שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מ"האשה הגבר" ל"אהבת נשים": תולדותיה של הלסבית העברית

לאורך המאה העשרים הציגה העיתונות העברית לסביות ולסביוּת באופנים משתנים ומתחלפים. מסע בעקבות השינויים הללו מעורר שאלות בדבר תפקיד התקשורת בעיצוב יחס החברה לשונוּת מגדרית ומינית גם בימינו. מאמר שלישי בסדרת ההיסטוריה הקווירית בעריכת דותן ברום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהבת נשים
ייצוגיה המשתנים של הלסבית בעיתונות העברית שיקפו את שינוי היחס החברתי אליה, אך העיתונות לא רק משקפת את השיח הציבורי והיחס החברתי אלא אף מעצבת אותם. שער הירחון 'את', פברואר 1989קרדיט: ירחון "את"

אורית יעל

בימינו, ייצוגים לסביים, גם אם אינם בהכרח אותנטיים, אינם זרים למסכי הטלוויזיה, לקולנוע ולתקשורת. אך ממתי הוצגו נשים שאהבו נשים בעיתונות העברית? סקירה היסטורית של העיתונות העברית מתקופת המנדט ועד שנות השבעים מאפשרת לענות על שאלות אלה. המידע הרלוונטי נמצא במשורה: כמעט ואין התייחסות ישירה לנושא, רובה נעשית בעקיפין דרך ייצוגים לסביים בסקירות ספרות, בביקורות קולנוע ובכתבות על מועדונים, והרבה מן המידע חבוי או נרמז בתוך הטקסטים. למרות כל הקשיים הללו, ניתן לזהות ייצוגים העולים מן העיתונות ומאפשרים להציץ על היחס כלפי לסביות בחברה הישראלית במהלך המאה העשרים. תדירות הדימויים ויחסם של הכותבים מאפשרים להצביע על הגנאולוגיה של השיח על הלסבית: מתפיסתה כאינוורטית (בעלת מיניות ומגדר "הפוכים") בעלת חזות גברית בתחילת התקופה ועד ל"אהבת הנשים" הרומנטית בסופה; מהומופוביה לסקרנות מציצנית; מהכחדה סמלית להכרה חלקית.

הלסבית הגברית, הלסבית המקצועית והלסבית הארוטית

נקודת המוצא שלנו היא תחילתה של העיתונות העברית החילונית והממוסדת בשנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, עד אז היתה העיתונות מסורתית יותר ולכן גם לא נמצא בה התייחסות לנושאים אלו. ואכן, כבר בשנות העשרים והשלושים ניתן למצוא התייחסות ללסביות - אמנם מצומצמת, אך כזו המכירה בקיומן. בשלב זה, הן מוצגות מעל דפי העיתון בדמות "האשה הגבר", הגברית במראה שלה, הלובשת בגדי גברים, המדברת בצורה גברית והעוסקת בעיסוקים גבריים. למשל, בכתבה בעיתון 'דבר' משנת 1929 מתוארת הלסבית כ"עומדת ברשות עצמה, בעלת מקצוע, מתלבשת בגוון גברי, הליכותיה – הליכות גבר נמנעת מגנדרנות – האשה האינטלקטואלית, האבנטוריסמית, העסקנית וכו'. לרוב אינה מוצאת את שביל הזהב ונמנעת מחיי משפחה. הצורות הקיצוניות הן פחד מפני הגבר, הומוסקסואליות וכו'". במהלך שנות השלושים התפתח דגם נוסף לצד "האשה הגבר", זה של לסבית שהיא מעין "לסבית מקצועית" - המתמחה בפיתוי נשים ובהמרתן ללסביות. כך עולה למשל מביקורת על הסיפור 'וידוי' של יוסף אריכא שפורסמה בעיתון 'הבקר' בשנת 1939: "נשמת אשה צעירה, שאשה אחרת שיעבדתה קשה בגופה ובנפשה (על ידי אהבה לסבית)". בסיפור תיאר אריכא את התנהגותה: "אך לגביי היתה לפעמים מדגישה את 'גבריותה', חוזרת אחריי, דואגת וחרדה לי כ'אוהב'". היחס הציבורי אל הלסביות באותה תקופה נע בין תפיסתה כעיוות של הטבע ובין מחלה שניתן להירפא ממנה ביחסים "נורמליים" עם גבר כפי שמודגש גם בסיפור 'וידוי'.

וידוי
ביקורת על הסיפור 'וידוי' של יוסף אריכא בעיתון 'הבקר', 1939צילום: "הבקר"/ארכיון עיתונות יהודית היסטורית

בשנות הארבעים קשה למצוא בעיתונות התייחסות אל הלסביות. עובדה זאת מעוררת תהייה: מה מנע עיסוק בנושא, ולו מינימלי ביותר? התופעה מפתיעה במיוחד משום שבאותו עשור קיים עיסוק מרובה ביחסים אינטימיים בין גברים לנשים, בעוד לגבי הלסביות יש ממש הכחדה סמלית. מאפיין זה אינו ייחודי לעיתונות העברית - הכחדה סמלית קיימת באותה תקופה גם בבריטניה וגם בארה"ב לגבי הומוסקסואליות בכלל. אפשר שלמלחמת העולם השנייה היתה השפעה ממתנת על השיח הזה ונמנעו מלדון בנושאים שנויים במחלוקת העשויים לעורר מתח חברתי.

שנות החמישים בישראל בולטות בחזרתה של הלסבית לדיון הציבורי. ראשיתה בתרגום מאוחר לספרה של רדקליף הול, "The Well of Loneliness", רומן לסבי מוקדם שיצא בבריטניה בשנת 1929 והפך למשפיע ולמפורסם בעולם האנגלו-סקסי. הספר תורגם בישראל כ"תהום הבדידות" (1953) ואיפשר הצצה לחיים הלסביים: "קראו את הרומן המרתק תהום הבדידות (חיי אשה לסבית) מאת רדקליף הול". מראיונות עם בני התקופה נראה כי חלקים לא מבוטלים בציבור היהודי בארץ קראו את הספר, ומרגע שנפרץ מחסום השיח ניתן היה לכתוב ולדבר על לסביות בחופשיות. בשלב זה מפציע דגם חדש של לסבית - שאכנה "לסבית ארוטית", אותה ניתן למצוא בביקורות על ספרות וקולנוע צרפתיים. מעל דפי העיתונות דמות זו מכונה 'לסבית', אך בתיאורים היא מתאפיינת ביחסהּ הארוטי והפתייני לנשים ולגברים כאחד. לתיאורהּ כמסכנת את הנשים נוסף גם תיאורהּ כמפתה גברים, מה שעורר את סקרנות הגברים והפך את הלסבית ליעד ארוטי לשני המינים: למשל במחזה של סארטר "בדלתיים סגורות" שעלה על הבמות וזכה לביקורות רבות בעיתונות: "שלושת הנידונים לגיהינום הם גבר ושתי נשים, אחת מהן לסבית, הבלתי נמנע בא – הלסבית משתדלת לרכוש את לבה של אסתלה הצעירה, החומדת בגבר, ואילו זה אדיש לגביה והוא מועסק ונמשך אחרי דמותה של הלסבית. משולש תופתי וסיום תופתי".

תהום
פרסומת לתרגום העברי לרומן הלסבי המוקדם של הסופרת האנגליה רדקליף הול, 'תהום הבדידות', 1953צילום: ארכיון עיתונות יהודית היסטורית

הלסבית הישראלית והלסבית הפמיניסטית

בכל השנים הללו הלסבית היוותה בעיקר דימוי מרוחק - היא נמצאה מעבר לים או כפנטזיה ספרותית או קולנועית, אך בשנות השישים היא קיבלה גם גוון מקומי-ישראלי. בעשור זה התפרסמו ספריה של ש.ר.ב., שם העט תחתיו כתבה הסופרת הישראלית רינה בן מנחם (רינה בן מנחם / "הדווקאים”, "הצלע”, "הפרחחית” בעריכת אלי בן שאלתיאל, עם עובד, תל-אביב, 2018). ספרה הראשון, "הדווקאים", המתאר אורח חיים חופשי מבחינה חברתית ומינית, קיבל פרסום תקשורתי רחב, רובו ב"העולם הזה" (גיליון 1174, 23.3.1960). כך נוצרה דמותה של "הלסבית הישראלית". הציבור החל להכיר בקיומן של לסביות מציאותיות החיות בינינו ולא רק בדימויים מארצות רחוקות.

באותן שנים החל השיח על הלסביות בארץ להשתנות והמילה "אהבה" התחילה להופיע כדי לתאר יחסים בין נשים, למשל באמצעות ביטויים כמו "אהבה לסבית" ו"אהבת נשים". הלסבית המפתה והמאיימת פינתה את מקומה לזוג נשים שהיה ביניהן קשר הדדי, אם כי לעיתים אחת מהן עדיין הוצגה כדומיננטית המשפיעה על זולתה. הלסבית עדיין תוארה כ"חולה", אבל כבר לא כ"מדבקת" וכמסכנת את הנשים שסביבה. תיאורי ה"אהבה הלסבית" ו"אהבת הנשים" הובילו בהדרגה לדיון על זוגיות בין נשים תוך תיאור חיובי יחסית של היחסים האינטימיים ביניהן, לבטיהן הזוגיים ואפילו ילודה.

בשנות השבעים חלה עלייה משמעותית בשימוש במונח "אהבת נשים", במקביל להגעת הגל השני של הפמיניזם לארץ מארה"ב. על רקע זה הפציעה "הלסבית הפמיניסטית". באותה עת דווקא היה מתח בין הפמיניסטיות (ההטרוסקסואליות) והפמיניסטיות הלסביות: שתיהן רצו קשר לפמיניזם, אך להטרוסקסואליות החיבור עם הלסביות היה בעייתי. כפי שכתבה בעיתון 'מעריב' העיתונאית תהילה עופר "נגיד שלהיות לסבית זו לא בושה ויש המוסיפים - גם לא כבוד גדול. תלוי בהשקפת עולם". הדים למתח הזה הגיעו גם לעיתונות הלסבית אך מבחינת הציבור פמיניסטית רצינית היתה גם לסבית, כפי שניתן לראות בהגדרת תשבץ בעיתון 'מעריב' בראשית שנות השמונים - "פמיניסטית? אבל עד הסוף".

אהבת נשים
בשנות השישים החל השיח על הלסביות בארץ להשתנות והמילה "אהבה" שולבה בביטויים כמו "אהבה לסבית" ו"אהבת נשים." כך למשל בתרגום שם הסרט 'האיילות', של קלוד שברול משנת 1968צילום: ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית

מחלה, חטא ופשע

בין שנות העשרים לשנות השישים נושאי הכתבות שעסקו בלסביות היו בעיקר מתחום התרבות - סרטים, מועדונים וספרים, במקביל להקשרים שליליים, כמו פשיעה ובתי כלא. נראה כי רק בהקשרים אלו ניתן היה לדבר על תופעת הלסביות בגלוי ובפתיחות יחסית. יחד עם זאת, ניתן לראות כי מעשור לעשור מגוון נושאי הכתבות בהן הופיעו הלסביות התרחב. משנות השבעים ניתן לראות אותן גם בכתיבה על ספורט, על טלוויזיה ועל מוזיקה, בהקשרים רכילותיים על דמויות ידועות מרחבי העולם, וכן בכתבות על פמיניזם, על מועדוני לסביות, על חינוך ועל צבא.

מבט על הנוכחות הלסבית בעיתונות העברית מגלה שלושה סטריאוטיפים קלאסיים שליוו את ייצוג הלסביות בעיתונות לאורך העשורים: מחלה, חטא ופשע. נשים לסביות תוארו כבעלות הפרעה נפשית, כפתייניות העוברות על החוק המוסרי, ומדי פעם כעברייניות פליליות. במהלך רוב התקופה, הלסבית הוצגה כתופעה חריגה או דוחה, הקשורה בהתנהגויות מיניות חריגות אחרות, כגון הומוסקסואליות, נימפומניות, אימפוטנציה, וחוסר שפיות. כך, למשל, נכתב בביקורת קולנועית בעיתון על המשמר בשנת 1960: "עדה שלימה של חולי-מין ומתוסבכי נפש (הומוסכסואליסטים, לסביות, אימפוטנטים ונימפומאנים) – אשר סימני ההיכר שלהם ברורים וגלויים לעין".

נשים בכלא
כתבות שעסקו בלסביות נסובו תדיר סביב תחום התרבות או סביב תחומים של פשיעה ובתי כלא. מודעה לסרט 'נשים בכלא' של מוריס קלוש, 1960צילום: ארכיון עיתונות יהודית היסטורית

דימויה המשתנה של הלסבית הושפע בצורה משמעותית מנקודת המבט הגברית. רוב העיתונות של המאה העשרים נכתבה ונערכה על ידי גברים ולמען גברים. "האשה-גבר" התחזתה לגבר, "המקצועית" איימה על הגבריות, "הארוטית" פיתתה גם את הגברים ו"הישראלית" סיקרנה אותם. כמו כן, בהתייחסות ל"אהבת נשים" בולט היעדרם של הגברים במעשה האהבה הלסבי ובאמצעות המושג "פמיניסטית" תויגה הלסבית  כמאיימת על הפטריארכיה.

לאורך התקופה העיתונות העברית החליפה ושינתה את ייצוגיה של הלסבית. שינויים אלו, יותר משהם משקפים את השתנותה של הלסבית, משקפים את היחס החברתי אליה. אך היות והעיתונות לא רק משקפת את השיח הציבורי והיחס החברתי אלא אף מעצבת אותם, ניתן לראות מהייצוגים הללו כיצד עיצבה הכתיבה על הלסבית את היחס הציבורי אליה, כיצד פתחה בהדרגה את השיח לקבלתה החלקית וללגיטימיות היחסית שלה. תפיסתה כאינוורטית בעלת חזות גברית, דמות המעוררת אנטגוניזם, בתחילת התקופה, מסמלת את הקושי החברתי והציבורי לקבל שונות מגדרית; לעומת זה השימוש במונח "אהבת הנשים" הרומנטית המקובל משנות השישים, מסמל דווקא את הניסיון ללגיטימציה חברתית; ההומופוביה הבולטת בתחילת התקופה משנה פניה לסקרנות מציצנית, הבולטת בעיקר בדימוי של 'הלסבית הארוטית', הקיימת גם היום בקרב חלק מן המגזרים שיחס הדחיה-משיכה שלהם אליה משתקף למשל בסרטים פורנוגפיים; הכחדתה הסמלית בשנות המלחמה משתנה להכרה חלקית ב'לסבית הישראלית' עד לדיבור יתר בסוף התקופה כשגם הפמיניסטיות מתויגות כלסביות. השינויים העולים מהעיתונות מציגים שינויים ביחס החברתי לחריגויות מגדריות. דבר זה מעלה שאלה הרלוונטית מאוד גם היום, כיצד מתייחסת החברה לחריגות מגדרית ומינית, ועד כמה ייצוגיה התקשורתיים משקפים ומעצבים את היחס אליה? ובהתאם, כיצד רואה היום התקשורת את תפקידה בתהליך זה?

ד"ר אורית יעל היא היסטוריונית של מגדר, פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי הרוח ומרצה במכללת כנרת. למאמר על מחקרה על השדכן יוסף ליבר, לחצו כאן.

סדרת ההיסטוריה הקווירית נערכת בשיתוף עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

מערכת הסדנה:

בסמה פאהום,אוניברסיטת סטנפורד

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ