"מעברות" מציעה חמלה כפיצוי רגשי זול במקום ערכים - הסדנה להיסטוריה חברתית - הבלוג של הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מעברות" מציעה חמלה כפיצוי רגשי זול במקום ערכים

הסדרה התיעודית מסיטה את הביקורת המזרחית לאפיקים שהזרם המרכזי מסוגל להכיל, מסירה אחריות מן המדינה ומוסדותיה וזונחת סוגיות שעיצבו את המבנה האתנו-מעמדי בישראל. לזקנות ולזקנים שלנו מגיע יותר

תגובות
ילדות
סימור קטקוף/אוסף התצלומים הלאומי

בני נוריאלי

חשיבותה של הסדרה התיעודית "מעברות", ששודרה לאחרונה ב"כאן" היא כפולה. ראשית, היא עונה על השאלה כיצד זיכרון לאומי מנוסח באמצעות התרבות הפוליטית השלטת בהווה. באופן אירוני, כמו שנאמר בפרק 1, "נדמה שהחזרה לימי האוהלים [...] יכולה ללמד אותנו לא מעט דווקא על ישראל של היום". שנית, היא מסיטה את הביקורת המזרחית לאפיקים שהזרם המרכזי מסוגל לעכל. כלומר, הניסיון להכיר בעוולות העבר נעשה באופן חלקי ומעוות, כזה שמתאים לנרטיב הציוני של "קיבוץ גלויות" שבמרכזו מדינה ענייה אך מכילה.

תמטית, את ארבעת פרקי הסדרה ניתן לחלק לשניים. החלק הראשון (פרקים 1 עד סוף פרק 3) מציג מדינה "רכה", בדומה לדימוי של ישראל הניאו-ליברלית בהווה, מדינה שלכאורה לא מתערבת בחברה ולא כופה חלוקות אתנו-מעמדיות. בעקבות זאת, החלק הזה עטוף בצלופן של נוסטלגיה רומנטית לימי "קיבוץ הגלויות". הלגיטימציה למהלך הזה בדרך כלל מנוסחת בלשון סגי נהור, דרכה גזענות ממסדית מוחלפת בחמלה, וקליטת ההגירה מתארגנת בהתאם לציר הזמן של המהגרים מאירופה תוך יצירת הרושם שמדובר בכלל המהגרים. בנוסף לכך, ישנן קריצות לשיח המזרחי הביקורתי על מנת לרסן אותו ולעכלו בתוך נרטיב ציוני-אשכנזי. מהלכים אלו כופים סיפור עם "חורים" בזיכרון (אם נשתמש במטפורה אורווליאנית). בחלק השני, למרות הניסיון להחלץ מאותה נוסטלגיה, "חורי הזיכרון" ופוליטיקת החמלה מכוננים בסיפור סתירות וחולשות.

המדינה ה"רכה" מגולמת במגוון נושאים. למשל, בשאלת "היעלמותם" של האשכנזים ממחנות העולים והמעברות לדירות שיכון, התשובות המרכזיות שניתנות הן הפיצויים שקיבלו אשכנזים מממשלת גרמניה, סיוע מקרובי משפחה וותיקים ויחס מועדף מצד הממסד, שנלווית אליו התנצלות מפי נציג הסוכנות. ניסוח האקסודוס האשכנזי מהמעברה לשיכון במונחי פיצויים בינלאומיים, קשרים חברתיים, ואפולוגטיקה ממסדית, מצייר מדינה שלא מתערבת בשוק הדיור, ואף מפגין אדישות לשאלה מי כפה על המזרחים להישאר במעברות וכיצד. בהיעדר שאלה כזאת, מיוצר "חור" בזיכרון, שמקשה על היכולת להסביר כיצד, לדוגמא, שרת העבודה והביטוח העממי (גולדה מאיר) דחפה כבר בשלהי 1949 להשאיר את המזרחים במעברות כדי שלא יתחרו בשוק העבודה עם האשכנזים (מתוך ארכיון משרד העבודה, לשכת המנכ"ל, ג-6159/16, 13.11.1949).

דוגמא נוספת לאותה מדינה 'רכה' היא ב"תירבות" המזרחים במעברות בפרק 3. במקום אינדוקטרינציה שיצרה השפלה תרבותית וניכור, בסדרה אנו נתקלים בעיקר במזרחים המתרבתים את הממסד. לדוגמא, נשים מזרחיות מלמדות מדריכות מטעם הממסד איך להכין סלט; גברים מזרחים לא מאפשרים לנציגי הממסד להשמיע מוסיקה שאינה-ערבית; והתיאטרון הממסדי משתף פעולה עם המזרחים וביקורתי כלפי המדינה. כמו בדמיון (ציוני) מודרך, במקום מדינה שגירשה קרוב למיליון פלסטינים ועל יתרתם הפעילה ממשל צבאי חונק, שחטפה והפרידה אלפי ילדים יהודים מהוריהם, בישראל ובצפון אפריקה (עם עליית הנוער), אנחנו נקלעים למדינת הגירה שלעיתים נראית מעט נוקשה אך למעשה פלורליסטית ומכילה מבחינה תרבותית.

חוויית המדינה המכילה מופעלת באמצעות נוסטלגיה רומנטית וחמלה. הנוסטלגיה קשורה בהפיכת דברים טריוויאליים לחזות הכל. למשל, דלתות פתוחות באוהלי המעברה, מבוגרים וילדים מכל מיני מוצאים משוחחים ומשחקים יחד. בהקשר הזה, החמלה היא המכשיר שמתווך בין המדינה והחברה. החמלה מזוהה עם יהודה וייסברגר מנהל שער העלייה, שמבין לסבלם של העולים שנראים לו עצובים בעוד אשתו מספרת על וונדליזם והתפרעויות. היא מגולמת גם ביחסה של מורה אשכנזייה כלפי ילד מזרחי במעברה, כאשר היחס האישי שהרעיפה עליו הציל אותו מחורבן אישי. היא קשורה גם בפרשת חטיפות הילדים המזרחים. כך למשל, אחות לשעבר טוענת שתינוקות מתימן הגיעו על סף מוות מרעב, עם הורים שלא הבינו מהי רפואה מודרנית. בנוסף לכך, מאחר ומדובר בתקופה כאוטית, ההורים לא תמיד ידעו היכן הילדים והם נשארו לבד, עד שאחות אחרת לקחה ילד בודד מתוך רחמים לדודתה חשוכת הילדים. תיאור הכאוס לכאורה מגובה על-ידי מרואיין מזרחי שטוען בעצמו ששמותיהם הוחלפו בהגיעם לישראל. יחד עם זאת, בסוגיה זאת נושא החטיפות בכל זאת מונח על השולחן, בניגוד לנושאים אחרים.  כפי שנראה בהמשך, האלמנט של החמלה יחזור על עצמו גם בחלק השני, תוך ביטול יכולות ההתנגדות המאורגנת של המזרחים.

מטפלות
לא ידוע/עיריית קרית אונו

שלא במפתיע, העיסוק בשער העלייה בפרק 1 מסתיים ב-1951. מהלך זה מייצר "חור" זיכרון נוסף: משלהי 1951 שער העלייה אכלס בעיקר מזרחים ולמעשה פעל עד 1964. ב-1952 נבנו שם אגפי טיפול בגזזת, גרענת ושחפת לילדים וילדות מצפון אפריקה ומאסיה. הם שהו במקום שבועות וחודשים לבד, וניתן היה לזהותם על-פי הדיסקית שענדו לצווארם, כשהיו מתקרבים לגדר המחנה. ואולם, ב"מעברות" לעובדה זו אין מקום בסיפור מאחר והיא לא רלוונטית לציר הזמן של המהגרים מאירופה. כך מציגים סיפור אתני (אשכנזי) כ"קיבוץ גלויות", מטשטשים את ההבדל בין המהגרים ומסתירים את קווי המתאר המוגזעים של החמלה.

כדי לטשטש את ההבדל הגזעי, "קיבוץ גלויות" ממוסגר בעיקר באמצעות מחנות העולים (לא המעברות) בהם יושבו בתחילה אשכנזים ומזרחים יחד. היצירה המניפולטיבית של הרושם ה"קיבוצי" הזה מאפילה על עובדת הרוב המזרחי המוצק במעברות מלכתחילה, עובדה שהופכת לעוד חור-זיכרון. בנוסף לכך, המהלך הזה מסתיר שני תהליכים חשובים: ראשית, שלא כל המעברות נבנו ביום אחד, אלא בהתאם להיגיון האתנו-מעמדי של המדינה וברוני הקרקעות מטעמה. למשל, מעברות בלכיש ובדימונה הוקמו ב-1955 עבור מהגרים מצפון אפריקה (ראו את ספרה של סמדר שרון מ-2017, "כך כובשים מולדת"). שנית, שמעברות למזרחים-בלבד השתמרו בגלל שמהגרים מאירופה שהגיעו לאורך שנות החמישים קיבלו קדימות על מזרחים שהיגרו לישראל לפניהם. כך למשל, בערים כמו לוד עשרות דירות חדשות חיכו ריקות משך שנים למהגרים מאירופה שיגיעו לאכלס אותן, בעוד מזרחים גרו במעברות בשולי העיר (למשל, ארכיון המדינה, ג'-4365/3, תיקי יישובים-לוד-חלוקת דירות, 31/10/1954). יתרה מכך, מעברות כמו בלוד, בבאר יעקב ובבת-ים, עמדו על תלן עד תחילת שנות התשעים, ופורקו בהתאם לאינטרסים כלכליים של יזמי נדל"ן.

הקריצות לשיח הביקורתי קשורות בעיקר בגזענות ממסדית. קריצה אחת קשורה במונח "סלקציה", שמוזכרת אגבית ללא קשר לתופעת המעברות. בתחילה, חוקר התרבות סמי שיטרית מסביר את הסלקציה בהגירה על-ידי הפחד (הגזעני) של נציגי הממסד מפני תרבותם של המזרחים. ואולם, מיד אחריו מוצגת סנטה יוספטל, רעייתו של נציג הסוכנות, שמציעה כי היה "עומס סוציאלי" בישראל ושבן גוריון התנגד לסלקציה, דרש להביא את יהודי תימן וקולו גבר על מתנגדיו. אחריה מגיע שלמה הלל נציג מפא"י שאומר בפאתוס "אנחנו פה יחד, נתארגן יחד, נסבול יחד", ולבסוף קולו של הקריין שאומר "האגדה הופכת למציאות". מעבר לבליעת הביקורת של שיטרית בתוך גודש קולות השיח הלאומי, הקשר בין הסלקציה (שהופעלה בעיקר על יהודי צפון אפריקה) למעברות נעלם. מה שלא נכנס לזיכרון היא העובדה שאת יוצאי עיראק שהגיעו בשנים 1950-51 הממסד ניסה להרחיק מאזורי המרכז, ונכשל בכך מול התנגדותם המאורגנת. לעומתם, יהודי צפון אפריקה, בגלל הסלקציה, הגיעו ברובם לאחר מכן, בשעה שהממסד למד מכישלונו עם העיראקים, והפך יעיל ומיומן יותר ביכולתו להרחיק את הצפון אפריקאים לאזורי המדבר והגבול הצפוני. קריצה אחרת קשורה בנושא ה"תירבות" במעברות. בשעה שלכאורה המזרחים "מתרבתים" את הממסד, אנחנו רואים (ממש בחטף) כמה שניות ילד תימני (בסרט התדמית "שורשים במולדת" 1951) שמוצג כמו חיה, שהמדריכה מהממסד אמורה "לתקן". בעוד שהילד מוצג בתמונות אילמות (כמו קריצה), ללא דיון או הסבר, דברי המרואיינים הופכים לסיפור המסגרת שמסביר את "התירבות" כמהלך של חילופי תרבויות אידיליים.

הקריצות הללו קשורות בעבותות גם למלחמת 48', שמוסברת בכך שהערבים "עזבו, או שאולצו לעזוב". כאן מכוננים חור-זיכרון נוסף: שבעקבות גירוש הפלסטינים, הקיבוצים הפכו לברוני הקרקעות הגדולים בישראל. עוצמתם הפוליטית איפשרה להם ליישב כוח עבודה מזרחי זול במעברות לצידי הקיבוצים ברחבי הארץ. כך, הוצאת גירוש הפלסטינים והסלקציה מהדיון, מנתקת את כינון המעברות משני גורמים שהשפיעו בצורה מכרעת (ובלתי צפויה) על הכלכלה הפוליטית, על הצבע, על הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלהן. כך משתיקים זיכרון שרודף את פוליטיקת החמלה של "מעברות".

בחלק השני בסדרה אנו עדים לניסיון להחלץ מהנוסטלגיה ומדימוי המדינה ה"רכה", אבל לא מפוליטיקת החמלה, שהפעם לא מתווכת את המדינה אלא מזוהה עם סבלם של המזרחים. התקת החמלה מנציגי הממסד אל הסבל המזרחי מתחילה בהזנחה של המזרחים במעברות, הזנחה שיצרה עוני וייאוש שגבו מחירים יקרים. למשל, התאבדויות, עבריינות ואלימות כלפי ילדים שהוריהם נאלצו לעבוד שעות ארוכות בקיבוצים. בשלב מאוחר יותר המדינה ביקשה לחסל את המעברות ולהעביר את מיושביהן לשיכוני העוני. החלופה הזאת גרמה לרבים מקרב התושבים לסרב, ואז המדינה ביצעה פעולות כוחניות כגון שיבושי מים וחשמל, ותיוג הסרבנים כטפילים. ואולם, עתה ה"חורים" בזיכרון פוגמים ביכולתינו לדעת, למשל, מדוע המדינה ה"רכה" המצויידת בחמלה ביקשה לקבע את המזרחים בשיכונים ששיעתקו את מצבם הקודם?

עז
בית פישר - המוזאון העירוני לתולדות קרית אתא

התקת החמלה אל הסבל המזרחי קשורה גם באיון ההתנגדות המזרחית המאורגנת: במקום לדעת כיצד למשל התנגדו תושבי המעברה המזרחים בכפר-סבא, אנו מקבלים בקשה לסיוע ממיושבי הקטמונים בירושלים, שם נטען שאין עזרה סוציאלית בשיכונים, ואין מודלים לחיקוי (כמו בשכונת רחביה כנראה). המעבר הציני מהתנגדות לחמלה משתמש בקורבנות השיטה הציונית כדי להציג את המדינה החומלת (מהחלק הראשון בסדרה) כפתרון היחיד שקיים במצאי הפוליטי הישראלי. לרחם על מזרחים תוך הכחשת יכולותיהם הפוליטיות - שיכולות להעיד על הפוטנציאל האנושי והמוסרי שלהם, בהנחה שבני אדם הם יצורים פוליטיים, להבדיל מהמכורים לחמלה - זה המוטו שנשזר ביד מוסרנית לאורך פרקי הסדרה.

לפיכך, "מעברות" מציעה לנו סיפור על מדינה "רכה" שלרוב לא שיחקה תפקיד מרכזי בעיצוב המבנה האתנו-מעמדי בישראל, וכשכבר הפעילה כוח אין לנו כלים להבין מדוע. בנוסף לכך, העירבוב בין נוסטלגיה רומנטית ונוקשות סתומת משמעות מארגן לנו היסטוריה מיתית ומחוררת, שמחבלת ביכולת להבין את ההיגיון והאסטרטגיות של דיכוי והתנגדות דרכם מתארגנת החברה בישראל עד היום. החבלה הזאת מופעלת על-ידי אכיפת רגש החמלה, שבעצם מייתרת את הצורך בשימוש בעקרונות פוליטיים של שוויון וצדק. כי החמלה היא פיצוי רגשי זול; היא חפיף, כמו חיי מוכפפים, בעוד שהעקרונות הפוליטיים הללו עולים במשאבים מטריאליים לאדוני הפריבילגיות. למזלנו, העובדות מאפשרות סיפורים אחרים, ביקורתיים והוגנים כלפי הזקנות והזקנים שלנו.

ד"ר בני נוריאלי הוא פוסט-דוקטורנט בפרויקט Regional History of Medicine in the Middle East and North Africa, 1830-1960 של המועצה האירופית למחקר (ERC) במחלקה למזרח תיכון ולימודי אסלאם שבאוניברסיטה העברית.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#