להוביל את האיסלאם הפונדמנטליסטי מחיק היהדות

סיפורה של מרגרט מרקוס, צעירה יהודיה שהפכה למרים ג'מילה, הוגה איסלאמיסטית אנטי-קולוניאלית, מלמד על המשבר שחוו יהודים אמריקאים רבים בשנות החמישים והשישים. מאמר שלישי בסדרת מאמרי עמיתי בובר, בעריכת יוני בראק

הסדנה להיסטוריה חברתית
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
1965
בעוד ג'מילה מציגה את ההתאסלמות כשלילה מוחלטת של הרקע היהודי-אמריקאי שלה, הרי שהמהפך אותו עברה דומה להפליא לדפוסים שאפיינו את ההתעוררות היהודית של אותן שנים. מרים ג'מילה עם ילדיה בפקיסטאן, 1965קרדיט: אברהם רובין/באדיבות הספרייה הציבורית של ניו יורק
הסדנה להיסטוריה חברתית

אברהם רובין

ההוגה המוסלמית-פקיסטאנית מרים ג'מילה הינה דמות יוצאת דופן לא רק בגלל היותה אחת הנשים היחידות שהתבלטו בעולם הגברי-פטריארכלי של האסלאם הפונדמנטליסטי בדרום אסיה אלא בעיקר בגלל הרקע שלה כיהודייה אמריקאית. ג'מילה, ששמה המקורי היה מרגרט מרקוס, נולדה ב-1934 בווסצ'סטר, ניו יורק, למשפחה אמידה בעלת קשרים רופפים אל הדת. במהלך שנות ההתבגרות מרקוס חשה ניכור מסביבתה הבורגנית ודילגה בין מסגרות דתיות ואידיאולוגית בחיפוש אחר שייכות. חיפושה הוביל לבית כנסת אורתודוכסי, תנועת נוער ציונית, ולהתנסות עם הדת הבהאית. אלא שאף אחת מהאלטרנטיבות הללו לא סיפקו את מרקוס, שכמעט ונואשה מניסיונותיה למצוא את מקומה בחברה.

המפגש של מרקוס עם הקוראן ב-1959 סימן את התפנית המשמעותית בחייה. בעקבות הקריאה בקוראן הרגישה מרקוס שמצאה את האמת הנשגבת שנמנעה ממנה בסביבתה החילונית והחומרנית. שנתיים אחר כך היא החליטה להתאסלם ולשנות את שמה למרים ג'מילה. היא ניסתה להשתלב בחיי הקהילה המוסלמית של ניו יורק אך התאכזבה לגלות שאורחות חייהם של המוסלמים שם לא שונים בהרבה מאלה של היהודים המתבוללים שלצדם גדלה. המהפך הדתי של ג'מילה הוביל להתדרדרות ביחסים עם הוריה, שדרשו מבתם לעזוב את הבית ולהתחיל את דרכה העצמאית. בעקבות גירושה מהבית החליטה ג'מילה להיענות להצעתו של אמאם פקיסטאני שאיתו התכתבה ושהזמין אותה לחיות עם משפחתו בלאהור בפקיסטאן. האמאם שפרש את חסותו על ג'מילה, סיד אבו אל-אעלא אל-מודודי (1979-1903), היה מנהיגה של תנועת אל-ג'אמעת אל-אסלאמיה, ארגון דתי פונדמנטליסטי שדגל בהשלטת השריעה והפיכתה של פקיסטאן למדינת הלכה מוסלמית.

1953
במהלך שנות ההתבגרות מרקוס חשה ניכור מסביבתה הבורגנית ודילגה בין מסגרות דתיות ואידיאולוגית בחיפוש אחר שייכות. ג'מילה, אז מרגרט מרקוס, בשנת 1953צילום: אברהם רובין/באדיבות הספריה הציבורית של ניו יורק

מהגירתה ב-1961 ועד מותה ב-2012 פירסמה ג'מילה עשרות ספרים ומאמרים שהוקדשו לקידום אג'נדה אסלאמיסטית אנטי-קולוניאלית. בהגותה מבקרת ג'מילה את ניסיונם של אמאמים רפורמיסטים בעולם המוסלמי בני זמנה ליישב בין האסלאם למודרנה בטענה שהם נכנעים לתכתיבים תרבותיים זרים ואימפריאליסטיים. כתביה של ג'מילה זכו לתפוצה רחבה ותורגמו לשפות רבות, בין השאר לערבית, אורדו, פרסית, וטורקית. הפופולרי שבספריה הוא ככל הנראה ספרה האוטוביוגרפי "זיכרונות ילדות ונעורים באמריקה (1962-1945)" בו היא מגוללת את הדרך שעשתה מפרבר ניו יורקי אמיד במשפחה יהודית מתבוללת אל חיק האסלאם הפונדמנטליסטי בפקיסטאן.

ג'מילה רחוקה מהדימוי היהודי-אמריקאי המוכר לנו מספרי פיליפ רות' וברנרד מלמוד או מייצוגיה הסטריאוטיפיים של יהדות אמריקה בתרבות הפופולרית. ואף על פי כן, אפשר לומר שהדמות המשתקפת מספרה האוטוביוגרפי מהווה ביטוי נאמן לדילמות הזהות של יהדות ארה"ב באמצע המאה שעברה. על מנת להבחין בממשק המחבר בין ג'מילה לאותו עולם יהודי-אמריקאי צריך להתחיל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, העידן שבו החלו יהודי ארצות הברית לעלות בסולם החברתי והכלכלי ולהתקבל למעגלים תרבותיים ותעסוקתיים שהיו סגורים בפניהם לפני כן. השינויים הללו קיבלו ביטוי גאוגרפי בהגירה מסיבית אל הפרברים, תוך נטישת השכונות העירוניות אליהן הגיעו רוב היהודים שהיגרו לאמריקה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. למעבר זה התלוו גם שינויים בדפוסי ההתנהגות וההזדהות של היהודים, שהחלו לסגל לעצמם את המניירות של מעמד הביניים הלבן-פרוטסטנטי.

תגובת יהודי אמריקה להצלחתם הייתה מעורבת. לעלייתם המעמדית התלווה החשש שההשתלבות במיינסטרים תביא לאובדן הזהות היהודית. ביטוי ללבטים אלו אפשר למצוא בכתיבתו המוקדמת של פיליפ רות', שקובץ הסיפורים שלו "להתראות קולומבוס," משנת 1957, כלל כתב אישום חריף נגד יהדות הפרברים, שבסגידתה להצלחה חומרית ובניסיונה להשתלב בכור ההיתוך האמריקאי איבדה את ייחודה האתני. ביסוד הביקורת של רות' ואחרים עמד הרעיון שהיטמעות יהדות אמריקה בעולם הפרברים עמדה בניגוד ל"יהודיות אותנטית" שנקשרה באסוציאציות של עוני, רדיפה, בידוד תרבותי, ושוליות חברתית.

1056
סיפורה של ג'מילה מחבר אותה לביקורת שהשמיעו בני דורה, על כך שהיטמעות יהדות אמריקה בעולם הפרברים עמדה בניגוד ל"יהודיות אותנטית" שנקשרה לעוני, רדיפה, בידוד תרבותי, ושוליות חברתית. דיוקן עצמי, 1957צילום: אברהם רובין/באדיבות הספריה הציבורית של ניו יורק

את אי-הנחת של חלק מיהודי אמריקה ממקומם הפריבילגי ואת תחושת אובדן האותנטיות אפשר למצוא בזיכרונותיה של ג'מילה, שכותבת שכילדה: "הרגשתי שהחזות האמריקאית-טיפוסית של אבא ואמא היא שקרית. למרות כל ניסיונותיהם להדמות לשכנינו הנוצרים, הם נותרו יהודים שלא באמת משתייכים לעולם הזה." מרגרט הילדה מוטרדת מהעובדה שמשפחתה חוגגת את חג המולד והפסחא ואיננה מקפידה ללכת לבית הכנסת. במכתב הפותח את ספר הזיכרונות של ג'מילה, שלכאורה נכתב בגיל אחת-עשרה, כותבת מרגרט שחלומה הוא לעבור לפלסטין ו"לסייע לערבים לשמור על אורחות חייהם" על מנת שלא ידרדרו למצב של יהודי אמריקה, אשר רק מחקים את שכניהם הנוצרים. האסלאם באוטוביוגרפיה של ג'מילה מייצג זהות אתנית-שורשית ואוריינטלית, היפוכה של תרבות המיינסטרים האמריקאי ואנטיתזה ליהדות הפרברית-בורגנית. הפנייה לאסלאם טומנת בחובה ביקורת חריפה נגד ההורים שהתכחשו לזהותם כמיעוט דתי-אתני על מנת לממש את החלום האמריקאי, ומסמלת ניכוס של זהות אותנטית שאבדה בעקבות ההטמעות של יהדות אמריקה בתרבות הרוב.

1957
האסלאם באוטוביוגרפיה של ג'מילה מייצג זהות אתנית-שורשית ואוריינטלית. ההקסמות של ג'מילה מן הזהות הזו בא לידי ביטוי כבר בציורים שציירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. "משפחת איכרים ערבים בביתה", 1957צילום: אברהם רובין/באדיבות הספריה הציבורית של ניו יורק

בעוד ג'מילה מציגה את ההמרה לאסלאם כשלילה מוחלטת של הרקע היהודי-אמריקאי שלה, הרי שהמהפך עליו היא מספרת דומה להפליא לדפוסים תרבותיים שאפיינו את ההתעוררות היהודית שהתרחשה באמצע שנות השישים, כאשר צעירים יהודים התמרדו נגד היהדות השטחית והמתבוללת של הוריהם. ההתעוררות הדתית והאתנית הזו התפרצה אל פני השטח עם עלייתה של תרבות הנגד היהודית שכללה תנועות מכל גווני הקשת הפוליטית—בין השאר, הליגה להגנה יהודית, הציונים הרדיקלים, קבוצות ניאו-אורתודוכסיות, וארגונים פמיניסטיים והומו-לסביים—שצצו ברחבי הקמפוסים של אמריקה. על אף ההבדלים האידיאולוגים בין התנועות הללו, כולן חפשו להגדיר את הזהות היהודית שלהן כאנטיתזה לתרבות האמריקאית הדומיננטית וביקרו בחריפות את היהדות הבורגנית והשבעה של הוריהם, שהשתעבדה לתרבות הצריכה האמריקאית ואיבדה בתוך כך את קשריה למסורת.

ההתעוררות היהודית השתלבה היטב עם הרוח האנטי-ממסדית הכללית שנשבה בשנות השישים (שמאמרים קודמים בסדנה עסקו בה ובהעדרה גם בהקשר המצרי והישראלי), בעקבותיה נקשר עשור זה בזיכרון הקולקטיבי עם עלייתן של תנועת ההיפים, הפנתרים השחורים, וארגוני זכויות הומו-לסביים. בהשראת בני-דורם חיפשו צעירים יהודיים לתת ביטוי לזהות החדשה שלהם כמיעוט אתני ואימצו שפה לוחמנית שדרכה הם מיצבו את עצמם כאאוטסיידרים. פעילי תרבות הנגד העלו על הנס פרקים מההיסטוריה היהודית שהיוו מודל לאותנטיות שאותה ביקשו לחקות. את האנטיתזה לפרברים הם מצאו בשטעטל המזרח אירופאי, הלואר איסט סייד בעידן ההגירה ההמונית, ומדינת ישראל בראשית דרכה. מחוזות אלו היוו סמל לחיים יהודיים טבעיים ואורגניים שלמרות התנאים החומריים הקשים, התאפיינו בסולדיריות קהילתית, אלטרואיזם, ותרבות יהודית שוקקת. בהתרפקותם על מחוזות העבר היהודי, האמינו צעירי שנות השישים שהם מחזירים עטרה ליושנה ומשחזרים את העבר המסורתי שהוריהם נטשו. המרי הזהותי שלהם היה חלק מביקורת רחבה יותר נגד החברה הטכנוקרטית והבירוקרטית של אמריקה המודרנית.

השיח האנטי-קפיטליסטי והאנטי-מודרניסטי שאפיין את החזרה אל המסורת של בני הסיקסטיז ניכר גם בכתביה של ג'מילה, אשר מזהה את האסלאם עם ילידיות ואורינטליות. באוטופיה האסלאמית של ג'מילה כל הנשים עוטות רעלות והגברים לובשים את הבגדים המסורתיים של ערב הסעודית. אורח החיים הוא פרה-מודרני והתעשייה מבוססת על מלאכת יד. עבור ג'מילה, החברה האסלאמית האידיאלית היא כזו שמצליחה לשחזר את החיים כפי שהיו בתקופת הנביא מוחמד. הפנטזיה הזו מייצגת אנטיתזה מובהקת לעולם המערבי המתועש שאותו מגלמת אמריקה.

ציור
עבור ג'מילה החברה האסלאמית האידיאלית היא כזו שמצליחה לשחזר את החיים כפי שהיו בתקופת הנביא מוחמד - אנטיתזה מובהקת לעולם המערבי המתועש והבורגני בו גדלה. ציור מאת ג'מילה מסוף שנות החמישיםצילום: אברהם רובין/באדיבות הספריה הציבורית של ניו יורק

מרים ג'מילה התאסלמה שנים ספורות לפני ההתעוררות היהודית של שנות השישים, אך סיפורה הוא הסנונית שבישרה על השינויים הרדיקליים שעברו על יהדות ארצות הברית עם עלייתה של פוליטיקת הזהויות האמריקאית. כמו בני דור הסיקסטיז שהובילו את תרבות הנגד היהודית, ג'מילה דחתה את היהדות הליברלית של תחילת המלחמה הקרה וחיפשה לנכס לעצמה זהות אתנית אותנטית תוך אימוץ רטוריקה רומנטית אנטי-ממסדית. באופן אירוני, הדרך שבה בחרה ג'מילה לנתק את עצמה מהיהדות ולאשרר את זהותה המוסלמית היא זו שמעידה על זיקתה לעולם ממנו ניסתה להתנער. סיפורה של ג'מילה ממחיש את התפקיד המכריע שהיה לרקע היהודי-אמריקאי שלה על האופן שבו היא הזדהתה כמוסלמית והמשמעות הסמלית שהיא ייחסה לאסלאם. ג'מילה אמנם ממוקמת מחוץ לגבולות הנורמטיביים והקונצנזוסאליים של יהדות ארצות הברית, אך פנייתה לאסלאם היא תולדה של אותן דילמות זהותיות שהובילו יהודים אחרים אל חיק הציונות או האורתודוכסיה.

המקרה של ג'מילה מערער על הטיה אידיאולוגית שהשתרשה בכתיבה המחקרית על מומרים ושאלת מקומם בהיסטוריה היהודית. על פי הגישה ההיסטוריוגרפית שרווחה במאות התשע עשרה והעשרים נהוג היה לראות ב"משומד" כזה שהוציא את עצמו מקהל ישראל, וככזה חסר נגיעה לחוויה היהודית. בנוסף לכך שהמומר נתפס כלא רלוונטי להיסטוריה היהודית הוא גם סומן כאופורטוניסט שהחליף את דתו מתוך שאיפה להשתלב בתרבות הדומיננטית ולהשיל מעליו את עול הזהות היהודית. גלגול עדכני של תפיסה זו אפשר למצוא בספרו של טוד אנדלמן, (2015) Leaving the Jewish Fold, הרואה ביהודים מומרים מקשה אחת, שהמשותף לכולם הוא הרצון להתנער מזהות סטיגמטית. גישה זו לא מבחינה בהקשרים ההיסטוריים, תרבותיים, וגיאוגרפיים של ההמרה וגם לא מייחסת חשיבות לדת שבחר המומר. ההנחה שישנה משמעות אחידה וקוהרנטית לתופעה כה רב-גונית לא רק חוטאת לחוויה הסובייקטיבית של המומר ולאמת הרוחנית שלו, אלא גם מפספסת את הקשר המורכב של המומר ליהדותו ואת השפעתה על עיצוב זהותו הדתית החדשה.

1962
הסיפור של ג'מילה ממחיש את התפקיד המכריע שהיה לרקע היהודי-אמריקאי שלה על האופן שבו היא הזדהתה כמוסלמית והמשמעות הסמלית שהיא ייחסה לאסלאם. ג'מילה אחרי הגעתה לפקיסטאן, 1962צילום: אברהם רובין/באדיבות הספריה הציבורית של ניו יורק

אברהם רובין הוא עמית בתר דוקטורט בתוכנית עמיתי בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ