עבירות מין מתקבלות על הדעת - הסדנה להיסטוריה חברתית - הארץ

עבירות מין מתקבלות על הדעת

ספר חדש בוחן את ההיסטוריה של עבירות מין, הסכמה ויחסים הומוסקסואליים בתקופת המנדט הבריטי וחושף את הפערים בין החוק, המשפט והנורמות החברתיות. מאמר ראשון בסדרת ההיסטוריה הקווירית של הסדנה להיסטוריה חברתית, בעריכת דותן ברום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משטרת חיפה

דותן ברום

במסגרת "השאלון", אנחנו שולחים סדרה של שאלות לחוקרים וחוקרות שספריהם יצאו בזמן האחרון. הפעם, דותן ברום, עורך הסדרה המיוחדת של הסדנה בנושא היסטוריה קווירית ערך ראיון עם ד"ר אורנה אליגון דר מן המכללה האקדמית ספיר והקריה האקדמית אונו, לרגל צאת ספרה החדש, “סיפורי פשע מתקבלים על הדעת" (Plausible Crime Stories: The Legal History of Sexual Offences in Mandate Palestine), שיצא לאור לאחרונה בהוצאת קיימברידג’.

*******

במה עוסק הספר?

הספר, שהוא המחקר המקיף הראשון על ההיסטוריה של עבירות מין בפלשתינה המנדטורית, בוחן את ההליכים המשפטיים הללו בהקשרם החברתי והתרבותי. אני מתמקדת באופן בו הוכחו עבירות מין בין כתלי בית המשפט וכיצד התייחסו למקרים אלו מחוץ לכותלי בית המשפט. הפרקים השונים מתייחסים לנושאים כמו האיסורים הפליליים על יחסי מין בין גברים, עדויות של קורבנות שהם ילדים, הקישור שיצרו בני התקופה בין אתניות ועבירות מין ובין רגשות לעבירות מין, האופן בו כללים ראייתיים פורמליים, שהם לכאורה טכניים ונייטרליים, הסוו תפיסות תרבותיות, ואילו סיפורים על עבירות מין נחשבו לחתרניים או לכאלה שאינם מתקבלים על הדעת. הספר לא מסתפק בניתוח פסיקה אלא בוחן את סיפוריהם של מגוון השחקנים החברתיים של התקופה: בריטים, ערבים ויהודים, מבוגרים וילדים, נשים וגברים, עירוניים וכפריים ממעמדות כלכליים ומעגלים חברתיים מגוונים.

הספר מציע גישה חדשה למחקר היסטורי של המשפט הפלילי ודרכי ההוכחה. הוא טוען שדיני הראיות מסבירים באופן חלקי בלבד מדוע סיפור אחד נשמע נכון ומשכנע בעוד שסיפור אחר נשמע מופרך, ומציע לבדוק מה "מתקבל על הדעת" (plausible). כשחוקרים איזה סיפור "מתקבל על הדעת" זוכים לתובנות לגבי תפיסות חברתיות ותרבותיות של מערכת המשפט, זהות, נורמליות וסטיה, מגדר, מוסר, לאומיות, אתניות, גיל, דת ומוסדות חברתיים אחרים.

עטיפת הספר

איך הגעת לעסוק בעבירות מין בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה?

כחוקרת של ההיסטוריה של דיני הראיות יש לי עניין מתמשך בפשעים שנחשבים חמורים מאוד אך קשים להוכחה. עבירות המין נתפסות לא אחת כפשע שקשה להוכיח, שכן מדובר בעבירה שמתבצעת בדרך כלל ללא ‏נוכחות עדים. פשעים חמורים אך קשים להוכחה מאתגרים את המערכת המשפטית, כאשר כל טעות – ‏בין אם מדובר בהרשעת שווא או בזיכוי לא מוצדק – היא קריטית. בפשעים מסוג זה, ההוכחה אינה ‏עניין מובן מאליו. מצד אחד מופעל לחץ להנמיך את הרף הראייתי כדי להצליח להשיג הרשעה, ומצד ‏שני סטנדרט נמוך יותר מעורר חשש להרשעות שווא. ההתמודדות של מערכת המשפט והחברה ‏הרחבה עם הדילמה חושפת התלבטויות בסיסיות בקשר להוכחה וחקר האמת, ומאבק סימבולי בין ‏תפישות עולם מובחנות של שחקנים חברתיים שונים.‏

מאחר שפלשתינה המנדטורית היתה מאוד מגוונת מבחינת הרכב האוכלוסיה, ציפיתי למצוא עושר של תפיסות ביחס לעבירות מין והדרך הנכונה להוכחתן. ההקשר הפוליטי מוסיף עניין, בגלל המפגש בין חקיקה קולוניאלית לאוכלוסייה מקומית, הן זו היהודית והן זו הערבית, וגם מבחינה זו ניתן היה לצפות להשקפות שונות ומתנגשות ביחס לעבירות מין ולגבי הדרך הטובה ביותר להוכחתן. אפשר להדגים זאת באמצעות ההתייחסות ליחסי מין בהסכמה בין גברים. מצד אחד, הבריטים שינו באופן דרמטי את המצב המשפטי הקיים. החוק הפלילי שחל בתקופת האימפריה העות'מאנית לא אסר על יחסי מין מוסכמים בין גברים. הבריטים טענו שמדובר בתופעה נפוצה בפלשתינה שיש לעקור מן השורש ואף יצרו איסור פלילי על יחסים כאלה, אותם כינו "עבירות בלתי טבעיות". הסברים או צידוקים שהוצעו על ידי נאשמים ערבים נדחו בבתי המשפט. מצד שני, כאשר בדקתי אילו סיפורים על יחסי מין מוסכמים בין גברים "מתקבלים על הדעת", נוכחתי שגם אצל הבריטים וגם אצל הערבים קיים תסריט דומה: גבר מבוגר שמקיים יחסים עם גבר או נער צעיר ועני ממנו, פעמים רבות תמורת תשלום, כשהמבוגר בתפקיד החודר והצעיר בתפקיד הנחדר.

איך מתבצע מחקר לספר כזה? מהם המקורות?

המקור המרכזי שלי הוא תיקים משפטיים שאת רובם איתרתי בארכיון המדינה ומיעוטם בארכיב בית המשפט העליון. בנוסף לתיקים המשפטיים ולחומרים נוספים שמצאתי בארכיון המדינה, הסתייעתי גם בחומרים שמצאתי בארכיון ההגנה, בארכיון הציוני, באוטוביוגרפיות ובעיתונות התקופה. בסך הכל הצלחתי לאתר 147 תיקי עבירות מין שנדונו בבתי המשפט המנדטוריים. הם מכילים לא רק את קולם הסמכותי של שופטים, עורכי דין ומומחים, אלא גם את סיפוריהם של נאשמים, מתלוננים ועדים. התיקים עשויים להכיל שלוש "שכבות" של מידע: החקירה המשטרתית, חקירה בידי השופט החוקר והליך ההוכחה בבית המשפט המחוזי. העדים סיפרו את סיפורם בהליכים הללו, ולעתים קיימות שלוש גרסאות של הסיפור אותו סיפר אותו עד. התיקים מספקים מידע עשיר על חיי היום יום, ועל התפיסות והאמונות של שחקנים חברתיים מגוונים. כך אפשר למצוא בתיקים סיפורים שסיפרו רועת גמלים בדואית בת ארבע עשרה, מתקן פרימוסים ערבי, ליידי אנגלייה, רוקח ערבי מחיפה ובני משפחתו, נער ערבי מהגר עבודה מסוריה, קיבוצניקית מעמק בית שאן, אישה יהודייה שעבדה כמשרתת בבית ערבים אמידים בחיפה, נערים שעוסקים בזנות, חיילים בריטים ועוד.

תיקי בתי המשפט המנדטוריים מכילים מידע רב על ההשתייכות האתנית והלאומית של המשתתפים בהליכים, דבר שמסייע לקשר בין השתייכות זו לתפיסות הדוברים ביחס לסיפורים המתקבלים על הדעת. את הסיפורים בתיקים המשפטיים אני קוראת בזהירות, תוך לקיחה בחשבון של האינטרסים האפשריים של הדוברים השונים, ושל הקונבנציות ביחס לתוכן ולסגנון.

זהירות

ציינת שכאשר ניגשת למחקר ציפית למצוא הבדלים בין הקבוצות השונות בארץ. תוכלי לציין דוגמה לשונות הזו כפי שבאה לידי ביטוי במחקר?

מהמקורות השונים עולה הבדל מעניין בין האוכלוסיה היהודית לערבית בנוגע לדיווח. הערבים כמעט שלא מדווחים על הנושא בעיתונות, אך נוטים להתלונן בפני הרשויות על עבירות מין הרבה יותר מהיהודים. לעומתם, היהודים מסקרים באופן שוטף את תיקי עבירות המין בעיתונות העברית, אך כמעט שאינם מתלוננים במשטרה, במיוחד כאשר מדובר בתלונה על יהודי אחר. ההסבר לפערים אינו נעוץ בדמוגרפיה ולא סביר שלא היו קיימות עבירות מין בקרב הקהילה היהודית. הסבר אפשרי הוא השאיפה היהודית לאוטונומיה ולחוסר מעורבות בריטית במה שנתפס כענייני הקהילה. ייתכן גם ששורשי ההימנעות מדיווח נטועים במסורת העתיקה של דין מוסר, כלל הלכתי האוסר להסגיר יהודים מפרי חוק לשלטונות החילוניים ולערכאות גויים. קיים תיעוד של מקרים בהם הקהילה היהודית בארץ הקימה טריבונאלים וולונטאריים לדיון בעבירות ‏מין, אך קשה לדעת עד כמה טריבונאלים אלו היו נפוצים ומשפיעים. ‏ייתכן כי מבחינת הערבים ההתדיינות בבתי המשפט האימפריאליים המשיכה מסורת מהתקופה העות'מאנית, בעוד שעבור היהודים מערכת המשפט המקומית היתה בגדר טעם נרכש. ייתכן גם, שהערבים חשו יותר בנוח להתלונן, שכן במערכת אכיפת החוק שירת מספר גדול יותר של ערבים לעומת יהודים (בהתאם לגודלם באוכלוסיה) בתפקידים של שוטרים, רופאים משפטיים, תובעים ושופטים. כאשר מדובר בעבירות של יהודים כלפי יהודים אחרים, הסבר אפשרי נוסף הוא החשש למוניטין של הקהילה אם הדבר יוודע ברבים. בעיתונות העברית ובספרות המשפטית העברית הוצגו הערבים כמועדים לעבירות מין, באופן שיצר הבחנה בין הקהילות. מכל מקום, ההימנעות של יהודים מלהתלונן על תקיפות מיניות שידרה תחושה עזה של בושה. האונס נתפס כמבייש וכמשפיל את הקורבן האינדיבידואלי, ואת הקהילה היהודית בכללותה.

במסגרת הספר את עוסקת גם בהפללת יחסי מין בין גברים. מה את יכולה לספר על כך?

ההפללה של מין בין גברים הוכתבה על ידי הבריטים 'מלמעלה'. ההפללה של ההומוסקסואליות היתה מדיניות קולוניאלית כללית שנהגה בכל רחבי האימפריה. עם זאת, ההפרדה בין בין שתי רמות של עבירה – עבירה חמורה יותר שעניינה מעשים בכפייה, ועבירה ‏חמורה פחות, שעניינה מין בהסכמה – היא חדשנית יחסית. מבנה זה של פרק עבירות המין אומץ על ‏ידי הבריטים לראשונה בקפריסין בשנת 1928 ואצלנו בשנת 1936. בשונה מכך, באנגליה ובקולוניות ‏אחרות לא נעשתה הבחנה, מבחינת חומרת העבירה, בין מין אנאלי מוסכם בין מבוגרים לבין כזה ‏המבוצע בכפייה או עם קטינים. דינו של גבר שקיים יחסים בהסכמה עם גבר אחר היה כדינו של גבר ‏שאנס ילד.‏

שערי

ההסדרה של מין בין גברים נעשתה בשני שלבים. בשלב הראשון, ב-1927, קבעו הבריטים איסורים ביחס לתקיפות מיניות, כלומר מין שאינו בהסכמה. הם יצרו שתי עבירות שונות: 'אונס' ו'מעשה סדום'. האיסור על 'מעשה סדום' מתייחס למין אנאלי, והקורבן יכול להיות גבר או אישה. אבחנה נוספת שקבעו הבריטים היא בין העבירות שכללו חדירה ('אונס' ו'מעשה סדום') לבין אקטים מיניים אחרים שבוצעו בנסיבות של כפייה וכונו 'מעשים מגונים'. בשלב השני, ב-1936, במסגרת חוק פלילי מקיף, הטילו הבריטים איסור גם על מין מוסכם בין גברים. קדמה לחוק התלבטות אם הטלת איסור על יחסי מין בהסכמה מתאימה לתנאי הארץ. בהתכתבויות פנימיות של הבריטים, הם מעלים חשש שמין בין גברים נפוץ מאוד בארץ ומדובר בחקיקה 'מתקדמת' מדי לתושבי הארץ. הם גם חששו שהחוק, אותו ראו כמוסרי ומתקדם, ינוצל על ידי תושבי הארץ לשם סחיטה באמצעות עלילות שווא. עם זאת, בסופו של דבר נכלל בקוד הפלילי איסור על מין אנאלי בהסכמה. איסור פלילי זה נשאר בחוק העונשין הישראלי ובוטל רק בשנת 1988.

ההבחנה החדה שיצר החוק הפלילי הבריטי בין מין בכפייה למין מוסכם בין גברים לא באה לידי ביטוי דומה בפועל. האכיפה של עבירות מעשי סדום התמקדה בעיקר בקורבנות שנתפסו כ"אשמים", או במקרים של יחסי מין עם ילדים, ביחס אליהם לא היה צורך להוכיח שימוש בכוח. בהחלט ייתכן כי כאשר מדובר בילדים היתה לשלטונות מוטיבציה גבוהה יותר. עם זאת, בספר אני מציעה לשקול גם את האפשרות שההתמקדות בעבירות נגד ילדים מהווה ביטוי למיתוס של אונס לפיו בעצם אי אפשר לאנוס גבר מבוגר, ואם מישהו אכן נאנס הרי שהדבר היה באשמתו בגלל נטייתו המינית או בגלל ש"הזמין" זאת. ביחס למין מוסכם, האכיפה היתה רחוקה מנלהבת. מספר הפעמים בהם הועמדו גברים לדין על יחסי מין בהסכמה הוא מוגבל. היוזמה להעמדה לדין לא היתה של השלטונות, אלא בתגובה למקרים שהובאו לפתחה של המשטרה. הפרשנות של החיקוקים לא היתה מרחיבה, והענישה שהוטלה בפועל, על פי רוב, לא היתה מחמירה. מעניין לראות כי רק ערבים הועמדו לדין בגין עבירה זו, ובשני מקרים בהם הפרטנר לעבירה היה נתין זר (במקרה אחד סקוטי ובמקרה אחר איטלקי), רק הערבי הועמד לדין. ניתוח הסיפורים שנשמעו במסגרת תיקים אלה מעלה כי ההפללה של יחסים מוסכמים נשענה על מיתוסים של אינוס בכוח, וכך יחסים בין גברים לא נתפסו כשוויוניים, הדדיים, רומנטיים, מלאי חיבה או מבוססים על תשוקה הדדית, אלא כתוצר של פערי כוח ושל אגרסיה.

מעשה


מה החשיבות של ההיסטוריה המשפטית של עבירות מין במנדט לשיח שאנחנו מקיימים ומקיימות היום בנושא? האם אפשר למתוח קווים בין מושאי המחקר שלך ובין מהפכת metoo#, צעדת השרמוטות, ומצעדי הגאווה?

חשיבות הניתוח ביחס לסוגיות עכשוויות היא ההבנה כי קיים פער בין החוק הכתוב והכללים הפורמליים לבין הדרך בה המשפט מתנהל בפועל. בספר הדגמתי כי מה שנתפס כמשכנע או אמיתי ביחס לקיומן של תקיפות מיניות אינו תוצר טהור של יישום טכני של דיני הראיות, אלא הוא קשור בטבורו למאפיינים חברתיים ותרבותיים. כדי להבין את המשפט בפעולה, ההצעה שלי היא לנסות ולהבין את המימד של ה-plausibility או הסבירות, כלומר, מה מתקבל על הדעת, מה נתפס כמשכנע. המימד הזה נשען על ידע משותף שיש לשחקנים החברתיים על העולם. ידע זה יכול להיות מורכב גם ממיתוסים וסטריאוטיפים. החל משנות השמונים נערכו ברחבי עולם המשפט המקובל רפורמות משפטיות שנועדו למגר מיתוסים שהשפיעו על הגדרת עבירות המין והוכחתן (מיתוסים כמו "אי אפשר לאנוס אישה שאינה רוצה בכך", "בסתר ליבן הנשים משתוקקות להיאנס", "כשאת אומרת 'לא' את מתכוונת ל'כן'" וכו'). קיימת כתיבה אקדמית רבה המספידה את הרפורמות הללו ככישלון, משום שלא הצליחו להביא למיגור תרבות האונס והמיתוסים שבבסיסה. הסיבה היא כי תפיסות חברתיות ותרבותיות מושרשות קשה לשנות באמצעות הוראת חוק. תופעות כמו מהפכת metoo#, צעדת השרמוטות, ומצעדי הגאווה מסמנות שינוי שמתרחש בזירה התרבותית והחברתית מחוץ לעולם המשפט. ככל שתופעות אלה תתעצמנה, צפוי שתורגש השפעתן על המשפט בפעולה.

ד"ר אורנה אליגון-דר מלמדת משפטים במכללה האקדמית ספיר ובקריה האקדמית אונו וחוקרת את ההיסטוריה של דיני הראיות. 

סדרת ההיסטוריה הקווירית נערכת בשיתוף עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר,אוניברסיטת תל אביב

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ