הסדנה להיסטוריה חברתית
.
בספריית בית הספר לרפואה הדסהקרדיט: ביתמונה, אוסף הדסה
הסדנה להיסטוריה חברתית

ליאת קוזמא, בני נוריאלי

באוגוסט 1974 הואשמו חמישה סטודנטים בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית כי אחד מהם אכל חלקים ממוחו של נפטר בחדר ניתוחי הגופות. הסטודנטים מצידם הודו שאתגר האכילה אכן הועלה במהלך התערבות, אך כפרו בכך שהמוח נאכל. מכל מקום, התיק נגדם נסגר מחוסר ראיות. אכן, חלק מהסטודנטים לרפואה נהגו לעיתים לקחת חלקי שלדים הביתה, אבל לסיפור אכילת המוח היו איכויות של סרט אימה: העיתונות רגשה, תורמים איימו לבטל את תרומותיהם לבית הספר וחולה לב ברח ממיטת חוליו בבית חולים הדסה.

לשערוריית "אכילת המוח", כפי שכונתה בעיתונות, קדמו שניים וחצי עשורים של התמודדות של בית הספר לרפואה עם אספקת גופות להוראה ועם סמכותה של המדינה על גופו של המת. אנחנו טוענים במאמר זה שהויכוח שהתנהל בישראל בשנות החמישים והשישים בסוגיה זו עסק למעשה בזכות לאזרחות מהותית ולהכרה באנושיותם של החיים (והמתים). ויכוח זה יצר אבחנות בין בני אדם שראויים להגנה, לבין אלה שחייהם חשופים – ובחייהם ובמותם, לא ראויים לאותו כבוד שכבר אנטיגונה דורשת עבור אביה ואחיה ונטוע בנו ככבודו של אנוש – לשלוט בגורלה של גופת הנפטר. אכילת המוח (בין בפועל ובין בכח) הפשיטה את הנפטר האנונימי מאנושיותו. בדיון זה, זהות לאומית ואתנו-מעמדית סימנה מתים מסוימים כלא ראויים להגנה, וכמי שגופם יוכל לשמש להוראה בבית הספר לרפואה. נתמקד כאן במחלוקת סביב זכותו של בית הספר לרפואה להפקיע גופות מתים שלא היו להן דורשים. מדובר היה בגופות של פליטים פלסטינים ("מסתננים") ושל יהודים משולי החברה בישראל. פלסטינים ועניים יהודים הפכו לאוכלוסיית המטרה של בית הספר, ובכך הוצאו מתחום ההגנה על גוף המת מפני שימוש ללא רשות.

המחלוקת החלה בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר לרפואה, שנוסד ב-1949, עקב מחסור בגופות להוראה בשיעורי אנטומיה. מספר המתנדבים מקרב אזרחי ישראל שהסכימו לתרום את גופם למדע היה קטן, ולכן עלה על הפרק שימוש בגופות שלא נמצא להן דורש. קברניטי בית הספר השתתפו בייזום ובקידום חוק האנטומיה והפתולוגיה (1953), שביקש, בין השאר, להסדיר אספקת גופות לצרכי הוראה. החוק קבע שמי שציווה את גופו למדע בחייו, ומי שגופתו לא נדרשה על-ידי קרובי משפחה או גוף המוסמך לקבורה יועברו לבית הספר. איננו יודעים בוודאות מי היו אותן גופות ששימשו את בית הספר בפועל, אבל תכתובות בין משרד הבריאות, משרד המשפטים, המשטרה ובית הספר, וכן דיוני הכנסת, לפני ואחרי חקיקת החוק, מספקות רמזים עבים באשר לתשובה לשאלה זו.

הנוסח הראשוני של החוק אזכר רק את חברה קדישא או את קרובי הנפטר כבעלי זכות ראשונים על גופו של הנפטר – תוך התעלמות מלא-יהודים ללא קרובי משפחה שדורשים את גופתם. ברוח זו, ביוני 1952, המטה הארצי של משטרת ישראל הפיץ הנחיה לכל מחוזותיו למסור לרשות בית הספר לרפואה את כל הגופות שאין להן דורש, לרבות גוויות של "מסתננים". כמה שבועות לאחר מכן, מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, כתב לבית הספר לרפואה בזו הלשון: 

.
אלינור רוזוולט מלווה על ידי פרופ' חיים שיבא (במרכז) בביקורה בבית החולים "תל-השומר", 1952צילום: לע", מתןך ויקיפדיה

בהצעת חוק האנטומיה ישנו סעיף, המחייב את בתי החולים להעביר כל גווית אדם שאין לו קרובים [...} לבית הספר לרפואה. אמנם המדובר רק בהצעת חוק, אך מאחר שישנם מקרים, לא מעטים, מהסוג הנ"ל, בעיקר בבית חולים אסף הרופא בצריפין אשר אינו מרוחק מירושלים, אפשר לעזור לבית הספר לרפואה, באם נקבל את הסכמתכם לנהוג לפי סעיף הנ"ל של החוק. 

איזכורו של שיבא את בית החולים אסף הרופא מרמז על זהות הגופות שביקש להעביר לבית הספר לרפואה. "אסף הרופא" היה סמוך לגבול עם ירדן ואליו פונו פצועים והרוגים מבין הפליטים שביקשו לחזור הביתה. ואם נותר ספק בליבנו באשר לזהות הגופות ששיבא הציע להשתמש בהן, תשובתו של שר המשפטים פותרת עבורנו את התעלומה. שר הבריאות, כך מעדכן שר המשפטים, מתנגד לעניין ומבקש לא לנקוט בשום צעדים: "יש בכך משום משגה חמור אם נשתמש למטרה זו רק בגוויות של ערבים, בייחוד כשילמדו בביה"ס גם תלמידים ערבים". 

בנוסף לפליטים הפלסטינים, קטגוריה נוספת המשתמעת מהחוק הוא המת שאין לו קרובים. שנים ספורות לאחר השואה ובהקשר של ההגירה ההמונית, המשמעות של מת ללא קרובים לא נסתרה מעיניהם של המחוקקים. למשל, חבר הכנסת קלמן כהנא ממפלגת פועלי אגודת ישראל הסתייג מכך שהחוק מבקש לפתור את בעייתו של בית הספר לרפואה "דווקא על ידי האומלל שבאומללים, על ידי האדם הגלמוד, הבודד, שאין לו מי שיהיה רשאי לדרוש את גופו לשם קבורה". כך נגזר עליו, החולה הגלמוד "לחיות את ימיו האחרונים ורגעיו האחרונים מתוך מחשבה שבגלל שאין לו על ידו מי שידרוש את גופו – יבותר גופו זה אחרי מותו בניגוד למצפונו ובניגוד להשקפתו". התנגדות לביתור גופות בבית הספר לרפואה הושמעה אמנם על ידי חבר כנסת חרדי – אך שיקפה עמדות מצפוניות רחבות יותר ממה שהדת כללה.

התנגדות לשימוש מדעי בגופות עלתה גם לאחר אישור החוק, ב-18 במאי 1956, במקרה פטירתו של ״חולה רוח״ שהועבר לבית החולים שערי צדק. נציג בית הספר לרפואה הגיע ל"שערי צדק" במטרה לאסוף את הגופה, כשלפתע ראה שהרופא האחראי מסר את הגופה לידי נציג חברה קדישא, שהקדים אותו. כאשר משה פריבס, המשנה לדיקן בית הספר, הגיע לבית החולים לברר את העניין, השיב לו הרופא כי "הדבר לא אכפת לו ואין לו מה לדבר איתי ובאם בית הספר לרפואה אינו מרוצה – יעביר את העניין לבית המשפט". בתגובה, פריבס כתב למשנה למנכ"ל משרד הבריאות כי זו "פעולה בלתי חוקית, בלתי הוגנת ובלתי מוסרית מטעם רופא בתפקיד כלפי מוסד רפואי". 

.
בית החולים שערי צדק, 1958.צילום: ביתמונה, אוסף הדסה

מקרה זה מלמד על משחק הכוחות המורכב בין בית הספר לרפואה לבין הרופאים שבשטח. נושא העברת הגופות (בעלות הזהות השולית מבחינה לאומית ואתנו-מעמדית) לבית הספר לרפואה נותר פתוח לתחרות בין שחקנים מתחומי המדע, הפוליטיקה והדת. למשל, כתבה בנושא במעריב מקיץ 1961 גרסה כי מאז נוסד בית הספר לרפואה, הוא קיבל רק 30 גופות, אך הצליח להשלים מעט מהחסר לצורך הוראה, באמצעות "גופות של חולי רוח שנפטרו, ומתאבדים שלא נמצא להם דורש". באותה שנה פנתה אמו הקשישה של נחום עגש ממעברת עמישב בפתח תקווה לבית החולים מגדיאל לחולים כרוניים בו היה מאושפז, וגילתה שגופתו משמשת מזה תשעה חודשים ללימוד אנטומיה בבית הספר לרפואה. מבית הספר נטען שנעשה מצידם כל מאמץ כדי לאתר את קרובי הנפטר. למעשה, באותן שנים גילו תושבי המעברות שגופות של יקיריהם מנותחות לגילוי סיבת המוות, גם כאשר סיבת המוות הייתה טבעית או ברורה לכל – וקבלו על הזלזול הגורף בגופות יקיריהם. טענות לגבי מאמצים לאיתור נפטרים עלו באותה תקופה ממש גם סביב פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, והקשר בין סוגיות אלה ראוי לדיון ולמחקר בפני עצמו. לצד זאת, המקרה של נחום עגש מאפשר לחשוב על ערך כבודו של גוף המת, מתוך מוצאו ומיקומו החברתי.

בשנים שלאחר מכן סוגיית השימוש בגופות לצרכים מדעיים תהפוך למוקד עימות בין רשויות המדינה לבין ראשי הציבור החרדי, סביב נתיחת גופות לצרכי קביעת סיבת המוות. יחד עם זאת, בראשית הדרך חוק האנטומיה והפתולוגיה עסק בין השאר בזכותם של מוסדות רפואיים להפקיע גופות של אנשים ללא דורשים. האפשרות להשתמש בגופות של פליטים פלסטינים ויהודים עניים סימנה את ההבדל בין "בני התרבות", שראויים להגנה ולאוטונומיה על גופם לבין אלו שחייהם חשופים, בהם ניתן להשתמש לצרכים מדעיים לאחר מותם.

ד"ר בני נוריאלי הוא פוסט-דוקטורנט בפרויקט Regional History of Medicine in the Middle East and North Africa, 1830-1960 של המועצה האירופית למחקר (ERC) במחלקה למזרח תיכון ולימודי אסלאם שבאוניברסיטה העברית.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ