בהובלת תנועת הסטודנטים ומלחמת האזרחים שהגיעה אחריה ממשיכים להעסיק את החברה האתיופית גם כיום. אולם סיפור אחד נראה היה שנפקד מהשיח ומהזיכרון ההיסטורי על אודות תקופה זו והוא חלקם של בני קהילות ביתא ישראל באירועים היסטוריים אלו. כשקוראים את הספרות הענפה על הקהילה טרם עלייתה לישראל, אפשר להתרשם שבני ובנות הקהילה לא נטלו כל חלק במאבקים הפוליטיים ובלחימה הממושכת אלא התמקדו אך ורק בפרנסתם, בחיים הדתיים-רוחניים ובשאיפה לעלות לציון-ירושלים.

TPLF
לוגו חזית שחרור העם של טיגראיי, ה-TPLFצילום: וויקיפדיה

אך זאת לא היתה התמונה כולה. בני ובנות הקהילה, בעיקר הצעירים שבהם, התגייסו למחתרות ה-EPRP וה-TPLF בעת פעילותן במחוזות גונדר וטיגראי, בהתאמה. בתוך כך, הם נטלו חלק בכל מכלול הפעילויות שאפיינו את הארגונים הללו באותה עת: הם התארגנו לצד עמיתיהם הלא-יהודים בתאים סודיים, קראו טקסטים מהפכניים ודנו בהם, גייסו חברים חדשים, חיברו והדפיסו חומרי תעמולה, הכשירו לבבות בקרב האוכלוסיה הכפרית והשתתפו במאבק מזוין נגד אויביהם, ובראשם הדרג.

מתוך ראיונות שנערכו עם יוצאי מחתרות אלו, שמתגוררים כיום בישראל, ניכר שגם הם, כמו רבים כל כך מבני דורם באתיופיה, נסחפו באותה עת אחר אידיאולוגיה מרקסיסטית של שוויון, קידמה, צדק ודמוקרטיה (בגרסתה המהפכנית) והיו מוכנים להקריב לשם כך הכל. כמו חבריהם הלא-יהודים, גם החברים היהודים של ה-EPRP נמלטו לסודאן לאחר התפרקות הארגון ב-1980, ושם הפכו פעילים בשירות ארגונים יהודיים וישראלים למען עלייה ובהמשך עלו לישראל. חברי TPLF באופן טיפוסי המשיכו לפעול בשירות הארגון עד הניצחון ב-1991, כשאחריו הם שירתו כמה שנים נוספות בצבא האתיופי או בתפקידי מנהלה, השתחררו, וברבות השנים עלו לישראל.

מפה
מפת אתיופיה היום. מחוזות טיגראי וגונדר, בהם פעלו מרבית היהודים שלקחו חלק במפלגות המהפכניות, נמצאים בצפוןצילום: וויקיפדיה

קשה מאד להעריך כמה מבני ובנות הקהילה היו מעורבים במאבק (והשאלה מסתבכת אף יותר לאור העובדה שהסיווג למי ששייך לקהילה ומי לא הינו נושא מורכב ושנוי במחלוקת בפני עצמו), אולם אין סיבה להניח ששיעור ההשתתפות של בני הקהילה היה נמוך משאר האוכלוסייה. כפי שתיארה זאת אחת המרואיינות עבור המחקר: "זה היה הגורל של כל הצעירים בתקופה הזאת... לא היה הבדל: נוצרי או מוסלמי או יהודי. זה היה הגורל של כולם".

הסיפור המקובל על אודות הקהילה וחייה באתיופיה לפני העלייה כלל את הרכיבים הבאים: הניתוק שלהם מהסביבה האתיופית העוינת (הנוצרית ברובה); העולם הרוחני/מנטלי/אינטלקטואלי שלהם ככזה המוגבל לכתבי הקודש בלבד; והשאיפה הפוליטית היחידה כמגולמת ברצון עתיק היומין לעלות לירוסלם, היא ירושלים. לכאורה, נרטיב היסטורי זה היה אמור לעבוד לטובתם העולים מאתיופיה בכך שסייע להם להתאים לאתוס הלאומי של החברה הקולטת. אך אליה וקוץ בה: נרטיב זה גם סייע בקיבוע של הדימוי של הקהילה כטרום-מודרנית ודתית בלבד, כזו המנותקת מזרמים אידיאולוגיים-פוליטיים עדכניים. הנרטיב הזה אמנם הציג את הקהילה היהודית-אתיופית כציונית, אך בה בשעה גם ככזו שקפאה בזמן. ניתוק בני הקהילה מההיסטוריה שלהם השתלב בגורמים נוספים שהחלישו את הקהילה בישראל. סיפורם של אותם יהודים שהיו שותפים לתנועות המהפכניות בנות זמנם מבקש לערער על דימוי זה ולהציג תמונה מורכבת עשירה ומעצימה יותר של קהילה זו.

דוד רטנר, בעל תואר דוקטור לסוציולוגיה מאונ' בן-גוריון, סוציולוג וחוקר ההיסטוריה בת זמננו של אתיופיה וקרן אפריקה. לאחרונה יצא לאור ספרו "המסע האחר: יהודי אתיופיה וחלקם במאבק המהפכני של אתיופיה בשנים 1991-1974". הספר יצא לאור בהוצאת פרדס במסגרת הסדרה "עכשיו אפריקה".


***

גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי

הקצב המסחרר של ההתפתחויות סביב גירוש מבקשי המקלט נוטע אותנו בהווה מתמשך, מכניס לכוננות ספיגה. תזזית שכזו מקעקעת את היכולת לצפות פני עתיד ומצמצמת את יכולתנו לתכנן ולהציע פתרונות סדורים עבור הפליטים ותושבי דרום תל אביב. הקדחתנות הזו מחבלת גם ביכולתנו להבין את ההווה על רקע מה שקדם לו. בסדרת המאמרים, "גוונים של שחור ולבן: גזע במבט היסטורי", הסדנה להיסטוריה חברתית מבקשת לעגן את המשברים הנוכחיים ברצף היסטורי רב שכבתי.

מאמרי הסדרה ינסו להבין את האירועים האחרונים על רקע מקומה של ישראל במזרח התיכון, כצומת וותיק של הגירה ופליטות, וגם כסימפטום של תהליכים גלובאליים רחבים יותר. אנו ממקדים מבט ביחסי המזה"ת-אפריקה, ישראל-אפריקה ובתהליכים עולמיים של הגזעה ושואלים מהי ההיסטוריה של גזע באזור ובישראל באופן ספציפי? אילו קשרים וניגודים ניתן לאתר בין מאבקים לאומיים ומאבקים אתניים? אילו צורות של התנגדות וסולידריות בין קבוצות נתנו את אותותיהם במאבק הנוכחי (מהפנתרים השחורים לשיתוף הפעולה בין תנועות כמו "Black Lives Matter" וה-BDS)? מהן עמדותיהם ההיסטוריות של גופים בינלאומיים, ערכאות משפטיות, תנועות ימין ושמאל וארגוני חברה אזרחית בסוגיות דומות? מה ניתן ללמוד מהיסטוריה חברתית של הגירת עבודה ופליטות, היסטוריה אורבנית של שכונות עוני, או היסטוריה של עבדות? אילו טקסטים - קאנוניים ופופולאריים כאחד - יכולים לשפוך אלומת אור רחבה יותר מזו הקיימת?

המאמר הראשון בסדרה כאן.

_________________________________

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ