כך הפכה הוליווד את היצירה לתעשייה - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הפכה הוליווד את היצירה לתעשייה

לצד כוכבות, כוכבים וסרטים בלתי נשכחים, תור הזהב של האולפנים הגדולים הוריש לעולם גם מנגנונים שהסדירו את יחסי העבודה. ספר חדש סוקר את המורשת הזו ושואל מה קרה כשהפנטזיה ההוליוודית והמציאות נפגשו

תגובות
מר סמית'
אולפני קולומביה/וויקיפדיה

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם אנו מארחים את רוני רגב, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים שספרה החדש עוסק בהיסטוריה של יחסי עבודה בתעשיית הסרטים ההוליוודית. הספר, Working in Hollywood: How the Studio System Turned Creativity into Labor, יצא באוקטובר בהוצאת אוניברסיטת צפון קרוליינה.

***

איך היית מסכמת את ספרך עבור קוראות וקוראים ישראלים?

הספר מציג את ההיסטוריה של תעשיית הסרטים האמריקאית כמערכת של עבודה מודרנית, ומראה כיצד האולפנים ההוליוודיים הסדירו את העבודה הקולנועית באמריקה, על ידי קביעת נהלים ונורמות עבודה סטנדרטיות למקצועות כגון משחק, תסריטאות, צילום, ועריכה. כך הם גישרו בין צרכיהם של אמנים לבין היעילות הנדרשת ביצור המוני. העובדים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית היוו למעשה מעמד חדש: הם היו שכירים, אך שכרם היה מאוד גבוה. הם היו אמנים, אך כאלה שנתונים לפיקוח, כפופים לתקציבים ולעמידה בלוחות זמנים. הם היו כוכבים שקשורים בחוזים. לכן העובדים האלה, שכללו בין השאר שחקנים כמו קלארק גייבל וקתרין הפבורן היו יוצאי דופן בשוק העבודה האמריקאי ויצרו סקטור תעסוקתי ייחודי. לכן, הספר מדגים כיצד בנוסף לתרומתם החשובה לקולנוע ולתרבות האמריקאית, חברות הסרטים הגדולות כגון .Warner Bros ו-MGM גם פיתחו וטיפחו מודל העסקה חדש ומשפיע.

הספר מחבר במודע ובמתכוון בין עולמות שנדמים רחוקים מאוד זה מזה: היסטוריה של עבודה, שלרוב עוסקת במי שאנחנו נוהגים ונוהגות לחשוב עליהם כבני ובנות מעמד הפועלים, ועולם הקולנוע הזוהר בתקופת תור הזהב של האולפנים הגדולים בהוליווד. איך בעצם הגעת לעסוק בנושא הזה ודווקא מהזווית הזו?

הארכיון הוביל אותי לשם. במקור רציתי לכתוב על תהליך היצירה והמתח היצירתי בין במאים ומפיקים אבל כשהתחלתי לקרוא מסמכים ראיתי שהמסר הקולנועי לא ממש העסיק את הנפשות הפועלות, לפחות לא מחוץ לזמן הצילומים. המזכרים שנשלחו בתוך האולפנים מעידים שביומיום גם הכוכבים הגדולים התעסקו הרבה מאוד בתנאי העבודה: שעות, שכר, חוזים. בנוסף, גם אם הם התעסקו בסרט כזה או אחר, הדיונים התמקדו יותר בהגדרת התפקיד והאחריות ופחות בשורה כזו או אחרת בתסריט או בזוויות צילום. ככל שקראתי יותר כך הבנתי שנחשפת בפני אינטראקציה של מקום עבודה.

את משתמשת בספר במונח "עבודה יצירתית" כדי לתאר את סוג העבודה בה עסקו הכוכבים, הכוכבות, היוצרים והמפיקים אחריהם את מתחקה. הסיפור שאת מספרת על הוליווד בתור הזהב של האולפנים הגדולים הוא סיפור יצירתה של מערכת שהכפיפה את היצירה לעולם של יחסי עבודה ותהליכי ייצור, של תיעוש היצירתיות האמנותית. היום, לעומת זאת, אנחנו שומעות על עבודה יצירתית יותר ויותר בהקשרים אחרים - של פרילנסרים ותעסוקה בלתי יציבה. אילו קשרים יש בין העבודה היצירתית אותה את מתארת וגלגולים עכשוויים של עבודה יצירתית? האם יש עולמות אחרים בשוק התעסוקה העכשווי שהמודל ההוליוודי יכול ללמד אותנו אודותיהם?

אני מאמינה שכן. תעשיית הסרטים לא הייתה הראשונה להסדיר מקצועות יצירתיים. אפשר לראות ניצנים של ההכפפה לתהליכי ייצור מסחרי אצל ציירי רנסנס ובתיאטרון הבריטי. אבל מפאת הגודל העצום של האולפנים ההוליוודיים הם החילו את התהליך הזה על המספר הגדול ביותר של מקצועות ומספר האנשים הגדול ביותר בכל מקצוע. תעשיית הסרטים הייתה חלק מהקפיטליזם התעשייתי וכמויות התוצר היצירתי, קרי הסרטים, שהיא יצרה היו חסרי תקדים. לכן, הגישור שנעשה בשיטה ההוליוודית בין הדינמיקה של התהליך היצירתי מחד לבין השאיפה התעשייתית לסדר ומהירות מאידך, היוותה מודל לכל תעשייה שבאה אחריה. ניתן לראות את ההשפעה בצורה ישירה בעסקי הרדיו, הטלוויזיה, והספורט. מאוחר יותר, בשנות החמישים, כששיטת האולפנים התפרקה, התעשייה עברה למודל חדש שבמרכזו לא האולפן אלא הסרט. חברות שונות מתכנסות לשיתוף פעולה על פרויקט ומתפזרות כשהוא נגמר. שיטת ההפקה החדשה הזו סימנה שינוי רחב יותר בשוק העבודה האמריקאי והעולמי ובאמת עזרה לבסס את ההישענות על פרילנסרים.

אפשר לדמיין היסטוריוניות והיסטוריוניים מסורתיים יותר של עבודה ועובדים מבקרות את הבחירה להגדיר נשים וגברים שהרוויחו סכומים אדירים במונחי תקופתם כ"עובדים". בנקודה מסוימת את אפילו מתייחסת אל מושאי המחקר שלך כמי שנמצאו בשוליו הרחוקים ביותר של מעמד הפועלים האמריקאי. מה חשיבותה של בחינה של קבוצה כזו של עובדים דווקא? מה אפשר ללמוד מהם על עולם העבודה הרחב יותר?

במבוא לפנומנולוגיה של הרוח, הגל טוען שהגבול או הקצה הוא מקום טוב מאוד לבחון ממנו קטגוריה, כי בשוליים אפשר למצוא מקרי בוחן שמעלים סוגיות שלא עולות כשמסתכלים על המובן מאליו. במקרה הזה, ההתמקדות בעובדי תעשיית הסרטים וההסדרה של העבודה היצירתית מוכיחה שהקפיטליזם התעשייתי השפיע לא רק על פס הייצור במפעל, אלא עיצב חלקים רחבים מאוד בשוק העבודה.

האם היו דוגמאות למאבקי עובדים קולקטיביים בהוליווד, למשל של איגוד התסריטאים או איגודים אחרים? והאם היו שינויים באופן ניהול המשא והמתן על תנאים ושכר של עובדים יצירתיים על פני התקופה אותה את חוקרת? האם היה יתרון לאחד על פני השני?

מאבקי העובדים בתעשיית הסרטים הדהדו את אלו שהתרחשו בתעשיות אחרות בארצות הברית. האיגודים התחזקו בסוף מלחמת העולם הראשונה ושוב בתקופת הניו-דיל, כשהממשל הפדרלי תמך בהם. לאורך כל התקופה, תסריטאים, במאים ושחקנים הפגינו סולידריות תועלתנית עם שאר העובדים בתעשייה. כלומר, הם חברו אל עמיתיהם הפחות זוהרים רק כשזה שירת את האינטרסים שלהם. בסופו של דבר כל אחת משלוש הקבוצות הללו התאגדה בנפרד, בגילדה מקצועית משלה, ונשארה מחוץ לאיגוד הגדול שמייצג את כלל תעשיית הסרטים (IATSE). במקביל היו בסביבה תמיד גם סוכנים אישיים שניהלו משא ומתן פרטני, אבל מכיוון שהחוזה ההוליוודי הסטנדרטי היה רב שנתי, האפשרות שלהם להתערב הייתה מוגבלת. שחקנית כמו בטי דיוויס למשל, נדרשה לשירותיהם רק פעם בכמה שנים כשעמדה לחתום על חוזה חדש. כששיטת האולפנים התפרקה והתעשייה עברה ממודל האולפן למודל הסרט, גדל מספר החוזים והתדירות בה נחתמו וכך התעצם כוחם של הסוכנים.

הרבה ממה שאנחנו יודעות על התקופה שאת מתארת בהוליווד אנחנו לומדות מהאופן בו תעשיית הקולנוע הציגה את עצמה לעולם, דרך סרטים שבעצמם עסקו בקולנוע. יש סרטים שעוסקים בתעשייה שאת אוהבת במיוחד? מה לגבי כאלו שמציגים את ההיבטים של התעשייה שאת עוסקת בהם בספר?

בספר אני לא עוסקת בניתוח סרטים מפני שיש לא מעט ספרים שמנתחים את הטקסט ההוליוודי ובוחנים כיצד שיטת האולפנים השפיעה על התוצר הקולנועי. המחקר שלי מציג זווית חדשה, כזו ששמה את העובד במרכז ולא את הסרט. עם זאת, בוודאי שיש סרטים על התעשייה שאני אוהבת. אני מעריצה של הבמאי בילי ווילדר והתסריטאי צ׳ארלס בראקט ואת הסרט שלהם שדרות סאנסט. אני גם מאוד אוהבת את הסרטים שהאחים כהן עשו על הוליווד, בארטון פינק ויחי הקיסר. ביחי הקיסר הם עשו מחקר ממש יסודי, הרבה מהדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים שעבדו בתעשייה בשנות השלושים והארבעים.

הוליווד שאת עוסקת בה היא הוליווד גברית מאוד ולבנה מאוד גם מבחינת הדמויות המרכזיות בה וגם מבחינת הדימויים אותם יצרה. כיצד השפיע המצב הזה על הוליווד כמקום עבודה? ומה לגבי העובדים והעובדות האחרים שמאחורי הקלעים? אלו שעבודתם לא זכתה להיחשב ל"יצירתית".

תעשיית הסרטים באמת הייתה מאוד לבנה ומקבלי ההחלטות היו גברים ברובם המכריע. זה לא יוצא דופן בתקופה הזאת בארצות הברית. נשים היו מאוד חשובות ומשפיעות בהתחלה, עד שבשנות ה-20 מוסדות פיננסים החלו להשקיע בתעשייה ויבאו את התרבות התאגידית הגברית של וול-סטריט להוליווד. אחר כך נשים נשארו משמעותיות בתחומי המשחק והכתיבה, והנוכחות שלהן בתחומים האלה עזרה לשווק את המדיום כמכובד ומהוגן. בנוסף, האולפנים לא היו עסוקים בקידום שוויון גזעי. אולי מספיק לציין שהסרט לידתה של אומה, שסימל את עלייתו של הקולנוע, הוא גם הסרט שמסמל את הגזענות החדשה באמריקה, זו שהתפתחה בתחילת המאה העשרים וייסדה את משטר ההפרדה הגזעית בדרום.

העובדים והעובדות מאחורי הקלעים זה סיפור אחר. כאן קרה מעין תהליך הפוך, בו מקצועות שכבר עברו סטנדרטיזציה מיתגו את עצמם כיצירתיים. הדוגמא הטובה ביותר היא מקצוע הצילום. הראשונים לעסוק בו היו המהנדסים שבנו את מצלמות הקולנוע הראשונות: אנשים שלמדו הנדסת חשמל, עבדו במעבדות, ודיברו על המקצוע במונחים טכניים. בשנות השלושים, הצלם הראשי הפך ל״במאי הצילום״ (director of photography) ותפקידו לא כלל יותר את תפעול המצלמה. צלמים מפורסמים מהתקופה מדברים הרבה על משחקי אור וצל ומשווים את עצמם לציירים.

את יכולה לספר לקוראות ולקוראים מה הפרויקט הבא שלך? האם את ממשיכה לחקור עבודה יצירתית או שאת פונה לכיוונים אחרים?

כיוונים אחרים אך קשורים. גם הספר הזה וגם הפרויקט הבא בוחנים סוגיות בהיסטוריה של הקפיטליזם. בפרויקט הבא אני עוברת מעיסוק ביחסי עבודה לעיסוק בתרבות צריכה. אני בוחנת כיצד כלכלת הצריכה האמריקאית, שהתבססה החל מסוף המאה התשע-עשרה, השפיעה על חייהם של אפרו-אמריקאים ולקחה חלק בעיצוב הזהות השחורה ובמאבק למען זכויות אזרח. אני חושבת שההדרה של שחורים מתעשיית הסרטים בסופו של דבר דחפה אותי לנסות להבין יותר את ההיסטוריה האפרו-אמריקאית. מעבר לעניין האישי, באופן מאוד מפתיע יש מעט מאוד מחקר על תרבות הצריכה השחורה, על אף שעצמאות כלכלית וגישה למוצרי צריכה תמיד היו במרכז השיח הפנים-קהילתי השחור ובבסיס המחאה למען שוויון זכויות.

לסיום, אולי תחלקי איתנו אנקדוטה מעניינת במיוחד מן הספר?

השחקנית ג׳ואן קרופורד אמרה פעם שלאנשים יש חוצפה לכתוב לכוכבי קולנוע ולבקר אותם על הבחירה שלהם בתפקיד כזה או אחר. היא הוסיפה שזה לא הוגן ושצריך לקחת בחשבון את העובדה שלכוכבים יש עבודה בדיוק כמו לכל מוכרת בחנות, והם בסך הכל עושים מה שאומרים להם. בספר שלי אני מנסה למלא אחר ההוראות שלה.

ד״ר רוני רגב היא מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה מתעסק ביחסי הגומלין בין התפתחות הקפיטליזם התעשייתי וחיי היומיום בארצות הברית.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

*#