בארמונות הקולנוע של ימי המנדט נמצא אסקפיזם משותף

תקופת המנדט הבריטי לוותה בפריחה של בתי קולנוע בארץ ישראל. למרות התגברות העוינות בין יהודים לערבים, אולמות ההקרנה נותרו מרחב ייחודי להפחתת הניכור ולהפגת מתחים

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
.
מקהלה גדולה על במת קולנוע אלהמברה, שנת 1944קרדיט: Matson (G. Eric and Edith) Photograph Collection, Library of Congress

מעיין הלל

בשנים האחרונות אנו עדים להעלמות בתי הקולנוע השכונתיים מהנוף העירוני ולהתפשטותם של המגה-פלקסים, אותם מתחמי קולנוע תעשייתיים המכילים לפחות עשרה אולמות, מסעדות ובתי קפה. קומפלקסים כאלה מצריכים שטח ענק שהעיר הצפופה אינה יכולה לספק, ולפיכך הם מוקמים בפאתי העיר במנותק מהמרכז האורבני התוסס. הקמתם של המגה-פלקסים מסמנת שלב חדש בהיסטוריה של בתי הקולנוע בארץ, שבראשיתם היוו חלק אינטגראלי ובולט במרחב הציבורי של העיר. הקולנוע, אחד החידושים הגדולים של תרבות ההמונים, הופיע בארץ בעשור הראשון של המאה העשרים והפך במהרה למדיום הדומיננטי והפופולארי ביותר בשדה הבידור המקומי. התבוננות בבתי הקולנוע שנוסדו ופעלו בארץ במהלך תקופת המנדט הבריטי פותחת צוהר לימי הזוהר של בתי הקולנוע וחושפת כי למרות החרפת הסכסוך הלאומי, יהודים וערבים כאחד נשבו בקסמו של המסך הגדול ונהרו אל האולמות המתפשטים. באפלת הקולנוע, שככו החשדות ההדדיים וניתן היה להתמסר יחד לחוויה החדשה והמסעירה. 

ענף בתי הקולנוע בארץ החל את צעדיו הראשונים קודם מלחמת העולם הראשונה עם הקמתם של מספר בתי ראינוע צנועים כגון 'לורנץ' ו'זריפי' ביפו, 'עדן' בתל אביב, 'ציון' בירושלים ו'בסתאן אל-אנשראח' ו'הקוליזאום' בחיפה. בשעה שבעולם התחוללו זוועות מלחמת העולם הראשונה, מקומות אלה אפשרו למבקריהם לברוח אל עולם האשליות באמצעות צפייה בסרטים אילמים שלוו בנגינת פסנתר שהותאמה למתרחש בעלילה. צורת בידור זו הייתה בבחינת חידוש מרעיש באותם ימים וקנתה לה במהירות מעריצים רבים בקרב תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד. באחד ממאמריו בשנת 1925, הדגיש עיתון 'דבר' את חשיבותה של תופעה תרבותית חדשה זאת: "היו ימים שהתייחסו אל הסינמה בשאט נפש, כאל אומנות נחותת דרגה. אך הסינמה לא שמה לב אל קולות המחאה של האסתטיים ופילסה את דרכה היא ברחוב המוני העם כשהיא יצאה מעוטרת ניצחון. היא נעשתה לכוח עצום, כוח אינפורמציוני, מחנך ומשעשע..." (דבר 14.07.1925)

התפתחות משמעותית בתחום חלה בשנות השלושים עם התפשטות החשמל והמצאת טכנולוגיית הסאונד המסונכרן, אשר הובילו להקמת בתי קולנוע חדישים, גדולים ומשוכללים. בדומה למקומות אחרים ברחבי העולם, נבנו במרכזי הערים בארץ מבנים מפוארים שדמו לארמונות אשר הכילו מאות ואף אלפי מקומות ישיבה. בין הראשונים היה זה קולנוע 'נביל' ביפו שנקרא על שם בעליו והכיל אולם מהודר בן 1,081 מקומות ישיבה כשמעליו יציע שיועד ל-880 צופים נוספים. מספר שנים לאחר מכן נוסד קולנוע 'עין-דור' בואדי נסנאס בחיפה אשר הכיל 1,118 מקומות ישיבה וכלל אולם קיץ תחת כיפת השמיים ואולם חורף סגור וכן, קולנוע 'מוגרבי' בתל אביב שנבנה בסגנון האר-דקו. באמצע שנות השלושים נחנך בחיפה קולנוע 'ארמון' שכשמו היה מבנה מפואר ונוצץ עם 1,800 מושבים, קירות מצופים בצבע כסף, יציע ותאי כבוד. בשנת 1937 הקימה חברת 'הקולנוע הלאומי הפלסטיני' את קולנוע 'אלהמברה' ביפו או כפי שכונה בערבית אל-חמרא, אשר היה מבנה מרשים למראה. הוא תוכנן על ידי האדריכל הלבנוני אליאס אל-מור בהשראת תיאטרון 'הרוקסי' בביירות וכלל 1,200 מושבים מרופדים בקטיפה אדומה. בעיתון 'פלסטין' צויין כי "בניית המבנה עלתה 30 אלף ליש"ט ודרשה מספר חסר תקדים של פועלים. אולם הקולנוע כלל מסך ענק, מאחוריו חדר איפור, 12 חדרי הלבשה פרטיים ומקום מיוחד לתזמורת בצידי הבמה" (פלסטין, 19.05.1937). המקום נחנך במאי 1937 ולפתיחה הגיעו אלפי צופים, ערבים ויהודים, שצפו בסרט "שירת התקווה" בכיכובה של הזמרת הנודעת אם כלת'ום. בתי קולנוע אלה ועשרות נוספים שקמו ברחבי הארץ הקרינו את מיטב התוצרת ההוליוודית לצד סרטים בצרפתית, גרמנית וערבית. פרט להקרנות סרטים, באולמות אלה נערכו מגוון אירועים; אספות פועלים, נשפים, הצגות תיאטרון, קונצרטים ואפילו תחרויות יופי.

.
קולנוע מוגרבי בתל אביב, 1934צילום: צולם על ידי דר' הנס לוירר1934 - סריקת תשלילים יהונתן לוירר 2007, מתוך אתר פיקיויקי

בתי הקולנוע הללו הפכו למוסד תרבותי חשוב והיוו את מרכז הכובד של תרבות הפנאי העירונית בהציעם בידור זול, מהנה ונגיש לאנשים ממעמדות חברתיים שונים. על אף שהיו מקומות מפוארים, מחיר כרטיס קולנוע עמד על גרוש אחד והיה נמוך ביחס להצגות תאטרון או אופרה, כך שגם אנשים מהשכבות המוחלשות יכלו להנות מהאסקפיזם שהציע מסך הקולנוע הקרוב לביתם. העיתונים עקבו מקרוב אחר התעצמות הפופולאריות של מקומות אלה ודיווחו חדשות לבקרים על הנעשה בתחום. 'שמונים אלף ערבים בחיפה הולכים לקולנוע בכל חודש' נכתב במודעה שהתפרסמה בעיתון 'אלדפאע' באמצע שנות הארבעים (אלדפאע 05.03.1946). ההערכה הזאת נראית מוגזמת אמנם, אך יש בה כדי להעיד על שכיחות התופעה. מאמר ביקורת שהתפרסם באותו עיתון משקף את מרכזיותו של דפוס הבילוי החדש: 

"אתה הולך לקולנוע לפחות פעם בשבוע; אתה מתלהב מן היצירתיות של בטי דיוויס ונמשך לאדומת השיער גרי גרסון, הקולנוע הוא הבילוי והשעשוע שלך. אך מי מאתנו חושב על כך שהקולנוע הוא דיקטטור העולם? הוא שולט בבגדינו ובתינו, בדרך הבעתנו, בשפתנו ובמחשבותינו, הוא הכוח הכי משפיע מאז המצאת הדפוס. בגדי הכוכבים או הסבון שלהם, דברים שאכלו ואפילו איפור השחקניות - הופכים למוצרים שגוברים על מתחריהם בשווקים רק בגלל שהכוכבים משתמשים בהם. הדיקטטור הזה, חדירתו והשפעתנו עלינו כה גדולה! האין מתבקש הדבר שהממשלה תגביל אותו באמצעות חוקים ותקנות?". 

גם עיתון 'הצופה' לא חסך שבטו וציין באחת מכתבותיו בנושא כי ״אפילו מחוסרי עבודה הרעבים מוצאים את השילינג כדי לפקוד את הקולנוע ולוותר על החלוקה, על השפה העברית ועל בניין הארץ למען פרור לחם ששמו סרט קולנועי.״ מגמת ההצלחה של התחום השתקפה גם במספר הגבוה של הבקשות שהוגשו לממשלת המנדט להקמת בתי קולנוע. רק בחיפה, למשל, הוגשו בשנת 1946 לא פחות מ-42 בקשות. בעבור רבים הפכה הצפייה בסרטי קולנוע למעין פולחן ולחלק מרכזי בחוויה העירונית המודרנית.

.
קולונע 'עדן' בתל אביבצילום: Degser מתוך אתר פיקיוויקי

בשל הפופולאריות העצומה שצברו, בתי קולנוע הפכו לאתר ניטרלי של מפגש חברתי בין ערבים ויהודים. תושבים מקרב שתי הקהילות הופנטו מפלא הטכנולוגיה ופקדו את בתי הקולנוע בבעלות יהודית או ערבית, שם צפו אלה לצד אלה בשלאגרים של אותן השנים. בניגוד למקובל כיום, צפייה בסרט קולנוע באותה עת לא הייתה פעילות פאסיבית ואילמת. זאת הייתה חוויה חדשה ועוצמתית שסחפה את הקהל אשר ביטא בקול רם את תחושותיו לנוכח התפתחות העלילה. מודל הצפייה שהתהווה באותן שנים כלל מעורבות פעילה של הצופים שהתבטאה במנעד דרכי מבע, מחוות קולניות, תנועתיות, מחיאות כפיים, שריקות, עידוד גיבורי הסרט ואזהרתם מפני חורשי רע מעבר לפינה. הצפייה בסרטים נעשתה אמנם באולם חשוך, אך המקום המה קולות וקריאות בערבית, עברית, אנגלית, יידיש, גרמנית ועוד אשר הגבירו את המודעות לנוכחותם של אנשים מקרב קהילות שונות והפכו את הביקור בקולנוע לחוויה תרבותית משותפת ותוססת.

כדי להגדיל את קהל לקוחותיהם, בעלי בתי קולנוע יהודים פרסמו על בסיס קבוע את לוח ההקרנות בעיתונות הפלסטינית והפיצו עלונים בשפה הערבית בהם פירטו את הסרטים והאירועים שקיימו. בעתות של חגים מוסלמים או נוצרים הם אף פרסמו ברכות בערבית לכבוד החג. ההיסטוריון פנאיוטיס וטיקיוטיס, שבילה את ילדותו בחיפה באותן שנים כתב בזיכרונותיו "שבתי הקולנוע בעיר "שירתו את כל מי ששילם – יהודים, ערבים, אנגלים וזרים. הם קידמו בברכה כסף מכל לאום." עם זאת, לאור המתח הפוליטי המחריף, בעיקר מאמצע שנות השלושים, נשמעו דרך קבע קריאות הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי לא לבלות באתרי הפנאי והבילוי של הקהילה השכנה ולהטיל חרם על בתי העסק שלה. הניסיונות ההדדיים להבנות קווי חיץ בין הקהילות צלחו רק באופן חלקי, שכן ברמת היומיום אנשים מכל אחת מהקהילות לא תמיד צייתו לתבניות אידיאולוגיות והמשיכו לבלות במקומות הפנאי אלה של אלה גם בתקופות השיא של העימות. בעיני רבים ביקור בבית קולנוע של הקהילה השכנה היה אקט טריוויאלי שלא נתפס כצעד חתרני של חציית גבולות הקולקטיב. ייתכן גם כי החוויה המסעירה של צפייה בסרט קולנוע האפילה על הרגשות הלאומיים המתהווים. כתב של עיתון 'דאר היום' תיאר ב 1940, מעט לאחר סיומו של המרד הערבי הגדול, התרחשות יומיומית בקולנוע 'עין-דור' בחיפה שממחישה את המציאות המורכבת והדינמית של אותה תקופה: 

.
פלייר בערבית שהופץ על ידי קולנוע עין-דור בחיפה ופרסם את אירועי השבוע במקוםצילום: מתוך אוסף כרזות וכרוזים, הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית

"אתמול עברתי בקולנוע עין-דור. קשה היה לפלס דרך. המונים צבאו ליד דלתות הקולנוע ומלאו את כל הרחוב. תושבי רחוב נצרת, ואדי-צליב, רושמיה וחליסה המוסלמים נפלטו הנה כגלי ים סוער והתערבבו עם ערבים נוצרים משכונת ואדי-נסנאס ותחנת הכרמל, עם מצרים ממשרתי מחנות הצבא וצעירים יהודים מכל רחבי העיר. כולם חיכו בקוצר רוח לראות את הסרט המצרי של עבדול והאב "תחיה האהבה". נעזרתי במרפקי כדי להתקדם ואודה על האמת, למרות הריחות החריפים של מוכרי הפלאפל, מוכרי הגרעינים ותופיני השמן הייתה לי הרגשה טובה – תערובת בטחון ורצון על כי אין צורך לחשוש מדקירת סכין פתאומית, כדור אקדח או רסיס-פצצה. לנוכח מראה כזה מתעוררת בחזרה אמונה כי אולי למרות ימי הדמים שעברו, תשתרר פעם הבנה מלאה..." (דאר היום 26.01.1940).

צפייה בסרטי קולנוע הפכה באותם הימים לפעילות מרכזית בחיי הפנאי של יהודים וערבים, כאשר ביקור בבתי הקולנוע של הקהילה השכנה נתפס כדבר שגרתי ולגיטימי. הבחירה לבלות במקום מסוים נבעה מיוזמה אישית בהתאם לטעם, סגנון ושיקולים לוגיסטיים כגון מיקום ועלות שלא היו קשורים בהכרח לסנטימנטים פוליטיים. יתרה מזאת, כמו אתרי בילוי אחרים, התאפיינו בתי הקולנוע באווירה פתוחה, חיובית, נינוחה ובלתי פורמלית שאליהם הגיעו אנשים כדי להתנתק מדאגות היומיום, להתבדר ולהשתעשע. גם כאשר הם היו בבעלות הקהילה השכנה או מוקמו בשכונותיה, הם לא נחוו כמקום זר או עוין. במובן הזה, הם היוו דווקא מרחב ייחודי אשר מפאת אופיו הפחית במידת מה את רמת הניכור בין הקהילות ואפשר לאנשים מתוכן ליצור מגעים, קשרים ואינטראקציות בין-אישיות שחרגו מהציפיות הפוליטיות והאידיאולוגיות.

ד"ר מעיין הלל היא עמיתת פוסט-דוקטורט במרכז קראון ללימודי יהדות וישראל באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

אבנר וישניצר

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בעיקר בהיסטוריה חברתית-תרבותית של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. ספרי הראשון, שיצא ב- 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני. בימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות בלילה וחיי לילה באימפריה העות'מאנית, כגון חשכה ותאורה, שינה ונדודי שינה, אכיפה, פשיעה ועוד.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני תלמידת מחקר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אני מתעניינת בהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית ובמיוחד בהיסטוריה מקומית. בימים אלה אני כותבת את עבודת המחקר שלי על החיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

און ברק, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ