לא דרך כוונות: בזכות האופי האזרחי של לימודי המזה"ת בארץ - הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

לא דרך כוונות: בזכות האופי האזרחי של לימודי המזה"ת בארץ

תוכנית להכשרת קציני מודיעין באוניברסיטה העברית מאיימת לטשטש את הגבולות שראוי שיתקיימו בין הצבא לאקדמיה, לפגוע בסטודנטים האזרחים, ברמת ההוראה ובמעמד הבינלאומי של המחקר הישראלי בתחום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קמפוס
לתכנית "חבצלות" השלכות על קהילת לימודי המזרח התיכון כולה. היא ראויה להיות נידונה בפומבי, ולא רק בחדרים סגורים. קמפוס הר הצופים באוניברסיטה העבריתקרדיט: Grauesel/וויקיפדיה

און ברק ואבנר וישניצר

בשבועות האחרונים מתנהל בקהיליית חוקרי המזרח התיכון בארץ דיון סוער: הנהלת האוניברסיטה העברית התמודדה ואף זכתה במכרז לאירוח תוכנית "חבצלות" של חיל המודיעין בקמפוס בהר הצופים. הן לפני הזכייה במכרז והן אחריו, התוכנית עוררה התנגדות לא מבוטלת בתוך האוניברסיטה העברית ואף מחוצה לה (ראו למשל כאן, כאן, כאן, וכאן). חברתנו ליאת קוזמא, המשמשת מרצה בחוג מזה שנים רבות ועורכת-מייסדת של בלוג זה, הביעה אף היא את התנגדותה לתוכנית, ביחד עם כמה מעמיתיה. למרבה הצער, ההתנגדות העניינית של פרופסור קוזמא זיכתה אותה בגל התקפות ברשת, ובכלל זה נאצות ואיומים. אנו כותבים את הדברים הבאים מתוך סולידריות עמה, ומתוך הסכמה עקרונית עם עמדותיה. גם שנינו התנגדנו לתוכנית כשהאוניברסיטה שלנו - אוניברסיטת תל אביב - ניגשה למכרז. אנו סבורים כי מדובר בסוגייה שיש לה השלכה על קהילת לימודי המזרח התיכון כולה, וככזו היא ראויה להיות נידונה בפומבי, ולא רק בחדרים סגורים. כפי שנבהיר בהמשך, תוכנית "חבצלות" היא ייחודית ביחס לתוכניות צה"ליות אחרות המתקיימות באוניברסיטה ועל כן יש לדון בהשלכותיה בנפרד מאותן תוכניות.

כמה פרטים על תוכנית "חבצלות": על פי האתר הרשמי של צה"ל, חבצלות היא "תוכנית הדגל של חיל המודיעין" ונחשבת ל"אחד המסלולים היוקרתיים ביותר בצה"ל." משך תוכנית ההכשרה הוא שלוש שנים, כשבכל מחזור כ-50 חיילים. הלימודים במסגרת התוכנית נועדו, כך על פי האתר, להעשיר את הידע של משתתפי התוכנית לקראת התפקידים שימלאו בשירות הקבע שלהם. התוכנית פועלת מזה כ-14 שנה ובשנים האחרונות התקיימה באוניברסיטת חיפה. עם סיום תקופת ההתקשרות עם חיפה, נפתח מכרז חדש וכאמור, האוניברסיטה העברית היא שזכתה בו.

חלק מהבעיות שהתוכנית יוצרת הן בעיות כלליות, הנובעות מהמפגש הבעייתי בין ההיגיון הצבאי לזה האקדמי. בעוד שסוגיות אלו מטרידות אותנו מאוד ובכוונתנו לשטוח את חלקן להלן, אנו מבקשים למקד את תשומת הלב בעיקר במספר בעיות ספציפיות הקשורות ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. אחת מן הבעיות הכלליות שראוי להזכיר בהקשר זה היא העובדה שלפי תנאי המכרז, כפי שהתפרסמו בהארץ, מגוריהם של הסטודנטים יהיו בתוך הקמפוס אך בנפרד מ"סטודנטים מן השורה" על מנת לאפשר סידורי אבטחה שיכללו מאבטחים חמושים 24/7 בכל המתחמים בהם שוהים החניכים. בתוך מגורי החיילים תהיה אבטחה צה"לית על פי הנהלים המקובלים בצבא, והצבא יאבטח גם את מתחם הסגל בקמפוס, ואזורים נוספים שימצא לנכון. מגורי החיילים והסגל יופרדו ויתוחמו כך שלא תתאפשר כניסה אליהם לגורמים מהאוניברסיטה שאינם מורשים. בכניסה תוצב דלת פלדה המאובטחת באמצעי זיהוי אישיים ביומטריים והאזור כולו ירושת במצלמות אבטחה. עוד דורש המכרז שהאוניברסיטה תאפשר "קיומה של יחידה צבאית מינימלית" בתוך הקמפוס, "בהיבטי אבטחה וביטחון שדה." הצבא יוכל לדרוש החלפה של עובדים המועסקים במתחם החיילים. החיילים יסתובבו בקמפוס על מדים ויורשו אף לשאת נשק.

המכרז מפרט גם שורה של תנאים הנוגעים ללימודים בפועל. לדוגמה, האוניברסיטה חייבת להעביר מראש את תוכנית הלימודים למפקדי "חבצלות", על מנת שאלה ייקבעו אילו קורסים יכללו כקורסי חובה ובחירה בתוכנית. במלים אחרות, בניגוד לסטודנטים מן המניין, היכולים לבחור בעצמם מתוך מבחר הקורסים המוצע, חיילי "חבצלות" יוגבלו מראש על ידי מפקדיהם. כך, על אף שהתוכנית מתקיימת בתוך אוניברסיטה, היא תתנהל בסופו של דבר על פי היגיון והיררכיה צבאיים.

כאנשי אקדמיה, האחריות שלנו היא לקהילה האקדמית ולתלמידינו והביקורת שלנו נוגעת, לפיכך, בטענות שהעלו המצדדים בתוכנית מתוך האקדמיה בשבועות האחרונים. ראשית, נטען כי שיתוף הפעולה בין האקדמיה לצבא אינו עניין חדש. תוכנית "חבצלות" פעלה בעבר - אם כי בתנאים אחרים - באוניברסיטת חיפה, שאף מקבלת לכיתותיה את חיילי קורס חובלים. גם האוניברסיטה העברית מכשירה את חיילי תוכנית "תלפיות" לתפקידי מחקר ופיתוח מזה שנים ארוכות ולאחרונה נפתחה גם תוכנית "צמרת" להכשרת רופאים צבאיים. אם כך, טוענים מחייבי התוכנית, בהגעתה של תוכנית "חבצלות" לאוניברסיטה העברית אין שום דבר חדש ועל כן אין סיבה להתנגדות דווקא בעת הזו. במלים אחרות, הם שואלים, "מה התעוררתם עכשיו?"

אלו טענות חלשות, המבקשות לחמוק מנטילת אחריות על ידי גלגול תפוח האדמה הלוהט לרגע לא ברור בעבר או במקום אחר. ראשית, הניסיון לתקוף את המתנגדים על שום שהתעוררו באיחור אינו רלוונטי. רבים מאיתנו נקלטו במערכת האקדמית רק בשנים האחרונות וממילא לא יכולנו להתנגד להחלטות שהתקבלו לפני זמננו ומבלי שהיינו מודעים אליהן. חשוב מכך, העובדה שמסגרות צבאיות כבר פועלות בקמפוס אין פירושה שצריך לתת יד להרחבת המציאות הזו. הרי לפי ההיגיון הזה, אפשר להוסיף עוד אלפי חיילים במדים ובכל פעם להצדיק את התוכנית הבאה בזו הקודמת. בנקודה מסוימת, שסביר שתתגלה רק בדיעבד, ההשפעה של לובשי מדים על האווירה והתנאים בקמפוס תהפוך מכרעת. כלומר, דווקא הגידול במספר התוכניות לחיילים בשירות פעיל מעלה חשש ממיליטריזציה זוחלת של האקדמיה.

חיילים
בנקודה מסוימת, שסביר שתתגלה רק בדיעבד, ההשפעה של מספר הולך וגדל של לובשי מדים על האווירה והתנאים בקמפוס תהפוך מכרעת. חיילות וחיילים באוניברסיטת חיפהצילום: אוניברסיטת חיפה

אולם אין מדובר רק במספרים, אלא גם בתכנים. אין שמץ של דמיון בין הלימודים של חיילי "תלפיות", למשל, בחוגי ההנדסה והמדעים המדוייקים לבין התכנים שילמדו חיילי "חבצלות" בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. הדינמיקה בהרצאה על הנדסת חשמל בפני קהל המורכב בחלקו מחיילים, שונה לחלוטין מדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשרבים מן המשתתפים בו לובשי מדים המוכשרים במכוון ובמודע להיות קציני מודיעין, כלומר שחקנים פעילים בסכסוך הזה. הבעיה מחריפה עוד יותר אם נכונים הדיווחים שקיבלנו מעמיתנו באוניברסיטת חיפה, לפיהם ראשי התוכנית מגיעים לעתים לשיעורים. האם ניתן לדמיין בכלל דיון פתוח, לא כל שכן ביקורתי, בתנאים כאלה?

על פי ההסכם בין צה"ל לאוניברסיטה העברית, תוכנית "חבצלות" תביא לכך שקרוב לחצי מגוף התלמידים בחוג והקבוצה הגדולה וההומוגנית ביותר בכל שנתון (בערך 40%) יהיו חיילים במדים המכוונים את עצמם לשירות במודיעין ועל כן, ממוקדים בעכשווי וב"רלוונטי" (כלומר ברלוונטי לצורכי המודיעין). עבור קציני מודיעין, המזרח התיכון אינו מושא להתבוננות אקדמית, אלא שטח אויב שיש למפות, ללמוד ואף לשלוט (בחלקו). "דע את האויב" הנה גישה טבעית עבור שירותי מודיעין, אך היא קטלנית לכל ניסיון ללמוד באופן מעמיק חברות ותרבויות בעבר ובהווה. החלוקה ל"אנחנו" ו"הם", לידיד ואויב, מונעת מראש ניסיון לבחון את חברות המזרח התיכון באופן פתוח, מעורב, ושלא דרך הפריזמה של "מה שטוב ליהודים", פריזמה שהיא בסופו של דבר שולית בחשיבותה לרוב התהליכים ההיסטוריים של האזור.

אנו שונים שוב ושוב לסטודנטים שלנו שרלוונטיות אינה יכולה להיות מוכתבת לפי קרבה של הנושא לישראל או להווה. מובן שנושאים הקשורים בישראל ספציפית הם חשובים, אך אסור לצמצם את העיסוק באזור רק לנושאים אלה או לדון בכל שאלה במבחן הרלוונטיות המודיעיני. משבר האקלים של המאה השבע עשרה הוא רלוונטי לנוכח משבר האקלים הנוכחי. בחינה של תפיסות של אהבה ומיניות במאה השש עשרה מגלה שרבות מהנחות היסוד שלנו לגבי מיניות במזרח התיכון ומעבר לו אינן נכונות ומאפשרת מחשבה מחודשת על הגדרות ה"טבעי" ועל הנטיות שלנו עצמנו. לימוד של מקורות אנרגיה לפני עידן הקיטור פותח את הדלת לחשיבה על חלופות לדלקים פוסיליים היום. היכולת להסתכל במציאות המוכרת, זו הנראית כמובנת מאליה, מנקודת מבט חיצונית, כביכול; היכולת להתבונן במציאות מתוך אמפתיה וממגוון של נקודות מבט, ולהיות מסוגל/ת לשים עצמך בנעליים של מישהו או מישהי אחרת הן ממושכלות היסוד של מדעי הרוח. אולם קל לדמיין שבתנאים שיוצרת תוכנית "חבצלות", פרספקטיבות כאלה יידחקו אל שולי תוכנית הלימודים. המחויבות ללמד היסטוריה כחלק ממקצועות ההומניסטיקה, מתוך סקרנות מדעית, פתיחות וחשיבה ביקורתית תידחק מפני שיקולים מובלעים או מפורשים של "רלוונטיות" המוגדרת במונחים מודיעיניים.

אבל מדוע בעצם? יאמרו מחייבי התוכנית שהחיילים באים ללמוד כשאר התלמידים כך שהעדפותיהם או האופק המקצועי שלהם  אינם רלוונטיים; שהצבא דווקא מעוניין בחיילים רחבי אופקים; ויתרה מזאת, שהאוניברסיטה תקפיד על כל תו ותג של החופש האקדמי ותמנע כל התערבות בתוכניות הלימוד, בהרכב המרצים והמרצות, ובתכני ההוראה. הם נאחזים לשם כך בתנאי המכרז כפי שפורסמו. אלא שהמציאות בכיתות נוטה להיות מסובכת בהרבה מרשימה של סעיפים המנוסחים בשפה משפטית יבשה (שגם היא עצמה כבר חושפת בעיות מבניות רבות ומעוררות דאגה). יחסי הכוח בין המערכת החזקה במדינה לבין פקולטה רעבה לתלמידים עתידים להפעיל לחצים בצורות שונות ומורכבות.

לדוגמה, על פי הפרסום בהארץ, תנאי המכרז מעלים חשש, שתלמידי התוכנית יועדפו על פני סטודנטים מן השורה, למשל בכל הנוגע למגורים במעונות וקבלה לקורסים מבוקשים. חשוב עוד יותר, בכל הנוגע לחופש האקדמי, מסמכים כתובים, מפורטים ככל שיהיו, לא יוכלו להבטיחו בפועל בתנאים שמייצרת התוכנית. ככל שינסו המרצות והמרצים לעמוד על שלהם, הצורך "לרצות" את קברניטי התוכנית (בין היתר, על מנת לזכות שוב במכרז עוד כמה שנים), יכריח אותם להתאים תכנים. כדי שזה יקרה, אין צורך שמישהו יורה להם לעשות זאת. זה פשוט יהיה השיקול "המעשי". בקצרה, לגוף כה גדול של תלמידים שהאופק המודיעיני ממסגר בהכרח את יחסם לחומר הנלמד, לא יכולה שלא להיות השפעה על הנעשה בכיתות. ההטייה הביטחונית שיביאו אתם חיילי התוכנית עלולה להסיט את הדיון מנושאים של היסטוריה חברתית ותרבותית, ואף מדיון בנקודות בהן החברה הישראלית עצמה הינה תולדה של ההיסטוריה של האזור. שאלות של ביטחון יהיו תמיד הפיל שבחדר. השפעתו של גוף סטודנטים-חיילים גדול צפויה להיות גדולה עוד יותר מכיוון שבשנים האחרונות ההוראה באוניברסיטה מקבלת צורה של דיאלוג וחקירה משותפת של הסטודנטים והמרצים ולא של הרצאה פרונטלית. בסוג כזה של דיאלוג, תחומי העניין של חיילי התוכנית, שעסוקים ברכישת כלים להתמודדות עם תפקיד מודיעיני מאתגר, עלולים להשתלט על סדר היום ביתר קלות.

המזרחנות הישראלית מתלבטת מאז היווסדה באשר לתפקידה בחברה המצויה בסכסוך מדמם עם סביבתה, אותה סביבה שמהווה את מושא המחקר והלימוד של המזרחנים. בעשורים האחרונים התגבשה ההכרה כי ראוי לה למזרחנות האקדמית לבדל עצמה מקהילת המודיעין על מנת שתוכל למלא את תפקידה בצורה מיטבית. בידול זה מאפשר לנו גישה רחבה יותר לשאלות של כלכלה, פוליטיקה, חברה ותרבות, מגדר, ודיפלומטיה (כולל יחסים עם ישראל), גישה הדומה, בעיקרה, לזו של חוקרים העוסקים בחברות שונות בכל מקום אחר בעולם. יתרה מזאת, הבידול מן המערכת הצבאית מאפשר לרבים מאיתנו להיות חלק מקהילה אקדמית רחבה ותוססת בעולם ולעמוד בקשר ישיר והדוק עם עמיתים באזור עצמו ודרכם עם החברות מהן באו. במלים אחרות, האתוס האזרחי של חוקרי המזרח התיכון באקדמיה הופך אותנו לחוקרים טובים יותר, המעורים הן בחידושי המחקר והן במתרחש באזור במישרין, ולא דרך כוונת הרובה או אפרכסת הקשב. זו בדיוק הסיבה לכך שלמרות שעומדים לרשות הצבא משאבים חומריים גדולים מלכל אוניברסיטה וגישה למידע עדכני בדרכים מגוונות, חיל המודיעין מתדפק על דלתות האקדמיה במקום להכשיר את קציניו בעצמו. במלים אחרות, הגבולות בין המודיעין והאקדמיה חשובים, בסופו של דבר, גם עבור הצבא. האוניברסיטה יכולה בהחלט לתרום מן הידע שהיא מטפחת גם לצבא אולם זה צריך להיעשות תוך הקפדה על אותם גבולות ושימור האופי האזרחי של האוניברסיטה ומעמדה הבינלאומי.

***

אוניברסיטה היא מקום מורכב. מצטלבים בו מסורות, שיקולים ודעות מגוונות ולעיתים אף מנוגדות הדורשות איזונים והכרעות. מצד אחד, היא שואפת להיות מרחב המנותק מכוחות השוק וענייני דיומא הבוערים, מרחב המאפשר אורך רוח וחירות מחשבתית שיכולים להתקיים רק בבועה או במגדל שן. מאידך גיסא, היא אמורה לשרת את החברה בה היא פועלת. מחד, האוניברסיטה היא חלק מאקדמיה בינלאומית חוצת גבולות ומאידך, היא רכיב במדינת הלאום הטריטוריאלית. המורכבות הזו מחייבת לעתים פשרות. למשל, למרות החשיבות של הגנה על האוניברסיטה כמרחב אזרחי, כמרצים, אנחנו מקדמים בברכה את כל הבאים לכיתות שלנו, בהם יוצאי מערכת הביטחון ואף לובשי מדים בהווה. אולם תוכניות המביאות לחוג אחד מאות חיילים במדים (150 חיילים במקרה זה), משנות לחלוטין את הדינמיקה בכיתות, במסדרונות, במעונות ואף בקפיטריה ובמדשאות.

נוטים להתלוצץ על חשבון הפקולטות למדעי הרוח ולכנותן פקולטות למדעי הדשא. אולם המדשאה היא אכן מרחב חשוב שבו סטודנטים וסטודנטיות מקבוצות שונות מחליפים דעות ודברים במרחב פתוח ובלתי היררכי. כמאמר יהודה עמיחי, "לא כברוש… אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות". האם ניתן לדמיין אינטראקציות כאלו, למשל בין יהודים וערבים, כשהראשונים לובשים מדים ומחוייבים לכללי ביטחון השדה של חיל המודיעין? הרי אפילו חיילים ש"יבריזו" משיעור כדי להשתתף בפעילות פוליטית או לימודית אחרת - פרקטיקה שגורה ומבורכת במקומותינו - או אפילו סתם כדי להתרועע בקפיטריה, מסתכנים בהסתבכות עם מפקדיהם, שדורשים מהמרצים דיווחי נוכחות שוטפים. את המעגל הזה לא ניתן לרבע: לא רק שחייל, כחייל, אינו יכול להיות סטודנט; תוכנית "חבצלות" מביאה את ההיררכיה והערכים הצבאיים אל תוך המרחב האקדמי שאמור להיות פתוח ונגיש לכל ולפתח לא ציות אלא דווקא בחירה אישית, וחשיבה ביקורתית ועצמאית. ההיגיון הצבאי מושתת על הפרדה בין יהודים וערבים, בין גברים ונשים, ועל ציות והתרחקות מפוליטיקה. האוניברסיטה בכלל, וחוגי המזה"ת בפרט, אמורים להיות מרחב משותף ופוליטי, כר לפיתוח והנחלה של ידע הצומח מתוך אינטראקציה תוססת. החיבור עם הצבא עומד בניגוד למטרות אלו.

מדשאה
האם ניתן לדמיין אינטראקציות של החלפת דעות במרחב פתוח ובלתי היררכי דוגמת המדשאה, למשל בין יהודים וערבים, כשהראשונים לובשים מדים ומחוייבים לכללי ביטחון השדה של חיל המודיעין? קמפוס הר הצופים, 2016צילום: אוליבייה פיטוסי

רעה חולה נוספת קשורה בהשפעת תכנית "חבצלות" על האוניברסיטה כמעסיק. הגידול במספר התלמידים בכתות, לצד אופיה הזמני של התוכנית, המתחדשת כל כמה שנים במכרז, יביא לכך שרוב המרצות והמרצים שייקלטו באוניברסיטה כדי לענות על הצורך במספר מוגדל של חברי סגל, לא יצטרפו כמרצים מן המניין אלא יועסקו בצורות העסקה ארעיות כ"מורים מן החוץ". יש כאן, אם כן, חיבור בעייתי של תהליכי הפרטת האוניברסיטה עם המיליטריזציה שלה: חברי הסגל האקדמי הזוטר הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד ללחצי הביקוש וההיצע שיגיעו ללא ספק (כאמור, לא בצורה של תכתיבים ישירים) מחיילי התוכנית ומפקדיה. האם באמת אפשר לדמיין מרצה בתחילת דרכה ואשר פרנסתה תלויה בחוזה המתחדש באופן סמסטריאלי או שנתי, שלא תתאים את תכניה, במודע או שלא במודע, לכיתה שמחצית תלמידיה חיילים במדים?

המיליטריזציה הזוחלת ניכרת כבר גם בחלק מן הדיונים הפנימיים של אנשי אקדמיה בעניין תוכנית "חבצלות". בפורומים דוגמת רשת האקדמיה הישראלית נטען, בין היתר, כי הצבא הוא של כולנו, שכולנו שירתנו בו (וחלקנו אף בחיל המודיעין) וגם ילדינו משרתים בו. אולם גם במידה שהטענה הזו נכונה, וכפי שאומרים במקומותינו: בניכוי ערבים, חרדים, לא-ציונים, ומרצים זרים,  אין פירוש הדבר שכולנו משרתים בצבא עכשיו, כל הזמן ולתמיד. עצם הרעיון שעל האתוס האזרחי של האוניברסיטה לכוף ראשו אל מול שיקולים צבאיים מבטא לדעתנו הפנמה של שיח מיליטריסטי. אפשר לתרום לחברה הישראלית בדרכים שונות. עשייה אקדמית איכותית היא אחת מהן.

חלק ממה שמאפשר לצבא להכתיב תנאי מכרז דוגמת אלו שהזכרנו, תכתיבים שמקעקעים את האופי האזרחי של ההשכלה הגבוהה, היא תחרות חריפה בין האוניברסיטאות, ובפרט במדעי הרוח המצטמקים. אנו קוראים לאוניברסיטאות לנהל את הדיאלוג עם צה"ל במשותף ועל מנת להגיע להסכמות עקרוניות שיגנו על הגבולות בין האקדמיה והצבא ועל מעמדן הבינלאומי של האוניברסיטאות. גם חוקרי המזה"ת צריכים לנהל שיחה כזו במסגרת שאינה מעמידה אותם כניצים - ולמשל במסגרת אילמ"א, האגודה הישראלית ללימודי המזה"ת והאסלאם. החלופה היא תחרות במתווה של מרוץ לתהום.

הקול הפרגמטי, לכאורה, של בכירי האוניברסיטה ומחייבי התוכנית הינו קצר רואי גם במובן נוסף. בשנים האחרונות החלו הפקולטות למדעי הרוח לשווק את עצמן לתלמידים פוטנציאליים כ"בחירה המעשית" לקראת השתלבות בשוק העבודה ובחברה הישראלית. רכישה של כישורי קריאה ביקורתית, אתגור של דעות רווחות ושל המובן מאליו, וחשיפה למנעד עשיר של קולות וחוויות חיים אמורים להעניק להם כלים שישרתו אותם הן בשוק העבודה והן כאזרחים ואזרחיות פעילים בחברה דמוקרטית. יש כמובן ערך לחשיפה של חיילים לרוח הזו, אולם המחיר יהיה צמצומה ודלדולה. בטווח הארוך, אם כן, התוכנית עלולה לפגוע ביעדים שהפקולטות עצמן הציבו וחשוב מכך, בסטודנטים האזרחים שלנו שיקלעו, שלא בטובתם, לפקולטות צייתניות המשרתות מלבד את האתוס האזרחי שעליו הן אמונות, גם אתוס אחר, ובמידה רבה מנוגד.

לבסוף, עולה הטענה כי "העניין כבר הוכרע" ושאין טעם להתנגד לו. גם כאן זהו כביכול השיקול המעשי, האחראי. באווירה הציבורית הנוכחית, מטיף הקול הפרגמטי, אל לאנשי האקדמיה ולאוניברסיטאות לחזק את הרושם שממילא מנסים לשוות להם כמה מבכירי השלטון - תדמית של ציבור בלתי פטריוטי. אולם החשש הזה משקף חוסר ביטחון עמוק. אנשי האקדמיה הישראלית מחוייבים לא פחות מכל אחד אחר לכלל החברה בישראל ואינם צריכים להוכיח דבר לאף אחד, מה עוד שהניסיון לעמוד במבחני פטריוטיות שרירותיים נועד ממילא לכישלון.

מנגד, לתביעה הנשמעת לקפל במהירות דגלים עקרוניים למען תדמית ציבורית ושקט תעשייתי יש מחיר כבד. אם העיקרון ראוי (ולפחות חלק מעמיתנו מסכימים איתנו על חשיבות האופי האזרחי של האקדמיה, ובפרט של לימודי המזרח התיכון), מדוע העובדה שההחלטה כבר התקבלה צריכה להצדיק השתקה של הביקורת? אם האוניברסיטה שייכת לסטודנטים ולמרצים שלה לא פחות מאשר לאדמיניסטרציה, ואם היא מרחב של ביקורת, ובעיקר ביקורת עצמית, תמורות כה קיצוניות באופיה חייבות להידון בפרהסיה. יתרה מזאת, היסטוריונים יודעים שכל מאבק ציבורי מותיר משקע בתודעה הציבורית, וזה עשוי להוות נקודת התייחסות ולפעמים גם נקודת מוצא למאבקים עתידיים. מן הבחינה הזו, גם למאבק ציבורי שנועד לכישלון יש משמעות מעשית, פרגמטית לחלוטין. הוא מייצר פסי האטה על הנתיב, מציב תמרור אזהרה לקברניטים ומהווה דוגמה לעתיד. חברה אזרחית שמוותרת על כל מאבק שנועד לכישלון עלולה לוותר על המאבק עצמו. האם זו הדוגמה שאנו רוצים להציב?

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ