צלאח אלדין: ממזרח, ממערב, ומכאן - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלאח אלדין: ממזרח, ממערב, ומכאן

מדוע הפך צלאח אלדין, המצביא שהשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי מידי הצלבנים, לסמל עבור קבוצות ואידאולוגיות נבדלות מן המאה ה-12 ועד ימינו? ומה ניתן ללמוד מכך על מיתוסים היסטוריים?

תגובות
פסל
גראהם ואן דר וילן/וויקיפדיה

דניאלה טלמון-הלר

צלאח אלדין אלאיובי, איש צבא ממוצא כורדי, הפך כנראה למוסלמי המפורסם ביותר אחרי הנביא מוחמד והמתאגרף מוחמד עלי, משום שהביס את צבאה של ממלכת ירושלים הצלבנית בקרני חטין ב-1187, והשיב את ירושלים לשלטון מוסלמי אחרי כתשעים שנות שלטון נוצרי-לטיני. אמנם סילוקם של הצלבנים הסתבר זמני בלבד – ב-1191 הגיע לארץ מסע הצלב השלישי בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי וסלל את הדרך לעוד מאה שנות שלטון צלבני על החוף הארץ-ישראלי – אך כישלונות לא דבקו בדימויו של צלאח אלדין. הוא עוצב בזיכרון הקולקטיבי של קבוצות שונות כגיבור-על על-זמני, והעניק השראה למחזיקים באידיאולוגיות מגוונות: פאן-ערביות ופאן-אסלאם; לאומיות סורית ולאומיות מצרית, כורדית ופלסטינית; אנטי-אימפריאליזם ומאבק בציונות, וגם – אבירות, אצילות ואפילו סובלנות בין-דתית. מדוע בחרו כותבים רבים כל-כך, שהחזיקו בתפיסות עולם שונות כל-כך, להשתמש בדמותו של צלאח אלדין להצדקתן? קשה להסביר זאת רק בכך שנחל ניצחונות חשובים. להלן אנסה להסביר כיצד הדבר קשור לדמות ההיסטורית מחד, ולנסיבות ההיסטוריות בהן נוסחו האידיאולוגיות מאידך, וגם לעיין בשאלת חשיבותן של העובדות ההיסטוריות מאחורי מיתוסים.

צלאח אלדין הפך לאגדה כבר בחייו. היסטוריונים בני זמנו, מוסלמים ונוצרים, הוקסמו מאישיותו והפליגו בתיאור אדיקותו, יושרו, אומץ לבו, נדיבותו ולבו הרחום. המקורות הערביים הבליטו, בדרך כלל, את דבקותו בג'יהאד, את חתירתו הבלתי נלאית לאיחוד שורות המוסלמים ואת תרומתו לתפארת האסלאם. במאה הארבע עשרה הופיע ביצירות ספרותיות במערב. דנטה אליגיירי הושיב אותו בחוג התופת הראשון (הלימבו), מקומם של "אנשי כבוד שהיו בטרם הנצרות" כמו הומרוס, סוקרטס, אפלטון, אאוקלידס וגלנוס, ושל הפילוסופים המוסלמים אבן סינא ואבן רשד. בוקאצ'ו הציג אותו כאציל מלומד, דובר לטינית, שניחן במידות נוצריות מובהקות. בחיבורים איטלקיים אחרים של תקופת הרנסנס מייחסים לו ספקנות דתית, מוצא נוצרי, חניכה לאבירות נוצרית, ואפילו טבילה לנצרות. צלאח אלדין של המחזאי הגרמני בן המאה השמונה עשרה לסינג, מגלה סובלנות דתית מרשימה כשהוא שומע את "משל שלוש הטבעות" (המייצגות את שלוש הדתות המונותיאיסטיות) מפי סוחר יהודי חכם שחי בירושלים. הרומנטיקן הסקוטי סר וולטר סקוט מתאר, ב-1825, את פגישתם של האבירים צלאח אלדין וריצ'רד לב-ארי כמפגש בין "אחים שווים במעלה". נראה, אם כן, שהעולם המערבי התמודד עם התבוסה המשפילה והכואבת שהנחיל צלאח אלדין לצלבנים על-ידי ציור דמותו כאביר מושלם ונוצרי/אירופי למדי.

אלפונס
וויקיפדיה

בהיסטוריוגרפיה ובפובליציסטיקה הערבית המודרנית, נצחונו של צלאח אלדין על הצלבנים מבשר את הנצחון שעתידים הערבים לנחול על המערב ועל ישראל, אם אך יימצא להם מנהיג בן דמותו; "התגלמותה של רוח האומה בגיבור אחד". הנרטיב הציוני מתפלמס עם הדברים הללו, במודע ושלא במודע, בכתיבה פובליציסטית, בנאומים, ובהיסטוריוגרפיה. מעל בימות (עבריות) שונות הוסברה תבוסתם של הצלבנים בכך שהיו במיעוט מספרי, שלא השתרשו בארץ, לא הכירו אותה ולא עיבדו את הקרקע בעצמם, נותרו תלויים באירופה וקשורים אליה ולא ראו בארץ-ישראל מולדת, או בכך שנעשו רכרוכיים, מפונקים ומסוכסכים ביניהם. לשון אחר: מאחר שליהודים יש זיקת אמת ושורשים של ממש באדמת הארץ הזאת, ואין להם לאן לשוב, שום צלאח אלדין לא יוכל למדינתם.

בשיח ישראלי אחר, המזוהה יותר עם השמאל (ובמיוחד עם השמאל המזרחי), מעדיפים לטעון שבמאה ה-12 היהודים דווקא נמצאו בחזית משותפת עם צלאח אלדין ועם המוסלמים, שהרי נושאי הצלב טבחו ביהודים ובמוסלמים כאחד. על-פי הסיפר הזה, שמחת היהודים על ניצחונו של צלאח אלדין הושכחה במתכוון במערכת החינוך ובתרבות הפופולרית הישראלית בשל "אירופיזציה רטרואקטיבית" שכרוכה בניכור מן המרחב המקומי, ועל רקע סכסוך הדמים עם העולם המוסלמי. ואמנם, יש עדויות לכך שבזמנו מפלת הצלבנים נתפסה כנס בעולם היהודי. צלאח אלדין הוכתר לשליח ממרומים, והרשות שניתנה ליהודים לשוב לירושלים הוצגה כהצהרת כורש חדשה, למרות שאין ראיה לכך שצלאח אלדין נתן הצהרה כלשהי בעניין זה. יהודה אלחריזי, שביקר בארץ בתחילת המאה ה-13, וראה את היישוב היהודי המחודש בירושלים ובמקומות נוספים בארץ-ישראל, נתן לכך ביטוי באחד משיריו: "ויצו [מלך ישמעאלים] להעביר קול בכל עיר/ אל כל רב וצעיר/ לאמור: דברו על לב ירושלם/ לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים". עם זאת, נראה שמבחינת יהודי ימי-הביניים הלקח העיקרי שנלמד מניצחונו של צלאח אלדין על הצלבנים הוא זה שנוסח על-ידי הרמב"ן: "שאין ארצנו מקבלת את אויביה... כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני צלאח אלדין הוא לא רק מצביא קרב קרני-חטין ומשחרר ירושלים, אלא גם מייסד שורה של מבני זיכרון (המכונים משאהד, או מקאמאת) וסדרה של חגיגות עממיות עונתיות (מואסם). החגיגות האלה מילאו תפקיד חשוב בתרבות ובפולקלור הפלסטיני, וגם בהתגבשות התנועה הלאומית הפלסטינית. בספר ההיסטוריה המודרני הראשון של פלסטין, ספרם של ח'ליל טוטח ועומר אלסאלח אלברגות'י מ-1923, נזכרים מקאם נבי מוסא באזור יריחו, נבי צאלח ברמלה, מקאם עלי אבן עלים בארסוף, נבי רובין בסמוך ליפו, משהד חוסין ליד אשקלון, שיח' עלי אלמונטאר בעזה ונבי אליאס (אלח'דר) בכרמל, כמפעלי בניה של צלאח אלדין. לדברי מחברי הספר, צלאח אלדין קבע עליה לרגל שנתית לכל אחד מן המקומות האלה, על מנת לרכז מוסלמים להגנת הארץ מפני מסע צלב חדש. נראה שטענתם נשענת על מסורות שבעל-פה שהועלו על הכתב בראשית המאה העשרים, שכן המקורות מתקופת ימי הביניים, המייחסים לצלאח אלדין את הצבת "כיפת הניצחון" (קבת אלנצר) בקרני-חטין, בניית חומות וביצורים וייסוד מוסדות לימוד ובתים למיסטיקנים מוסלמים ברחבי המזרח התיכון, אינם מזכירים כלל ייסוד אתרי עליה לרגל בימיו, וגם לא חגיגות עונתיות באתרים כאלה.

נבי מוסא
אוסף אמריקן קולוני, ירושלים/וויקיפדיה

כתבות שהתפרסמו בעיתונות הפלסטינית בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, וספרי זיכרונות המעידים על אותם ימים, מציינים שצלאח אלדין הועלה על נס בחגיגות העממיות-לאומיות שנערכו במקומות הללו. דרשנים הלהיבו את הקהל בתיאור ניצחונותיו של גואל המולדת ומייסד המקומות הקדושים, והקהל הגיב בשירים פטריוטיים ובקריאות נגד היהודים, הציונים והבריטים. אף בחגיגות שמארגנת הרשות הפלסטינית בשנים האחרונות בנבי מוסא מודגש שעליה לרגל למקום היא מורשת אסלאמית-פלסטינית, מייסודו של צלאח אלדין, שקבע את החגיגות כסמל לשחרור הארץ מכובש זר.

האם יש חשיבות כלשהי לאמת ההיסטורית במקרה זה, או שמא בעידן הפוסט-מודרני די לנו בכך שיהודי אשכנז השוו את צלאח אלדין לכורש, ושהפלסטינים מאמינים שעיצב את מפת הארץ ואת לוח השנה הלאומי-פלסטיני? אני טוענת שההיסטוריון ייטיב להסביר את התופעות הללו רק אם ידע – על סמך מחקר מקיף של המקורות ההיסטוריים - האם מדובר במקרה של זכירה קולקטיבית של אירוע שאכן התרחש לפני 800 שנה, או, בהשכחה קולקטיבית של אירועים היסטוריים שהתרחשו לפני 800 שנה ועיצוב סיפר חלופי. במקרה שלפנינו עלינו לנסות ולהסביר מדוע המציאו היהודים הצהרת כורש חדשה וייחסוה לצלאח אלדין, ומדוע הפאטמים (ששלטונם במצרים ובסוריה קדם לזה של צלאח אלדין) והממלוכים (ששלטו באותו מרחב אחרי נפילת השושלת האיובית) - אלה שמפעלי הבניה שלהם מתועדים בכתובות ובכרוניקות ימי-ביניימיות - נשכחו או הושכחו, והפרוייקטים שלהם יוחסו דווקא לצלאח אלדין.

אשקלון
אוסף אמריקן קולוני, ירושלים/ספריית הקונגרס האמריקאי

מתקבל על הדעת שיש לראות את השוואתו של צלאח אלדין לגואל דמוי כורש על רקע המצוקה הפיזית והרוחנית הקשה של יהודי אשכנז בתקופת מסעי הצלב, והתעוררות הציפיה המשיחית בקרבם. ביחס למיתוס הפלסטיני, נדמה לי שהתשובה נעוצה בזה שהפאטמים היו שיעים-אסמאעילים והממלוכים היו תורכים או צ'רקסים ממוצא עבדותי, וזוהו עם עריצות ושחיתות. צלאח אלדין, גיבור מופתי של הג'יהאד נגד הצלבנים, מזוהה כבן התרבות הערבית וכסוני נאמן.

דניאלה טלמון-הלר היא מרצה בכירה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודתה עוסקת בדת וחברה במזרח התיכון הביניימי, אסלאם ויהדות במבט משווה, היסטוריה והיסטוריוגרפיה.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#