חנא נקארה ותרומתו לחופש הביטוי בישראל - הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

חנא נקארה ותרומתו לחופש הביטוי בישראל

מאבקם של הפלסטינים אזרחי המדינה לשוויון נתפש לעתים קרובות בציבור היהודי כמאבק חתרני. אלא שממאבקו ופעילותו של נקארה נהנים באופן ישיר כלל אזרחי המדינה

הסדנה להיסטוריה חברתית
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חנא נקארה
הסדנה להיסטוריה חברתית

גל אמיר ונעמה בן זאב

במדינות חסרות חוקה כתובה, כמדינת ישראל, מערכת המשפט היא גורם מרכזי בעיגון זכויות האזרח ובהגבלת כוחם של מנגנוני המדינה. בתוך מערכת זאת ממלאים עורכי דין תפקיד של מתווכים בין חירויות הפרט וסמכויות המדינה. השפעתה של עבודתם עשויה לחרוג הרבה מעבר למקרה של הלקוח היחיד, או לאינטרס של קבוצת ההשתייכות שלו. למעשה, עבודתם של עורכי דין בהגנה על חירויות של יחידים, תאגידים ומוסדות אזרחיים עשויה לשנות את פני החברה.

דוגמה לכך ניתן למצוא בשתי עתירות לבג"צ שהתנהלו ב-1953, כשחירויות האזרח עמדו למבחנים משפטיים ראשוניים מול סמכויות המדינה, על רקע אפליה של אזרחי ישראל הפלסטינים והכפפתם לממשל צבאי. בשתי העתירות היה מעורב עורך הדין החיפאי חנא נקארה (1912-1984), דמות מרכזית בקבוצה קטנה של כעשרה עורכי דין פלסטינים, שנותרו בישראל אחרי 1948 והמשיכו לעבוד במקצוע שבו עסקו לפני המלחמה. סיפורן של שתי העתירות האלה חושף רק טפח מפעילותו המקצועית והפוליטית של נקארה, אך הוא מדגיש את התפקיד החשוב שמילא במסגרת עיסוקו בהרחבת חופש הפעולה הפוליטי של אזרחי ישראל.

הדוגמה המובהקת לעתירה ששינתה את פני החברה הישראלית היא עתירת העיתון הקומוניסטי "קול העם" נגד סגירתו בצו של שר הפנים. על פסק הדין המפורסם שנתן בג"צ בעניין "קול העם" כתב כעבור עשרות שנים השופט אהרן ברק: "בים הגדול של הפסיקה מצויים כמה פסקי דין הנישאים, משכמם ומעלה, והמאירים באור הגדול את סביבתם הקרובה והרחוקה...  אלה הם אותם מתי מעט של פסקי דין המקרינים מעוצמתם הפנימית לעבר העתיד ומכוונים את התפתחותו של המשפט. מבין פסקי דין יחידי סגולה אלה, מתבלט בחשיבותו פסק הדין של השופט אגרנט בפרשת קול העם."

אגרנט

סיפור המעשה מסופר שוב ושוב בשיעור הראשון של "משפט חוקתי" בלימודי שנה א' בכל פקולטה למשפטים: בתשיעי במרץ, 1953, פרסם עיתון "הארץ" ידיעה (כוזבת כפי הנראה) לפיה אבא אבן התחייב כי "כאשר תבוא שעת המבחן, תעמיד ישראל 200,000 חיילים לצד ארצות הברית [במלחמתה בקוריאה]". כעבור כמה ימים פרסם "קול העם" את תגובתו: "באם אבא אבן או מישהו אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים, שילך, אך שילך לבדו. [...] נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי".

בעקבות תגובה זו סגר שר הפנים ישראל רוקח את "קול העם" לתקופה של עשרה ימים. אנשי העיתון עתרו כנגד החלטה זו של שר הפנים לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, יואל זוסמן ומשה לנדוי, קיבלו את העתירה. אגרנט, שניסח את פסק הדין, הפך במו ידיו את חופש הביטוי לזכות חוקתית. בהעדרה של חוקה כתובה, עיצב אגרנט את העקרונות המגִנים על חופש הביטוי בהתבסס על ההנחה שמשטרהּ של ישראל הוא דמוקרטי, ולא אוטוקרטי. כשהוא שואב ממשפטה של ארצות הברית, מכורתו המשפטית, עיצב אגרנט עקרונות ומבחנים המשמשים עד היום להגבלת שרירות הלב של הרשות ולהגנה על חופש הדיבור.

הארץ

סיפור זה שב ומסופר, אך מעטים הם הזוכרים כי לצד בג"צ 73/53 "קול העם" נ' שר הפנים, נדון באותו הדיון עצמו גם בג"צ 87/53 "אל-אִתִחאד" נגד שר הפנים. "אל-אִתִחאד", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית בשפה הערבית, נסגר אף הוא לתקופה של 15 ימים בשל פרסום נוסח דומה בערבית של אותו מאמר דעה. גם "אל-אִתִחאד" עתר לביטול החלטה זו של שר הפנים, ועתירתו אוחדה עם עתירת "קול העם" ונתקבלה ביחד עמה. הכתיבה ההיסטורית והמשפטית על פסק הדין מבליעה את סיפורו של "אל-אִתִחאד" בדרמה הגדולה של בג"צ "קול העם". עורכי הדין שייצגו את "קול העם", וייצנר ולנדוי (אין לבלבל עם השופט לנדוי, שהיה אחד מחברי ההרכב) זוכים לאזכורים מועטים, ועורך הדין חנא נקארה, שייצג את "אל-אִתִחאד" כמעט ואינו מוזכר בהקשר זה כלל. נקארה זכה למוניטין בקרב הפלסטינים בישראל כ"עורך הדין של האדמה" (מֻחאמי אל-ארד) בשל פעלו בהתנגדות להפקעת קרקעות, אך חלקו בהישג אדיר זה של הדמוקרטיה הישראלית נותר מוצנע.

חנא נקארה נולד בכפר אל-ראמה, עבר בילדותו לחיפה וחי בה רוב שנותיו. פעילותו כלאומי פלסטיני וכקומוניסט החלה בשנות השלושים, ולא חדלה עד ליום מותו. בעשורים הרבים של עבודתו כעורך דין במדינת ישראל הופיע במספר רב של הליכים הנוגעים למגוון הדרכים שבהן התייחסה ממשלת ישראל לאזרחיה הערבים. בנוסף למאבקו כנגד הפקעת קרקעות, נקארה פעל גם למען מתן אזרחות ל"מסתננים" (בתקופה זו שימש הביטוי לתאר פלסטינים, נתיני המנדט, שנותרו מחוץ לישראל לאחר מלחמת 1948, ומצאו דרכים שונות לשוב אל תוך גבולות המדינה), נגד פעולות שרירותיות של הממשל הצבאי, ונגד מעצרי שווא וסתימת פיות משפטית. הופעתו בעניין "אל-אִתִחאד" הייתה אחד מכמה מאבקים משפטיים שניהל בו-זמנית באותה התקופה.

קול העם

בצירוף מקרים מפליא, באותו יום שבו נתן בית המשפט העליון את פסק דין "קול העם / אל-אִתִחאד" וקיבע את חופש הביטוי כזכות חוקתית, זכה נקארה בהישג אישי בבית המשפט העליון: הרכב כמעט זהה של שופטים (לנדוי, אגרנט, וזילברג) הכריע לטובתו בפסק דין שהבטיח את מעמדו כאזרח ישראל. הנסיבות שהביאו לערעור על אזרחותו ולבקשת הסעד מבית המשפט העליון החלו בזמן מלחמת 1948: ימים ספורים לפני השתלטות ה"הגנה" על העיר חיפה נסע נקארה להופיע בבית המשפט בעכו ושהה שם עם משפחתו. לחזור לחיפה - שהייתה עתה בשליטה יהודית - לא ניתן לו, ובסופו של דבר גלתה המשפחה גם מעכו, מחשש שהעיר עומדת להפוך לשדה קרב. נקארה ומשפחתו עברו את הגבול ללבנון. כעבור חודשים ספורים שב נקארה לישראל במטוס מקפריסין. הוא נעצר למשך שלושה וחצי חודשים, אך שוחרר לאחר מערכה של לחץ ציבורי, שכללה גם מאמרים בעיתונות העברית – "המשקיף", "על המשמר" ו"קול העם" ופעילות של חברי כנסת כשמואל מיקוניס (מק"י). כעבור זמן-מה הורשו גם אישתו וילדיו לחזור לחיפה. עוד במהלך מעצרו נרשם נקארה במרשם התושבים וקיבל תעודת זהות.

ב-1951 נערכו הבחירות לכנסת השנייה ונקארה היה מועמד מטעם המפלגה הקומוניסטית. אז התברר לו כי אינו מופיע ברשימת הבוחרים. כשדרש לכלול את שמו נענה בסירוב, בטענה שנכנס לישראל שלא כדין. בעקבות זאת עתר לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד שר הפנים, ועתירתו התקבלה ללא נימוקים. כעבור כשנה ביקש נקארה להוציא דרכון ישראלי ונתקל שוב בסירוב ממשרד הפנים. הוא עתר לבית המשפט העליון, שחייב את משרד הפנים להנפיק לו דרכון על בסיס ההכרעה הקודמת של בית המשפט המחוזי בעניינו. בית המשפט העליון קיבל את העתירה, כאמור, באותו יום עצמו שבו קיבל את העתירה בבג"צ "קול העם / אל-אִתִחאד". השופטים קבעו כי מעמדו של נקארה כאזרח ישראלי התקבע כבר בעתירתו הקודמת לבית המשפט המחוזי, ואין מקום לשנותו.

שלט

נקארה היה אחד מפלסטינים רבים שנסיבות היעדרם מן המדינה בתקופה שמיד לאחר הקמתה הפכו אותם לפגיעים לטענה כי הם אינם זכאים לאזרחות ישראלית. לאור זאת, מאבקו של נקארה נגד הניסיון לשלול את זכויותיו האזרחיות ב-1953 לא היה עניין אישי גרידא. יתכן שקיווה כי בית המשפט העליון ירחיב את הפרשנות המשפטית שאפשרה לו להישאר בארץ, ובכך יבטיח את מעמדם האזרחי של פלסטינים אחרים שנאשמו ב"הסתננות" לא חוקית לישראל. אלא שפסק הדין לא היווה בסיס תקדימי כזה. בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא ניתן היה להשתמש בו כתקדים במקרים אחרים.

לאורך הקריירה שלו נאבק נקארה לביסוס הזכויות של האזרחים הפלסטינים בישראל ונגד אפלייתם. אלא שפעילותו המשפטית תרמה באופן ישיר לביסוס זכויות האזרח של כלל הישראלים במאבק כנגד פעולות שרירותיות של רשויות המדינה. בג"צ "קול העם / אל-אִתִחאד" מעגן חירויות שאזרחי ישראל מקבלים כיום כמובנות מאליהן (מקרים בהם מוגבל חופש הדיבור, כמשפטה של דארין טאטור, או של כותבי "תורת המלך", הם בבחינת חריגים המדגישים את הכלל). נקארה היה שותף חשוב בהישג זה. בעוד שלעתים קרובות תופס הרוב היהודי בישראל פעילות משפטית ופוליטית של המיעוט כמאבק לאומי-פלסטיני נגד המדינה, הרי שעתירות "קול העם / אל-אִתִחאד" מדגימות כיצד מאבק משפטי למען שוויון למיעוט הפלסטיני תרם לעיצוב הדמוקרטיה הישראלית בשלבי התגבשותה. צירוף המקרים שהניח זו לצד זו את הצלחתו הגורפת של נקארה בבג"צ "קול העם/אל-אִתִחאד", לעומת ההצלחה המוגבלת במאבקו למען מעמד אזרחי לנאשמים ב"הסתננות", מבליט את הגבולות שמתח בית המשפט העליון בין דרישת זכויות אזרחיות לכול, ובין הצבת אתגר בפני ההגמוניה של הרוב היהודי.

* מאמר זה מבוסס על מחקר הנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע (מס' 1831/18).

ד"ר גל אמיר הוא עמית מחקר במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. בעל תואר שלישי מהפקולטה למשפטים בחיפה, מתמחה בחקר המעברים השלטוניים מן האימפריה העות'מאנית למנדט, וממנדט למדינה.

ד"ר נעמה בן זאב חוקרת היסטוריה חברתית פלסטינית. היא עמיתת מחקר בחוג ללימודי ישראל בחיפה ומלמדת במכללת תל חי.

שניהם חברים בפורום היסטוריוניות של המזרח התיכון, הפועל במרכז למחקר פמיניסטי, "אשה לאשה", חיפה.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר,אוניברסיטת תל אביב

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ