הסדנה להיסטוריה חברתית
.
מחאת יוצאי אתיופיה בעפולה, יולי 2019
הסדנה להיסטוריה חברתית

רותי ונסקה-שטרן

מחאת יוצאי אתיופיה אולי כבר אינה בכותרות, אך היא עדיין נוגעת לחיי אנשים רבים שממשיכים לחיות את מהותה ביום יום. בתוך השיח הנרחב שהמחאה הציפה, היבט חשוב אחד כמעט ולא דובר: הקשר בין הגזענות שחווים יהודים אתיופים לבין האופן שבו הציבור הרחב בישראל תופס את אפריקה. באופן אירוני, הקשר עלה מתוך דבריו הבוטים של אברי גלעד, עליהם התנצל באופן שמיטיב להמחיש את מקור הבעיה: "הדברים שאמרתי היו ציטוט של דברים ששמעתי מאנשים בקהילה האתיופית שמאשימים בשיטור היתר על בני הקהילה את העבריינים מקהילות מסתננים."

אברי גלעד הבין נכון שגזענות כלפי מי שצבע עורו כהה קשור לתפיסותינו לגבי אפריקה. אך אין הוא מבין דבר לגבי עומקו, רוחבו ואופיו של קשר זה. למעשה, הוא מתחיל את הסיפור מהסוף: הביטוי "העבריינים מקהילת המסתננים" אינו תיאור נייטרלי, אלא מגלם בתוכו את הדרך בה רבים מאיתנו רואים את אפריקה: כמקום של מלחמות, שחיתות ועוני. ואת האפריקאים: כמִסְכֶּנים במקרה הטוב, כמסוכנים, עבריינים ושקרנים במקרה הרע.

.
אפשר גם להשתעשע עם סטריאוטיפים. פרסומת ברחובות קמפלה, אוגנדהצילום: רותי ונסקה-שטרן

תפיסת עולם כזו נולדה מהיסטוריה סבוכה של קשרים כלכליים ותרבותיים דרכם אפריקה הפכה בעינינו (זאת אומרת, בעיני מי שרואה את עצמו כ"לבן") לאסופה של סטריאוטיפים. אמנם הסיפור מתחיל בעבדות ובקולוניאליזם, אבל כפי שמראה איתן בר-יוסף בספרו וילה בג'ונגל, גם בישראל של המאה ה-21 ישנם תהליכים היסטוריים-רטוריים מורכבים שמעצבים את דמותה של אפריקה בדמיון הישראלי.

אפריקה המדומיינת הזו אינה בהכרח - או בגלוי - שלילית. את אותו ראיון עליו התנצל פתח אברי גלעד בטון אוהד: "אני רוצה להביע את אהבתי הגולמית לעדה האתיופית ולהגיד שבכל פעם שאני פוגש מישהו [מהעדה האתיופית] או מתיידד איתו, אני מרגיש שאני מרוויח משהו שאני לא יכול להרוויח מחבריי הלבנים. יש משהו עתיק מאפריקה שאני נהנה להתפלש בו". אין זה צירוף מקרים שגלעד מצליח להביע שתי דעות כמעט מנוגדות לגבי יבשת אפריקה בו זמנית, וסתירה זו חשובה להבנת השיח הציבורי סביב המאבק האתיופי. 

כתבה שהתפרסמה ב-ynet בעיצומו של המאבק האתיופי – ולכאורה ללא שום קשר אליו – ממחישה את ההפכפכות של הסטריאוטיפים האלה. הכותרת חיובית למדי: "אגדה אפריקאית - מסע אל היבשת הכי מרתקת." וכך מתוארת אותה אגדה: "הנדידה הגדולה בשמורות הטבע, טרק שימפנזים, שבטים נידחים, שיט על הנילוס והחופים של זנזיבר." בכתבת הוידאו מרצדת ברקע תמונה של "שבט נידח", שבט המסאי (אולי השבט המפורסם ביותר מבין "שבטי התיירים"), בעוד מארגני המסע מתארים מפגשים עם "רופא אליל עם הגולגולות וכל הנוצות וכל העצמות", טקסי התבגרות וקורטוב בריא של עוני. האותנטיות היא המצרך המרכזי כאן: טיול הג'יפים מבטיח להכיר לתייר הישראלי את "אפריקה הפראית, האמיתית, הלא מוכרת." הכל על פניו במטרה חיובית, כך שנחזור לארץ מאוהבים (באפריקה כמובן), אחרי שנוכחנו לגלות שהיבשת (אפריקה כולה) היא הרבה מעבר ל"אפריקה שתיארנו לעצמנו": קריצה לסטריאוטיפ אחר ,זה של אפריקה-של-מחלות-מלחמות-עוני-ושחיתות. וכך ממשיכה הכתבה עוד עוד, עם תיאורים דומים ובאותו טון, שמזכירים באופן כמעט משעשע את המאמר הסאטירי "איך לכתוב אפריקה" של הסופר הקנייתי בִּינִיאוונְגָּה וַאינַאינָה. ומה אין בכתבה כלל? חקלאים, מורים, מרצים באוניברסיטות, עקרות בית, סוֹפְרות, סבתות, כמרים קתוליים, טבחים, סָּפַּרִים או יזמי אינטרנט - כל אותם "אנשים רגילים" שאינם מעוררים עניין מעצם השתייכותם לקונבנציות גלובליות. 

.
אפריקה או נורווגיה? לא כל מזרח אפריקה היא סוואנות וג'ונגלים. בתמונה אגם קִיווּ באיזור קִיבּוּיֶה ברואנדהצילום: רותי ונסקה-שטרן

בדומה לדברי ההבהרה של אברי גלעד אודות האופי הפרימיטיבי והקסום של האתיופים, הכתבה מחליפה אולי סטראוטיפ אחד בסטראוטיפ אחר, אבל חוזרת בסופו של דבר על אותו סיפור שמספרים על אפריקה כבר מאות שנים: הם נורא נחמדים (כשהם לא אלימים), הטבע שלהם מהמם, והם שם כדי שנצרוך אותם ו/או נציל אותם ו/או נבין כמה החיים שלנו טובים יחסית לשלהם.

יש לציין: מדובר בכתבה פרסומית. תיירים רוצים לראות גורילות וילידים, תוך שהם משאירים מאחוריהם שובל של כסף. אז מה הבעיה? ובכן, הבעיה היא בעצם שזאת האפריקה היחידה שתיירים רוצים לראות. אפריקה הנידחת והפראית היא האופן היחיד בה הציבור הישראלי מסוגל לראותה כבעלת ערך.

.
בתמונה טיול גיבוש של הלהקה הנוצרית Trumpets of Gideon, שאינה מתיימרת לייצג כיצד חיים אנשים באוגנדה, למרות היותם אנשים החיים באוגנדה.צילום: מוזס אוֹפִּיוֹ Moses Opio

ויכול להיות שהסיפור הוא בכלל הפוך; שרוב האנשים שמטיילים באפריקה רוצים לראות רק גורילות וילידים, כי זה כל מה שהם מכירים: הסטריאוטיפ הוא הסיפור היחיד שיש להם, שסופר להם. כמו שאומרת הסופרת הניגרית צ'יממנדה אדיצ'י בהרצאתה "הסכנה שבסיפור יחיד", הבעיה בסטריאוטיפים היא לא שהם אינם נכונים, אלא שהם נותנים תמונה חלקית בלבד. והסיפור הזה מנציח את עצמו בכל כתבה, בכל פרסומת, בכל אנקדוטה על "אפריקה" (שמורכבת בכלל מ-54 מדינות שונות מאד זו מזו).

אל מול ייצוגים כאלה של אפריקה, אין פלא שקל כל-כך להאמין שמבקשי המקלט הם מהגרי עבודה ו״מסתננים״, או ששיעור האלימות בקרבם גבוה, על אף שנתונים סטטיסטיים מוכיחים אחרת. למעשה, אנחנו מאמינים לחצאי-אמיתות או לעובדות מסולפות שמתיישבות עם הסיפורים שאנחנו מכירים ומאמינים בהם. לכן גם חברת תיירות מייצרת ומנציחה סיפורים כאלה, דרך המפגשים שהיא יוצרת בין הציבור לבין אפריקה באופן ישיר ועקיף. כי איזה סיכוי יש לתייר לפגוש את ה"ילידים" כבני אדם שווי ערך, אם הוא יוצא לטיול שהוא לא יותר מסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק?

.
"הבעיה בסטריאוטיפים היא לא שהם אינם נכונים, אלא שהם נותנים תמונה חלקית בלבד." צלחת לוינית מאפשרת שתושבי הכפרים בסֶרֶרֶה, אוגנדה לעקוב אחרי חדשות העולם.צילום: רותי ונסקה-שטרן

נראה שרבים חושבים שהתשובה לגזענות נגד הקהילה האתיופית בישראל היא הרחקתם מהנרטיב הזה, כשהפתרון הוא הכרה ביהדותם האמיתית של יוצאי אתיופיה, או לחילופין הדגשת הצלחתם האישית, השתלבותם בחברה ואופיים הצנוע והכנוע. הבעיה היא שגזענות מסוג אחד לעולם לא תוכל לבטל גזענות מסוג אחר. כאשר חברי הקהילה האתיופית נותנים לגיטימציה למאבקם בכך שהם מספרים סיפורי הצלחה אישיים - הרופאה, הקצין בצבא, כוכבת הטלויזיה - הם אמנם לכאורה מפריכים דעות שליליות על אתיופיה ואפריקה בכלל. אך בו זמנית הם גם מקבלים על עצמם את הרציונל שהצלחתם נמדדת במושגים של ה"סיפור היחיד" של הישראליות האותנטית: להיות יהודי, ציוני, משרת בצבא, וכמשתמע בכך - לבן. כל אלה הופכים את הגזענות לבוז כלפי מי שאינו "לבן" או אינו "יהודי", ברגע הראשון בו הוא חורג מגבולות ה"ילד טוב" אסיר התודה. מכאן ש"הלבנת" הקהילה האתיופית אל מול ה"אפריקאים הפראיים" רק פועלת להנצחת אותם סטריאוטיפים המגולמים בגזענות שהמאבק נלחם בהם.

באופן אירוני, תגובות הציבור למאבק יוצאי אתיופיה מדגימה היטב עד כמה ה"הלבנה" הזו כושלת. ביום המחאה בערב, מָכַּרָה זועמת שעמדה שעתיים בפקק התקשרה אלי וקראה למפגינים "קופים שצריכים לחזור לעץ שהם בא ממנו." ואני תוהה, אם אלה התגובות, מה הדין לגבי מישהו שהוא שחור אבל לא יהודי-ציוני? או לחילופין, מה היה קורה אם אזרחים ערבים היו חוסמים צמתים במחאה על חוסר צדק? 

.
עוד משהו שלא תראו בטיול בת המצווה לאפריקה: גלריית הקרמיקה של האמן ברונו סֶרוּנְקוּמָה (Bruno Sserunkuuma), העובד גם עם בצלאל. כאן בחוג לאמנות באוניברסיטת מָקֶרֶרֶה באוגנדה.צילום: רותי ונסקה-שטרן

אז תודה לאברי גלעד ולמפרסמי הכתבה "אגדה אפריקאית." הם באו בדיוק בזמן כדי להראות שהגזענות נגד יוצאי אתיופיה (וקבוצות לא-לבנות אחרות בארץ) מתכתבת עם המון סיפורים ש"אנחנו" מספרים לעצמנו ועל עצמנו כבר הרבה שנים. ישנם גם סיפורים חיוביים למדי על אפריקה, אך גם אלה אינם יכולים להוות תחליף לצורך בהצלבת ידע והכרה מעמיקה יותר עם החיים והאנשים ביבשת המגוונות הזו. ישנם מאמרים רבים המתארים, על קצה המזלג, את כל אותם סיפורים שנבלעים במכבש ה"סיפור היחיד", כמו למשל כתבתו של דוד רטנר על העבר המהפכני של יהודי אתיופיה, או הראיון עם הסופר הסודני אדם אחמד שכתב אוטוביוגרפיה וסיפורים קצרים על מסעו מדרפור לתל אביב. שני אלה לכאורה אינם קשורים זה בזה, אך פעולתם זהה: הם נותנים כלים כדי לעבור אל מעבר ל"סיפור היחיד" שבו אנו ממשיכים לראות רק את אותם נדבכים של אפריקה שהורגלנו לראותם כמייצגים את היבשת כולה.

ד"ר רותי ונסקה היא פוסט-דוקטורנטית בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית בירושלים, וראשת יחידת אפריקה במכון למחקר ע"ש הרי ס' טרומן למען קידום השלום.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ