.
יעקב ישראל דה-האןקרדיט: פורטרט מתוך ארכיון ד"ר משה ולאך, מייסד ביה"ח שערי צדק בירושלים

אורי שוסטר

יעקב ישראל דה-האן (1881-1924) - סופר, משורר, משפטן ופעיל פוליטי מהולנד, היגר לפלשתינה ב-1919 והפך ליד ימינו של הרב יוסף חיים זוננפלד שעמד אז בראש העדה החרדית, ובכך לדמות משפיעה בפוליטיקה החרדית וביישוב בכלל. הוא זכור היום - הן בקהילות החרדיות, שאולי מנסות להדחיק את חייו ה"קודמים", והן בקהילות הקוויריות שמגלות אותם מחדש - בעיקר כקרבן של הרצח הפוליטי הראשון ביישוב. הרצח עדיין מהווה תעלומה וכנראה נבע מחששם של פעילים ציוניים מכך שפעילותו החרדית נגד הציונות תביא לביטולה של הצהרת בלפור.

מסקרן ככל שיהיה סופו של דה-האן, דווקא מבט על שלבים קודמים בחייו עשוי לשפוך אור חדש על דמותו.

כיוון שכל דבר חייב להתחיל בנקודה מסוימת, אפשר לבחור במידה מסוימת של שרירותיות את הסיפור הזה, שאחותו, הסופרת קרי ון-ברוכן, מספרת עליו בספר "הבית הקטן שליד התעלה" (בתרגומה של שפרה פינקהוף): בשנות התבגרותו הוא ניסה להתקבל לתיכון צרפתי יוקרתי על בסיס ציוניו הטובים אלא שמכתב הקבלה בושש לבוא והילדים סביבו התחילו ללעוג לדה-האן על עצם הניסיון. הוא עצמו החל לחשוש שאנטישמיות ושנאה כלפי עניים תפגע בסיכוייו, במקרה הזה ובחייו בכלל. בסופו של דבר הגיע המכתב המיוחל, אבל ההשפלה שמלווה את חיי העוני לא לגמרי חלפה. ון-ברוכן מתארת את עצמה "חשה עדיין באותה דקירה שפגעה בה לשמע דברים אלה [...] שמא בן עניים הוא אחיה ושמא 'עניים' הם? לא ולא, ומי שחושב כך, אינו יודע ולא כלום! נכון הוא, שיש להם רק מעט כסף, אולי אפילו מעט מאוד [...] אך בשל כך עוד לא יוכל איש לבוא ולטעון, שהם 'עניים'!"

הדקירה הזאת הייתה מוכרת היטב גם לדה-האן עצמו, שניסה לטפס במעלה המדרג החברתי ונדחק אחורה, אולי במשך כל חייו. הוא נולד ביום האחרון של שנת 1881, בסמילדה, עיירה קטנה ליד אמסטרדם. אבא שלו, ר' יצחק הלוי, ניסה לעזוב את הקהילה היהודית ולעסוק במסחר, אבל אחרי שנכשל בכך חזר למלא תפקידים דתיים שונים בקהילה. כשיחסיו עם חבריה עלו על שרטון, הוא עבר לקהילה אחרת, ואז לעוד אחת. דה-האן העביר את ילדותו בכמה בתים, אבל בעיקר בעיירה בשם זאנדם, בבית עני עם חמישה אחים (11 אחרים מתו בנסיבות שונות). בגיל 17 עזב את הדת וניסה ללמוד באוניברסיטה באמסטרדם, אבל המצוקה הכלכלית הקשתה עליו עד שנישא לרופאה נוצרייה עשירה בשם יוהאנה ואן מארסיפיין ובסופו של דבר כתב דוקטורט חלוצי בתחום הסמיוטיקה של המשפט.

יש להבין את התבגרותו של דה-האן על רקע התמורות שהתרחשו באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ובכלל זה התיעוש המתרחב והגידול במעמד הפועלים, המשברים הכלכליים התכופים, המתחים הבין-מעמדיים והבין-לאומיים הגוברים. חוקרים כמו ג'ורג' מוסה ואיליין שוואלטר מתארים איך באווירה כזאת קבוצות שונות שעלו לקדמת הבמה וזכו למידה מסוימת של חופש החלו להיתפס כסכנה חברתית - זה נכון לגבי העניים כמו שזה נכון לגבי קבוצות מיעוט גזעיות, מיניות ומגדריות. החשדנות כלפי "המעמדות המסוכנים" כפי שכונו לעתים, הגבילה מראש את טווח האפשרויות הפתוח בפני דה-האן, שהיה יהודי מבית עני שהעלה את ההומו-אירוטיות על נס ביצירתו.

.
סלומה אוחזת בראשו של יוחנן - איורו של אוברי ברדסלי למחזה "סלומה" של אוסקר ויילד שהפך לאחד מסמלי הדקדנס.צילום: ויקיפדיה

עוד במהלך הלימודים דה-האן התחיל להיכנס לבוהמה בזהירות. הוא הכיר חלוצים בתחום השחרור המיני ופרסם כמה יצירות שהמוטיבים ההומו-ארוטיים בהן מובהקים, כמו גם המוטיבים הדתיים - נוצריים ויהודיים. צריך לציין שבתקופה הזאת הן יהודים והן גברים שאוהבים גברים החלו לצעוד אל קדמת הבמה, גם אם בצעדים מדודים, ופעמים רבות שילמו על כך מחיר יקר. 

אני רוצה להתעכב על שלושה סיפורים ממחזור הסיפורים שפירסם בתחילת המאה על הלן מארי גלוסקו, דמות של גבר בעל מאפיינים אנדרוגיניים שדה-האן בדה. כולם תורגמו מהולנדית לעברית על ידי רן הכהן ב"מטעם" וזמינים לקריאה גם ברשת. הסיפורים האלה מתאפיינים באווירה דקדנטית. באחד מהם, "המפלצת מסין", הלן פוגש חבר בשם ג'ון שמתעשר במזרח הרחוק ומראה לו תיבה ובה מה שנראה בתחילה כראש כרות, אך לאחר מכן מסתבר שמדובר בבחור צעיר שהגוף שלו מצומק בתוך התיבה, והוא נוצר, כמו רבים אחרים, מתוך שעשוע, על ידי מאהבו של ג'ון שנשאר בסין. בסיפור אחר, "השטן המושיע", הלן מספר על מעין יחסי אהבה עם השטן שנקטעו, ועל התערבות בין השטן לבין ישוע על נאמנותו של הלן - התערבות שמביאה את הלן לנסוע למלון בפריז ולהתעמת עם ישוע בפעם האחרונה. בסיפור שלישי, "על יהלום כחול ויהלום אדום", הלן מתייסר בגלל תשוקה לשני יהלומים, והמאהב שלו מצליח להשיג לו את היהלומים בעזרת ניצול מצוקתו של צעיר שהסתבך בעניינים פיננסיים.

בכל הסיפורים האלה בולטת לא רק ההתחככות בגבולות הגזע, המגדר והמיניות, אלא גם האתגור של מוסד המשפחה הבורגני. בהקדשה של אחד מהם כתב דה-האן (בתרגום של רן הכהן): "אין בעולם דבר לא-אנושי יותר מאשר להיות בורגני; ומכל הבורגנויות, הבורגנות ההולנדית היא הלא-אנושית ביותר [...] ככל שהתחזקתי בחיים ובעשייה האמנותית, כך שנאתי שנאה טהורה את הארץ הזאת. נחמתי היא שעַם הבורגנים הקטן והמהוגן הזה יאבַד לבטח בטרם עת, בגלל הנצרות, האלכוהול והמרקסיזם." נראה שהעשייה האמנותית והתשוקה המתמכרת נמצאות שם כדי לגונן על מי שלא מוצא את מקומו בתוך הולנד הבורגנית. בתוך העולם הפנטסטי שהוא יוצר יש מקום לחייתי ולאלוהי, לגרוטסקי ולמעורער – דווקא הבורגנות היא זאת שמעוצבת על ידי דה-האן כדבר שאינו אנושי, ולפיכך, לא ברור אם יש לה מקום בחיים הפוליטיים שעדיין מתקיימים בנראטיב הזה, ככל שהחיים האלה, לפחות מאז אריסטו, נתפסים כנחלתו של האנושי. בכך דה-האן מנסה לגרש מהחיים פוליטיים שעד עתה הדירו לא מעט אנשים אחרים את הבורגנות עצמה, אבל דווקא על ידי הנכחה ואולי אפילו העצמה שלה.

.
אנדרטה לנרדפי הקהילה הגאה בהולנד עם ציטוט שירו של דה-האן ("איזו תשוקה אינסופית לידידות")צילום: ויקיפדיה

מעל לכל, בולטת בסיפורים האלה מלנכוליה (מהסוג שפרויד והוגים מאוחרים כמו ג'ודית באטלר מתארים), שמתעוררת כשמי שאין לו מקום בחברה מפנים את חוסר המקום הזה ולומד להכיל אותו ולהתעכב עליו באמנותו. ככה הוא מצליח סוף סוף לכתוב - הוא לא מוותר על אף אחת מהאפשרויות שלא הצליח להגשים, ולא פונה לריקנות אלא למלאות העצובה והמרגשת של המרקם החברתי. המלנכוליה הזאת היא אולי המפתח להבנה של חלק מן היצירה המוקדמת של דה-האן ושל חוסר הנחת שליווה אותו עוד באירופה, לא רק בגלל אהבת הגברים שבדרך כלל מזכירים, אלא גם בגלל מכלול של הקשרים גזעיים ומעמדיים. היא מה שסייע לו, יהודי עני עם משיכה אל ההומו-אירוטי,  לעצב עולם שבו סוף סוף יש לו מקום. למרבה הצער, לא בטוח שהיא סייעה לו מספיק בחיים עצמם.

[הפרטים הביוגרפיים מבוססים בעיקר על הביוגרפיות "רצח בירושלים" של דוד הלוי ו"הקדוש" של יהודה וצבי משי זהב, על אחרית הדבר שיוסף מכמן-מלקמן כתב לספר "הבית הקטן שליד התעלה" ועל המאמרים "נוכחות מוחלטת" שרות וולף פרסמה ב"מחקרים על תולדות יהדות הולנד" ו-"Jacob Israel de Haan: Sexology, Poetry, Politics" של גירט היקמה שזמין לקריאה ברשת. המאמר מבוסס במידה רבה על סמינר שכתבתי בהנחיית ד"ר סבטלנה נטקוביץ' ואני מודה לה מאוד. כל הטעויות, כמובן, באחריותי.]


אורי שוסטר הוא סטודנט לתואר ראשון בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

סדרת ההיסטוריה הקווירית נערכת בשיתוף עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ