להיות פלסטיני במלחמה הגדולה

לרגל המהדורה העברית של "שנת הארבה: יומנו של החייל אחסאן אלתרג׳מאן, פלסטיני בצבא העות׳מאני, 1916-1915", קיים דותן הלוי ראיון עם המחבר, הסוציולוג וההיסטוריון הפלסטיני סלים תמרי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
.
הסוציולוג וההיסטוריון הפלסטיני סלים תמריקרדיט: סלים תמרי

דותן הלוי

פרסום הספר "שנת הארבה: יומנו של החייל אחסאן אלתרג׳מאן, פלסטיני בצבא העות׳מאני, 1916-1915" במהדורה העברית (מכון ון ליר, 2018) הוא אירוע משמח. מעטות הן ההזדמנויות של קוראי עברית להתוודע אל עולמן של דמויות היסטוריות פלסטיניות מבלי להזדקק לתיווך אקדמי של היסטוריונים או בדיוני של סופרים, אלא דרך האזנה לקולן של אותן הדמויות באופן בלתי מתווך. בוודאי נכון הדבר כאשר אותן דמויות הן אנשים ׳רגילים׳ אשר חיו חיי יומיום פשוטים ולא הותירו מורשת מפוארת. מסתבר אמנם, שסיפורם מרתק לא פחות מקורותיהם של מנהיגים לאומיים או אינטלקטואלים חשובים. גיבור הספר הזה, אחסאן אלתרג׳מאן – פלסטיני בשנות העשרים המוקדמות לחייו – כתב בין השנים 1916-1915 יומן גדוש בפרטים על שלל העניינים שהעסיקו את מוחו באותן שנים: ממאווייו המיניים הכמוסים ביותר, דרך יחסיו עם משפחתו וחבריו ועד לביקורתו הפוליטית על המדינה העות׳מאנית. היומן עוסק בעיקר במלחמה והאירועים המתרחשים במפקדה העות׳מאנית בה שרת כחייל פשוט, אך גם במתרחש ברחובותיה של ירושלים ובשמועות מזירות המערכה המרוחקות. היומן התפרסם בעבר בערבית ובאנגלית וזכה לתפוצה והתייחסות נרחבת. לרגל פרסום המהדורה העברית, ערכנו ראיון עם הסוציולוג וההיסטוריון הפלסטיני סלים תמרי שהביא את היומן לדפוס, ערך והוסיף לו מבוא. תמרי מספק כאן הקשר רחב ומרתק להכנת הספר ופרסומו.

סלים, אולי כדאי שנתחיל מהסוף.

מה קורה בסוף?

הפרסום של הספר הזה בעברית.

לא לא, בוא נשאיר את זה באמת לסוף.

.
שנת הארבה: יומנו של החייל אחסאן אלתרג׳מאן, פלסטיני בצבא העות׳מאני, 1916-1915׳צילום: רמי וג'קי עיצוב ותקשורת חזותית

בסדר, אז בוא נתחיל מההתחלה. בשנים האחרונות יש עניין מחודש בתקופה העות׳מאנית המאוחרת ובפרט ביחסים בין העות׳מאניים והלאומיות הערבית. כשקוראים את היומן של תרג׳מאן מתקבלת תמונה מאוד ברורה של זלזול ועוינות כלפי ה׳תורכים׳. איך אתה חושב שהיומן הזה תורם לדיון הזה?

ציון מאה שנה למלחמת העולם הראשונה הביא לחשיבה מחודשת על אירועי המלחמה בפלסטין, לא רק בעולם של האקדמיה המערבית אלא גם בזירות לא אקדמיות בתורכיה ובעולם הערבי. ההיסטוריוגרפיה הלאומית הערבית המוכרת הוצבה בסימן שאלה. הטרנד הזה למעשה החל מוקדם יותר עם העבודה של האינטלקטואל רדואן אל-סייד שפרסם בשנות התשעים בבירות כתב עת חשוב שנקרא אל-אג׳תהאד. שם הוא קידם היסטוריה רוויזיוניסטית של התקופה, ונתן במה להרבה כותבים חשובים. כתב העת יצא לאור במשך כעשור וחצי ואז הפסיק. היסטוריונים כמו עבד אל-עזיז דורי העיראקי וח׳אלד פהמי המצרי כתבו שם. הכותבים באל-אג׳תהאד ביקרו את האופן בו צוירה התקופה העות׳מאנית המאוחרת ככלל בהיסטוריוגרפיה הלאומית בעולם הערבי. אני חושב שציון מאה השנה למלחמה היה הזדמנות לקרוא תיגר גם על מה שאני רואה גם בעבודה שלי כמאפיין חשוב – האופן בו ארבע שנות המלחמה נעשו לאירוע שכביכול מקפל בתוכו ארבע מאות שנה של שלטון עות׳מאני. זו הייתה תוצאת הקושי של המלחמה עצמה, הדיכוי לו הייתה נתונה האוכלוסייה כולה והאפקט של לקיחת כל הגברים הצעירים לחזית. רבים מהם לא שבו. ולכן, זו הייתה חוויה קשה מאוד עבור כולם, כולם סבלו, והאוכלוסייה העירונית במיוחד כתוצאה של מחסור באוכל ומחלות. עם ההבנה של החוויה הזו ברקע, אנחנו מתחילים לשאול מחדש על הנרטיב שעוצב במהלך המלחמה על העות׳מאנים ולחזור אל התקופות שקדמו לה. גם הופעתן של אופרות סבון תורכיות בעשורים האחרונים קשורה לזה.

איך זה קשור?

ובכן, בשנות התשעים לערך החלה מעין הפשרה של היחסים ברמה הכלכלית והחברתית בין תורכיה והעולם הערבי. תורכיה החלה להתקרב לסוריה, לבנון, ירדן, לפלסטינים, לכל העולם הערבי למעשה כולל ובמיוחד למדינות המפרץ וערב הסעודית. במיוחד עם עליית מפלגת הצדק והפיתוח הניאו-אסלאמית, תורכיה מותגה מחדש בעולם הערבי. כמובן שהצמיחה הכלכלית המרשימה בתורכיה עזרה מאוד. עבור המוני אנשים בעולם הערבי, הפיכתה של תורכיה יעד לתיירות ערבית עשתה שינוי גדול ואנשים החלו לפקפק בסנטימנט האנטי-תורכי אותו ינקו מבית ספר. הם החלו לחפש במקום את מה שקושר בין העולם הערבי ותורכיה. זה יצר שינוי גדול באיך שהתקופה העות׳מאנית נראתה. תורכיה גם החלה במבצע לשיקום של מונומנטים עות׳מאניים בכל העולם הערבי. בפלסטין, למשל, תורכיה שחזרה כמה ממגדלי השעון החמידיים [שנבנו לציון 25 שנה לשלטונו של הסולטאן עבדולחמיד השני ד.ה.], ומונומנטים אחרים מהתקופה החמידית כמו סבילים -- מזרקות מים ציבוריות. אפילו אתרים היסטוריים ברצועת עזה שוקמו בכסף תורכי.

.
כניסת אלנבי לירושלים 11 בדצמבר.צילום: ויקיפדיה

האם היה לשיפור הזה בתדמית התורכית איזו תגובת נגד? פרסום היומן הזה יכול להיחשב לצעד כזה, תרג׳מאן מבקר קשות את התורכים. באחרית הדבר לספר אתה גם מציע שלמעשה שנת 1916 הייתה נקודת המפנה בו דמויות רבות מהמעגלים החברתיים של תרג׳מאן הופכים אנטי- עות׳מאניים.

תרג׳מאן למעשה התבגר אל תוך המלחמה. המורה שלו, ח׳ליל סכאכיני, ורבים מהאינטלקטואלים האחרים שתרג׳מאן מזכיר ביומן שייכים אמנם לדור שלפניו. הם היו חלק מ׳הועד לאחדות וקדמה׳ של התורכים הצעירים ואפילו חברים פעילים בו. הם היו מלאי תקוות ומוטיבציה לאחר מהפכת התורכים הצעירים ב-1908. סכאכיני חזר במיוחד מאמריקה בעקבות המהפכה מתוך רצון להשתתף בתחיה התרבותית ובחופש העיתונאי שבא אחריה. למהפכה היה אפקט אדיר על אלו שמאסו בדיקטטורה של הסולטן עבדולחמיד השני. עבור קבוצת האינטלקטואלים הזו, ימי התורכים הצעירים היו ימים של חירות, הם זכו בחופש עיתונות, חופש התאגדות, היו להם מפלגות פוליטיות וכדומה, והם ביטאו סנטימנט שתמך באופן מובהק באחווה תורכית-ערבית.

אז הם ראו את העוינות המתפתחת בין תורכים וערבים בשעת המלחמה כאנומליה?

בהחלט. ויחד עם זאת, לאחר השנה השלישית של המלחמה, האנומליה הזו החלה להיות משא כבד על האוכלוסייה האזרחית בפלסטין שהייתה לזירה צבאית מרכזית. פלסטינים רבים, כמו סורים ולבנונים, נלקחו למלחמה, כולל יהודים ונוצרים. הגיוס של לא-מוסלמים החל עוד לפני כן, אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע חסר תקדים מבחינת האופן בו כולם סבלו יחד מהגיוס ותלאות אחרות. שנת 1915 הייתה כמובן ׳שנת הארבה׳ ושנת 1916 הייתה השנה בה התפשט הרעב כתוצאה מכך. ועל כן, בפלסטין ובסוריה, גם אלו האופטימיסטים ביותר מהמהפכה והחוקה כבר החלו לאבד תקווה. ואז, הגיע ג׳מאל פאשא וביסס את הדיקטטורה שלו בסוריה. צריך לזכור שהייתה לו מפקדה בהר הזיתים ועל כן הוא היה מאוד קרוב למתרחש בפלסטין. ההוצאות להורג שערך ג׳מאל פאשא לא החלו בדמשק או בבירות. הם החלו בירושלים בשער יפו ובשער שכם, על מנת למשמע חיילים שלא יערקו מהצבא, ולהרתיע אנשים עם נטייה לבריטים. 

.
חקלאים מנסים להדביר את הארבה, 1915צילום: ויקיפדיה

על רקע זה מעניין לדעת איך הספר התקבל.

עיתונים שונים בעולם הערבי סקרו את הספר ופרסמו ביקורות די אוהדות. בפלסטין, בגדה המערבית, אני לא חושב שאנשים שמו לב יותר מדי כשהספר יצא, אולם לאחר מכן, נשמעה ביקורת על הסימפטיה לעות׳מאניים שהשתמעה מהאופן בה ערכתי את הספר וכתבתי את ההקדמה. יש עדיין אנשים שמאמינים שעלינו להיות נאמנים להנצחת אלו שמתו שם בידי התורכים, כולל הארמנים. אני כמובן לא מחשיב את עצמי בשום אופן כמישהו שעושה רביזיה להיסטוריה של הג׳נוסייד הארמני, כלל לא. תרג׳מאן עצמו היה כמובן מאוד אנטי תורכי, הוא היה נגד ההנהגה הצבאית, נגד המלחמה, הוא קיווה לרעידת אדמה גדולה שתקבור את העות׳מאניים תחתיה. זה לא היה העניין. המסגור של  הדברים הוא שנתקל בביקורת, שאני כותב כביכול מתוך נוסטלגיה לתקופה של הגמוניה עות׳מאנית.

הקריירה שלך לא החלה מעיסוק בתקופה העות׳מאנית המאוחרת.

.
אחמד ג'מאל פאשה רכוב על סוס לחופי ים המלח, 1915.צילום: ויקיפדיה

כן, האמת היא שאני בכלל אינני היסטוריון. נעשיתי היסטוריון בטעות. העבודה המרכזית שלי הייתה על סוציולוגיה עירונית וכפרית. עבדתי בעיקר על התמורות בחברה הכפרית הערבית.

אז איך הגעת לתקופה העות׳מאנית המאוחרת?

תמיד היה לי עניין בביוגרפיות ובעבודה עם יומנים וזיכרונות כדרך לפרש מחדש את מפנה המאות התשע עשרה והעשרים ואת השתנות הרקמה העירונית בתקופה הזו. לכן תמיד חיפשתי ארכיונים משפחתיים, יומנים, זיכרונות, ולמרבה המזל נתקלתי במספר מקורות כאלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה. החשוב בהם הוא הזיכרונות של מחמד עזת דרוזה, ואז המסמכים של עארף אל-עארף שטרם פורסמו. רבים אחרים שמרו מסמכים או כתבו לאחר מכן זיכרונות. אולם, יומנים היו דבר די נדיר. לעארף אל-עארף היה יומן, אולם לתקופת המלחמה עצמה קיימים רק מספר מועט של יומנים ממש – ביניהם אלו של תאופיק כנעאן (לא פורסם במלואו), ח׳ליל סכאכיני כמובן ותרג׳מאן. היומן של תרג׳מאן בולט אמנם משום שהוא לא היה אינטלקטואל, הוא היה חייל פשוט אבל בכל זאת, היו לו רוחב יריעה וכישורי כתיבה יוצאים מן הכלל. צריך לזכור שהוא היה מאוד צעיר, אולי בתחילת שנות העשרים שלו, הוא מת כבר בגיל 23 או 24. הוא למד אצל סכאכיני, מי שנעשה לפטרון שלו, ותרג׳מאן החזיר לו אהבה. אבל הוא גם אהב את אשתו של מורו. אז את היומן של תרג׳מאן ניתן אולי לכנות יומן של זוטר (subaltern) בהשוואה לאחרים שכתבו יומנים באותו זמן. בגלל זה, המפגש עם היומן היה בשבילי חוויה פוקחת עיניים, נחשפתי לשפה, התרבות והאווירה של התקופה. היומן חושף את המחשבות של תרג׳מאן בצורה הגולמית ביותר, לחלוטין ללא התערבות עריכתית, כולל טעויות מחוקות בקו. אם היית רואה את כתב היד המקורי היית מבין, הוא כמעט בלתי קריא. הטקסט נכתב במהירות, תחת אור הנר, מבלי שאף אחד ידע. זה הרי לפני הכול יומן סודי שהוא כותב בו על הדברים האישיים ביותר: על אוננות, על התאהבותו בשכנה שלו, וגם אהבתו הסודית לסולטנה, אשתו של ח׳ליל סכאכיני. לכן הוא לעתים כתב בכתב מוצפן. נדרשה לנו הרבה אנרגיה כדי לפענח את הצופן בו הוא כתב על הדברים האלה.

תהיתי באמת איך עשיתם את זה.

נתתי את הטקסט למספר מתכנתים. בתחילה חשבנו שהוא קודד את האותיות למספרים באמצעות צופן שנקרא בערבית ׳חסאב אל-ג׳מל׳ [חשבון האותיות ד.ה.]. זהו צופן מתמטי של משוררים שעובד על פי חריזה. אבל זה לא היה זה. בסופו של דבר הצופן הסתבר כדי פשוט. חבר שלי שהוא משורר הצליח לפצח אותו, הוא הסתכל שוב ושוב בתבניות ולבסוף מצא את הקוד. בתוך המילים המקודדות הוא לעתים השחיל אות אחת או שתיים שעזרו לנו בפענוח.

יתכן שהוא השתמש בהצפנה משום שכחייל הוא בטח עבד עם טלגרמות מוצפנות כל הזמן. מסמכים עות׳מאניים רבים מזמן המלחמה עברו הצפנה.

זה מעניין. לא חשבתי על זה אף פעם, זה די סביר להניח שהוא עבד הרבה עם מסמכים מוצפנים. אלא שהתוכן ביומן לא היה צבאי בשום דרך. הסיפור המרכזי הוא ההתאהבות שלו בסולטנה, אך גם היחסים הקשים שלו עם אביו, שהיה כנראה מחנך די קשוח. במקרה אחד, בן דודו של תרג׳מאן מצד האב גנב תכשיטים מאמו שלו ומאמו של תרג׳מאן. אביו של תרג׳מאן התלונן עליו במשטרה. תרג׳מאן ביקש שאביו יוותר אך זה התעקש, מה שהוביל לבסוף לכליאת הבן דוד בבית הסוהר ולסכסוך גדול במשפחה. תרג׳מאן מקלל את אביו ביומן על האירוע הזה. הוא פחד שאביו יגלה את הדברים אז הוא כתב את זה בקוד.

שאלת הקוראים הפוטנציאלים של היומן באותו זמן מעלה ענין אחר. ח׳ליל סכאכיני היה באופן מוצהר המודל של תרג׳מאן לכתיבת היומן. אבל היומן של סכאכיני נועד מלכתחילה להיות פומבי. אצל תרג׳מאן אנחנו מדברים על יומן מסוג אחר – אז מהי בעצם הסיבה לכתוב יומן אם לא בשביל שמישהו יום אחד יקרא את זה?

אכן סכאכיני הועיד את היומן שלו לציבור, הוא השתמש בו בהרצאות פומביות, הוא הקריא למשפחה מתוכו, הוא קרא לבנו, הוא ציטט את עצמו הרבה. במקרה של תרג׳מאן, הסיבה מורכבת יותר. יומן הוא כלי קטרזי לשחרור מחשבות, כעסים, מתחים. דרך אחת להיפטר ממשקעים נפשיים היא להביע אותם על הנייר. יש לזה אופי של התוודות, וזה נראה לי העניין המרכזי של תרג׳מאן בכתיבת היומן. הוא היה בחור צעיר, מתוסכל מאוד מהמלחמה, הוא רצה מאוד למצוא אישה, להתחתן ולהקים משפחה, הוא רצה לטייל, הוא רצה לנסוע ללמוד בשוויץ (אני לא יודע בדיוק למה דווקא שם), הוא חלם גם לנסוע לאנגליה. אבל זה בוודאי לא נכתב מתוך מחשבה שהדברים יתפרסמו אי פעם. הוא כתב דברים שהוא לא היה רוצה לעולם שמישהו יגלה. מה יכולות להיות הסיבות האחרות לכתיבת היומן? אולי כדי לנהל תיעוד של איך המלחמה מתקדמת. התיאור שלו את התפתחות המלחמה הוא צבעוני מאוד, עם איכות עיתונאית ממש. הוא מתאר לפרטים את חיי העיר והרחוב במלחמה, ותופעות כמו זנות, רעב והתדרדרות המרקם החברתי בארץ כולה. הייתה לו נקודה מבט ביקורתית וחדה שלא מוצאים ביומנים אחרים.

.
משפחת סכאכיני בפתח ביתה בקטמון בשנת 1947. סכאכיני נראה לצד אחותו מליה שסייעה למשפחה לאחר מות אשתו סולטאנה; מימין נראה הבן סרי ובצדדים עומדות שתי הבנות, דומיה והאלה.צילום: ויקיפדיה

שאלתי את עצמי בזמן הקריאה האם היומן הוא תוצר של תודעה אנרגטית מאוד או להיפך, שהמודעות של תרג׳מאן לנעשה סביבו התפתחה דווקא בעקבות כתיבת היומן?

האופציה השנייה נראית לי סבירה יותר. תרג׳מאן מדבר על היומן כתוצר של החינוך של המנטור שלו ח׳ליל סכאכיני ונראה שח׳ליל סכאכיני למעשה עודד את תלמידיו לכתוב יומן. המפגשים שלו עם בוגרי בית הספר שלו, שהתנהלו כמעט כל יום בירושלים, סבבו בין היתר סביב קריאת היומן שלו. אתה גם יכול לראות כי השפה של תרג׳מאן ביומן היא שפה של אדם משכיל, אפילו כשהוא כתב בחופזה.

הוא כתב בשפה ספרותית?

כן. ישנם חלקים הכתובים בשפה המדוברת אבל הרוב הוא ספרותי. עדיין, אחת מהתרומות החשובות של היומן עבורנו היא שהוא משתמש בז׳רגון של התקופה, במילים וביטויים שכבר לא משתמשים בהם כיום כולל הרבה מילים בתורכית. הוא משתמש גם במונחים מאוד מעניינים מבחינה פוליטית. הוא למשל מקונן על מה שהוא קורא ׳אל-אומה אל-פלסטיניה ואל-סוריה׳ [האומה הפלסטינית והסורית, ד.ה.], שזו הבחנה מאוד מעניינת שהוא עושה בין ׳סורים׳ ו׳פלסטינים׳ באותו זמן. אלו לא מונחים מקובלים, אבל העובדה שהוא משתמש בהם מעידה שהייתה להם איזושהי אחיזה בדיון בן הזמן, וזו תשובה למי שאומר שלא הייתה זהות פלסטינית באותה תקופה. הוא לא היה אדם פוליטי, הוא לא התרברב בזהות הפוליטית שלו, להיפך, הוא חשב שהאומה הפלסטינית פחדנית ועלובה על כך שהיא אינה מתקוממת כנגד הדיקטטורה של ג׳מאל פאשא ולא מנסה לשחרר עצמה. אולם אפילו עצם העובדה שהוא משתמש במונחים האלה מעניינת מאוד.

כך גם לגבי העיסוק הרב של תרג׳מאן בשאלת ׳עתידה של פלסטין׳.

בדיוק. אני חשבתי שזה מרתק ומאוד מפתיע למען האמת. תרג׳מאן חשב שפלסטין היא חלק ממצרים. הוא לא דיבר על ההעדפות האישיות שלו, אלא על מה שהוא שמע בקרב חיילים וקצינים במפקדה בה הוא שרת. אנשים אכן דנו בסיפוח פלסטין למצרים על ידי הבריטים כאפשרות ריאלית. צריך לזכור כי במפנה המאות, לתרבות מצרית, עיתונות ותיאטרון ממצרים הייתה השפעה גדולה בפלסטין, אולי יותר מהשפעה של מוצרי תרבות סוריים. וכמובן, המסחר בין אזור הדלתא של הנילוס, אלכסנדריה וקהיר, דרך סיני  אל דרום פלסטין היה נרחב מאוד. גם מבחינה דמוגרפית מצרים רלוונטית מאוד. למחוזות באר שבע ועזה היה מסחר ענף ותנועת אוכלוסייה עם סיני, אל-עריש, רפיח ועוד. מסע המלחמה של איברהים פאשא (1838-1832) עדיין היה בזיכרון החי של בני התקופה. זה אירוע שהביא לתנועת הגירה ענקית של המוני חיילים שהתיישבו בפלסטין. הפרברים המודרניים של יפו היו כולם מצריים. בשביל להיות הוגן, צריך לומר שהיה גם דיון אצל תרג׳מאן בסוריה כולה, משום שהמפלגה האנטי-ריכוזית [האופוזיציה הערבית בעיקרה ל׳ועד לאחדות וקדמה׳ של התורכים הצעירים,  ד.ה.] דיברה במונחים של עתיד משותף לסוריה ומצרים. צריך לזכור כי המטה של המפלגה האנטי-ריכוזית ישב בעצמו בקהיר, או לפחות חלק מהמפלגה ישב שם. לכן היה מרכיב מאוד פרו-מצרי במפלגה. אחת הסיבות מדוע עלי אסלאם שהיה קצין עות׳מאני ערבי בבירות נחקר על ידי ג׳מאל פאשא הייתה כי בתור חבר במפלגה האנטי-ריכוזית הוא היה הולך וחוזר בין בירות וקהיר כדי לדון עם אופוזיציונרים סורים.

אלמנט מפתיע נוסף בנוגע לשאלת פלסטין הוא שתרג׳מאן כמעט ולא מזכיר את הציונות ביומן. אולי רק אזכור של נשים אירופאיות-ציונות.

נראה לי שזה לא היה ענין עבורו. המילה ציונות כן מוזכרת אבל רק כנושא שאנשים מדברים עליו מסביב. ויש מספר אזכורים של יהודים ובדרך כלל מתוך סימפטיה ורחמים על כך שהקצינים התורכיים מעסיקים אותם בגדודי העבודה כמנקי רחובות. אבל ציונות כשלעצמה לא העסיקה אותו.

ביומן של סכאכיני הציונות מופיעה בהחלט.

כן, סכאכיני היה מודע הרבה יותר. גם היו לו תלמידים ומכרים שהיו חלק ממעגלים ציוניים והוא נותר בקשר עם דמויות כמו מאגנס למשל. הנושא של הקולוניות הציוניות מופיע אצלו כבר בשלב מוקדם של היומן. אבל סכאכיני, עם זאת, היה הרבה יותר חיה פוליטית מתרג׳מאן.

אם כבר דיברנו על ציונות, נעבור לדון בשאלת הפרסום של הספר בעברית. אני תוהה איך קהל ישראלי יראה את הפרסום הזה, ואיזו תרומה תהיה לזה לשיח בישראל על אותה תקופה.

עבורי חשוב שקהל ישראלי יהיה מודע לכך שבהיסטוריה של ירושלים ושל פלסטין בכלל הזיקות הפוליטיות כמו גם הסבל וחווית המלחמה היו משותפות לבני כל הדתות. רוב היהודים באותו זמן היו ילידי הארץ, רבים דיברו ערבית וראו את עצמם כערבים. אני רציתי להתמקד בתקופה הזו, תקופה טרום-ציונית מבחינת מרבית תושבי הארץ, ממנה ההיסטוריה הייתה אולי יכולה להתפתח אחרת. זו תקופה בה קהילות לא יכלו להסתגר בתוך עצמן כפי שהיה אחרי המלחמה. ההיסטוריה הייתה יכולה להתפתח לכיוונים אחרים לגמרי. זו דרך אחת שאני חושב שבה ראוי להציג את הפרויקט הזה לקורא הישראלי. אבל למעשה לא חשבתי על זה יותר מדי.

בהקשר הזה, מה דעתך לגבי אוסף ה׳רכוש נטוש׳ (AP) של הספרייה הלאומית בירושלים, שם מוחזק היומן.

אוסף ה-AP  הוא מרתק, הספר הזה לעולם לא יכול היה לצאת לאור מבלי האוסף הזה. דמיין מה היה יכול לקרות. תרג׳מאן כתב את היומן, ומת מעט לאחר מכן בלי צאצאים. הבית של אביו עבר לאחר מלחמת העולם הראשונה מהעיר העתיקה בירושלים לשכונת מוסררה, הם גרו ברחוב הנביאים. כשאביו מת גם הוא, היומן מצא את דרכו לדודו – עאדל ביי – שירש את רכוש המשפחה. עאדל ביי, החזיק בדוקומנט הזה, אבל זה די סביר שלא הוא ולא אף אחד אחר מבני המשפחה מעולם קראו את זה. שאלתי את הנכדים שלו והם אמרו שהם מעולם לא שמעו על היומן. בזמן מלחמת 1948, לקחה ההגנה שלל את הרכוש בבתים הפלסטינים בשכונת מוסררה, אנחנו יודעים את היום המדויק בו היומן הזה נלקח, והם העבירו אותו לספריה של האוניברסיטה העברית.

אז היומן נלקח על ידי אנשי ההגנה, לא על ידי אנשי הספרייה על פי הפרקטיקה שמתוארת בספר ׳אקס ליבריס׳ של גיש עמית?

כן, היומן נלקח על ידי אנשי ההגנה. אנחנו יודעים את היום בו הם החרימו את הרכוש בביתו של עאדל תרג׳מאן (הדוד), הם עטפו את היומן בזהירות ותיעדו את הפריטים שנלקחו מהבית כמו רהיטים וכדומה. הם ככל הנראה הפרידו את היומן משאר הפריטים. 

סביר להניח שיש באוסף הזה עוד הרבה אוצרות, וכרגע שום דבר לא נעשה עם זה. מה אתה חושב שצריך לעשות עם האוסף הזה?

התגובה האינסטינקטיבית שלי היא שהאוסף שייך לבעליו, ואלו לא נעלמו, רבים מהם כולל משפחת סכאכיני גרים בגדה המערבית, אחרים בגולה הפלסטינית. מצד הצדק, כל פריט צריך לחזור לבעליו או למוסד לאומי פלסטיני כלשהו. יחד עם זאת יש כאן גם מצב פרדוקסלי שכן אם היומן היה נשמר בחיק המשפחה, כנראה שלא היינו מגיעים אליו.

חברי מערכת הסדנה מעוניינים לברך את עמיתתנו אביגיל יעקבסון, העורכת המדעית של המהדורה העברית, על צאת הספר. יעקבסון הייתה הראשונה לאתר את היומן באוספי הספריה הלאומית טרם פרסומו ועסקה בו באופן מעמיק במחקריה האקדמיים. אנחנו מזמינים את הקוראים לקרוא את הראיון עם יעקבסון על היומן.

בספר זה כמו בכל ספרי מכתוב, הורכב צוות תרגום דו-לאומי ודו-לשוני, שלקח חלק במלאכה. תרגום: עדו כהן; עריכת תרגום: צאלח עלי סואעד; עריכה אקדמית: אביגיל יעקבסון.

דותן הלוי הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. 

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני דוקטורנטית בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחלק מקבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני". הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה חברתית של הכולרה באימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה. אני מתעניינת בהשפעה שהייתה למגפה על קהילות, ויחסים בין קהילות, על מעמדות חברתיים ועל משפחות.  תזת המ"א שלי עסקה בחיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ